גידי, הקטפת, ואני / אסף עמית

גידי, הקטפת, ואני

אסף עמית - צרעה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

עולמם של ילדים הוא עולם מלא רצונות וחלומות. חלקם מתגשמים, חלקם לא. גם לנו כילדים בקיבוץ צרעה של שנות השמונים היו הרבה רצונות כאלה.

איור מאת יעקב גוטרמן

רבים רצו מאוד שיגיע הקיץ ואז הבריכה תיפתח, אחרים רצו מאוד שיבוא החורף וגשר הנחל יוצף, אז לא ייסעו ללימודים בגבעת ברנר. היו גם כאלה שכל הזמן חיכו לחתונה הבאה, ואז אפשר יהיה לשבת על קיר התמך מול חדר האוכל, לאכול לחמניות עגולות עם נקניקים "משובחים", ולשתות מיץ תפוזים ובירה מאלט מבקבוקי זכוכית. גם היו מי שרצו שבארוחת הערב של יום שישי, המנה האחרונה תהיה קרמבו. גם לי כמו לכולם היו הרבה רצונות כאלה, אבל אחד היה תמיד החזק מכולם: שיבוא הסתיו ואז יתחיל קטיף הכותנה.

 

קטיף הכותנה של אז, שלא כמו היום, היה מעין "מבצע", "פרוייקט". מין "פרה קדושה" שקרוב לחצי קיבוץ היה לוקח בה חלק. גם אנשים שמקום עבודתם הקבוע לא היה בגידולי השדה, היו נרתמים בעונה זו לעבודת הקטיף. זה היה ברור לכל, שכן יש לסיים את הקטיף לפני בוא הגשמים. מערך הקטיף של אז כלל חמש או שש קטפות אדומות שקטפו בכל פס שתי שורות של כותנה (היום יש כאלה שקוטפות שש שורות). הקטפת הייתה שופכת את הכותנה לסל ביניים רתום לטרקטור, והוא היה שופך את הכותנה למהדק שעיצב גושים גדולים ומלבניים שנקראו "בלות".

 

הקוטפים היו חברים "טובים וחסונים", אחד מהם היה גידי. גידי ודפנה הם חברים טובים של הוריי מאז שהגיעו לקיבוץ ביחד. דפנה הייתה המזכירה של בית הספר. גידי עבד בהרבה עבודות אך התפקיד העיקרי שלו באותה תקופה היה לנהוג את משאית ה"וולוו" הידועה. הוא היה עושה איתה הובלות לקיבוץ וממנו וגם לוקח אותנו לטיולים. כן, חיבבתי מאוד את גידי, והיה זה אך צפוי, שאם יש מישהו שיקבל אותי תמיד בזרועות פתוחות, זה הוא. כבר מהיותנו בגן אהבנו לעלות ולנסוע בקטפות. העוצמה שיש לכלי הזה, מאוד לא שגרתית בעולמו של ילד קטן, זו הייתה חוויה בלתי רגילה. בשנים אלו הייתי בכיתות ה'-ו'. היינו לומדים ביום ואחר הצהריים יורדים לעבוד במשק הילדים או בגן הירק. בדרך כלל הייתי עובד מסור, אך עם בוא עונת הקטיף הפכתי לעובד בעייתי מאוד. מדוע? כי ברגע שהסתיימו הלימודים, בכל יום, הייתי רץ לאזור חדר האוכל, מברר היכן קוטפים, ומגיע בכל דרך, אל השדה. הייתי מגיע גם לשטחים רחוקים. לא היה דבר שימנע ממני מלהגיע ולהצטרף אל גידי במלאכת הקטיף. גידי היה מקבל אותי תמיד בשמחה. ליד מושב הנהג שלו היה ארגז הפוך, שהיה הכיסא שלי. כל רגע עם גידי בקטפת היה בשבילי אושר גדול, אבל חוץ מלשבת היו לי גם שני "תפקידים" שהתמחיתי בהם.

