פתאום נקטעה הילדות / עמרם גורדון

 

פתאום נקטעה הילדות

עמרם גורדון - משמר העמק

איור מאת יעקב גוטרמן

 

השמים היו מעוננים. רוח חזקה נשבה. באוויר היה שקט מתוח ורק משק כנפי היונים קטע אותו מעת לעת. האם תהיה מלחמה? מתי תפרוץ? איך היא תהיה? שאלות מעיקות שהטרידו את המבוגרים וחלחלו גם אלינו, הילדים. ראינו זאת בפניהם הרציניים, החמורים ובעיניהם המביעות חרדה ודאגה עמוקה.

איור מאת יעקב גוטרמן

השעה הייתה בסביבות ארבע וחצי. זה עתה סיימנו את העבודה המיוחדת שהוטלה עלינו, בני ה- 13-14, למלא באבני החצץ את ארגזי העץ שנועדו להגן על חלונות הבית הגדול, בית חם למאה ועשרה ילדים, עליו תפארתנו וגאוותנו. עמדנו בפרוזדור הארוך והתווכחנו בינינו, לא כמו המבוגרים, אם תהיה מלחמה, אלא מתי תתחיל ומה אנחנו הילדים נעשה ובמה נוכל לעזור. ואז ניתך המטח הראשון שהפך את הקומה בה גרנו לשברי חלונות, לחלקי לבנים מתעופפות ועשן אפור מעורב בענני אבק החל להתאבך. אי-אפשר היה לנשום, אי-אפשר היה לראות כלום. מיהרנו כל אחד לחדרו, הורדנו את המזרנים והשמיכות מהמיטות ופרשנו אותם מעלינו. התקפלנו מתחתם ומדי פעם הוצאנו את הראש כדי לנשום אוויר ולשמוע אולי מישהו בכל זאת בא לומר לנו מה עלינו לעשות. הפגזים המשיכו לנחות על הבית הגדול. מדי כמה רגעים פגז (רק אחרי המלחמה אמרו לנו שהערבים חשבו שזה בית המפקדה של היישוב). התחפרנו עמוק יותר תחת המזרונים והשמיכות ונצמדנו אחד לשני. כך שכבנו עשרים וארבעה ילדים וחיכינו לאיזו אות, הודעה, הוראה, אבל שום מבוגר לא בא. פתאום שמענו מהחדר הצפוני צחוק וקריאות: "הופ, הפגז פגע באבו-שושא, הופ, הפגז נפל לואדי". אלניס התיישב על החלון ודיווח לחבריו לחדר מה מתרחש בחוץ. בחדר, שמדרום לחדרי, נשמעה קריאה פחות שמחה; למיטתו של אהוד חדר פגז תותח שלא התפוצץ ואנחנו יצאנו מחדרינו לראות איך הוא נראה. לאט- לאט החשיך וההפגזה חדלה. נשארנו בחדרים עד ששמענו את מיכל, עומדת בקצה הפרוזדור הארוך וצועקת: "יותר אני לא אחראית למה שיקרה כאן". כשמיכל הייתה אומרת משהו היינו עושים בדיוק מה שהיא אמרה וכך, דיזי הוביל אותנו במדרגות החשוכות לקומה התחתונה, ליד המטה האיזורי. לפני הלך מנחם. הוא היה חיוור ורק אמר שהוא כבר עבר פעם מלחמה ושמחר שוב תהיה הפגזה ושהוא לא יודע בדיוק מה יהיה. "אין דבר כזה הפגזה בודדת, תמיד יש עוד". בקומה התחתונה התכנסו, מי בריצה ומי בהליכה, מי בוכה ומי נבוך, כל דיירי הבית הגדול, ילד ילד ושמיכתו. שם, בקומת הקרקע פגשנו לראשונה את המבוגרים שסיפרו לנו שקוסטא נפצע וגם אסתי מ"נשר", שרותי ובתה אילנה נהרגו וגם עזרא בגרי, תוך כדי החליבה בדיר וסבא גאון. פתאום הבנתי שבמלחמה קורים דברים ושזה לא משחק "צופי". חזרנו לעסוק בעצמנו ולדאוג לצרכינו. לא יכולנו לישון וכל פעם, מישהו שקיבל רשות, יצא לשירותים כשהוא דורך על כולם. גם אורי יצא מהחדר אך כל-כך פחד ללכת את עשרים המטרים עד לשירותים, שכמו שהדלת נסגרה, עמד והשתין עליה כשהנוזלים חודרים תחת לדלת עד לשמיכות הילדים, שלא הבינו מהיכן באה רטיבות זו. אלמלא חזר במהירות למקומו, לא היינו יכולים לשער מה מקורם ומניין הם נובעים. מעכשיו, עמדה לרשות דיירי החדר רק "מחציתו היבשה". היה יותר צפוף ויותר חם.

 

כעבור כמה שבועות, סיפר לי מנחם, איך פתאום הרגיש יד רכה נוגעת בו והוא מיהר להיאחז בה. רק לא ידע לומר לי, אם למה שהוא הרגיש קוראים התאהבות.

 

בבוקר ראינו את הרס הבית הגדול שלנו. במפקדה הוחלט, שכדי להגן עלינו, הילדים, נצטרך לעבור לשהות במערה הגדולה שביער. לקחנו כל אחד את שמיכתו והתחלנו לעלות במעלה ההר, דרך העמדה הקיצונית, למערה הגדולה. מהעמדה היה צריך לרוץ כמאה מטרים בשטח פתוח עד פאתי היער, כשהערבים מאבו -שושא צולפים עלינו כל הזמן. מקצה היער למערה