 

התפקיד הראשון היה לנקות את הגג. בכל פעם שהסל היה מלא, היה גידי עוצר בקצה השורה, נשען על ידית המושב, ואומר את שם הקוד של המשימה "על הגג". ואני כחייל צייתן הייתי יוצא החוצה, מדלג על הדרגשים ועולה על גג הסל. הייתי מנקה ביסודיות את כל שאריות הסיבים והעלים היבשים, סומך על גידי שלא "ישפוך אותי" עם הכותנה, יורד בחזרה ונכנס. אז היה גידי אוחז בידית הגדולה והאדומה בצד שמאל של המושב, ושופך את הכותנה לסל הביניים. לעתים היה נותן גם לי לעשות את זה. אחת לכמה שורות, היה גידי עוצר, "מוריד את הרעש", שולף את התרמוס האדום ומוזג לשנינו משקה, שאז החלטתי שהוא המשקה הכי טעים שיש: קפה שחור עם חלב וסוכר, מתוק וטעים. היינו לוגמים בהנאה וחוזרים לעבודה "מחוזקים". לימים התבגרתי ונעשיתי גם אני לעובד בשדה. עסקתי במלאכת החריש והייתי ממלא בתרמוס שלי בדיוק קפה כזה, עם הרבה סוכר.

 

התפקיד השני שלי היה "10", כן "10". ומהו "10"? "10" היה אחד מהצינורות הגדולים שמובילים את הכותנה מהתופים אל הסל, הצינור הפנימי מצד ימין, אותו יכולתי לראות ממקום מושבי דרך החלון. היה כתוב עליו בשחור "10". בכל פעם שגידי היה מרגיש שמשהו לא בסדר, היה שואל אותי מיד: "תגיד, מה עם "10", עובד?". אני הייתי מתבונן ו"מגיש לו את מסקנותיי". על פי הזכור לי, הפעמים שפספסתי היו ספורות ביותר. במידה ו"10" לא עבד, היה גידי עוצר מיד את הקטפת, ויורד למטה אל התופים, לבדוק מה הבעיה. אם הייתה סתימה הוא היה ממש שוכב על האדמה מתחת לקטפת, ופותח אותה בעזרת הסכין שלו. אם הייתה בעיה רצינית יותר גידי היה מזעיק בקשר את המכונאי שהיה מגיע בג'יפ הלבן. האמת היא, שמכונאים ומנהלים לא תמיד אהבו נוכחות של ילדים בקטיף, אבל גידי תמיד שמר עליי ולא נתן לאף אחד "לעשות" לי משהו. הוא תמיד נתן לי את ההרגשה שאני בשבילו, במושגים של אורן, בנו הבכור, "טייס משנה בכיר".

 

לפעמים היינו רואים חוגלה או שליו, שרצים על מנת לברוח משיני הקטפת, ובסוף מתרוממים במשק כנפיים כבד. פעם אף הנסנו שועל ממאורתו באדמה. לפעמים היו באים בזים יפים, בזי ערב, ומרפרפים ממש ליד הקטפת. גידי "החצוף" היה מעז להתווכח איתי מי הזכר ומי הנקבה, אך לא היה לו סיכוי. למרות גילי הצעיר הייתי כבר צפר מצוין. וכיאה לכל סתיו, היו גם הרבה חסידות נודדות.

 

בסביבות השעה ארבע אחרי הצהריים היה מגיע הסליסט ומביא איתו את ארוחת הארבע: סנדביצ'ים עם גבינה צהובה ונקניק, וגם תפוחים. גידי היה אוכל לרוב תפוח, לכל היותר פרוסה אחת, ואני, שהייתי ילד "בריא ורחב", "עזרתי" לו לסיים את הכול, חבל לא? כאשר האוויר נעשה לח, לרוב בסביבות השעה חמש בערב, הייתה בוקעת ממכשיר הקשר ההודעה לה מחכים כל הקוטפים בקוצר רוח. ההודעה לסיים את השורה האחרונה ולנוע הביתה. עוד יום ארוך של קטיף, הגיע לסיומו. היינו שופכים את הסל האחרון ונוסעים לכיוון הקיבוץ כשסביבנו כבר שוררת חשיכה. היינו מגיעים ליד המוסך לסככת הקטפות, גידי היה מגרז את הקטפת, ממלא מים במיכל הגדול, ואז היינו נפרדים והולכים כל אחד לביתו, כשאני כבר מחכה לפעם הבאה שניפגש שוב. כן, אני וגידי עשינו "כיף חיים" בקטפת, אף פעם לא היו בינינו "חילוקי דעות".

 

ואז יום אחד קרה מקרה קשה, עצוב, ובעיקר, כואב, כואב מאוד. באותו היום לא הספקתי להגיע אל גידי. לקראת ערב אני יורד לפעולה של הכיתה, עם החברים. התאספנו מחוץ לכוללת, ואייל שאל אותי: "שמעת מה קרה לגידי?", "לא" עניתי בהססנות, "מה קרה!?", "נתפסה לו הרגל בשיניים של הקטפת, הוא נפצע קשה". הייתי בהלם. עוד הוא סיפר לי, איך אבא שלו ששמר בשער הקיבוץ, סייע לגידי והזעיק לו עזרה לאחר שגידי הצליח להגיע בשארית כוחותיו אל השער. "ואיפה הוא עכשיו?", שאלתי, והוא אמר שכנראה לקחו אותו לבית חולים.

 

כל אחד שמכיר מעט את הקטפת, אפילו ילד כמוני, יודע שהתוף המסתובב של הקטפת, עם השיניים החדות, הוא דבר ר-צ-ח-נ-י, ואם נתפסת שם יד או רגל, אם היא בכלל יוצאת, היא לא יוצאת שלמה. "גידי המסכן", חשבתי. בכלל לא הצלחתי להבין, איך יקרה דבר כזה לגידי האחד והיחיד, לגידי הטוב. כשחזרתי הביתה אישרו הוריי כי הדבר אכן נכון. גידי ניסה לחלץ דבר מה משיניי הקטפת, ורגלו נסחבה אל בין השיניים. לקחו אותו לבית החולים "שעריי צדק" בירושלים, שם ינסו להציל את רגלו בניתוח. מאותו יום הפך אותו הסתיו ל"חורפי מאוד" בשבילי, קודר מאוד. הסתובבתי רוב הזמן מדוכא, ובקושי הגעתי אל השדה. לא מצאתי אף אחד מהקוטפים שיקבל אותי בחדווה כמו גידי. ממש הרגשתי שלקחו ממני את חברי הטוב. גם אמא ואבא הבחינו שאינני במיטבי. לאחר כמה ימים נסענו לבקר אותו בבית החולים. הוא התאושש מהניתוח והיה עדיין חלש, אבל הוא אמר שהניתוח הצליח והוא יוכל לחזור ולעמוד על שתי רגליו. גם אני סוף סוף התחלתי להבין שזה באמת מה שחשוב. וגידי אכן חזר לעצמו, החלים יפה, וחזר לעבודה ואל החברים. הוא החליט שלא לחזור יותר לקטוף כותנה ואת ההחלטה הזו שלו הבנתי וכיבדתי. כאמור לימים התבגרתי ונעשיתי אני לעובד בשדה ובקטיף. חברים נשארנו עד לעצם היום הזה. גידי הוא סב לשישה נכדים ואני פתאום נהייתי אב לשלושה. זה ממש מוזר, רק אתמול עוד ישבנו בקטפת ביחד. הזמן רץ, רץ מהר מאוד. פרט לאותו מקרה מצער שנגמר בטוב, היו אלה ימים יפים שקשה שלא להתרפק עליהם. ולמרות שקטיף הכותנה "כהלכתו וכהווייתו" חלף מנוף הקיבוץ, תמיד אפשר לשאת עיניים מערבה, לכיוון השדות, ולראות שהם עדיין ירוקים ויפים, כמו אז. הכותנה, התירס, החמניות והחיטה, צומחים שוב.

 

אני מאחל לכל ילד בעולם, שבין כל "הדמויות הצבעוניות" של ילדותו, יהיה גם אחד כמו גידי. "המבוגר שסומך עליך את ידיו תמיד", החברמן, שתמיד נותן לך הרגשה שטוב לו איתך.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: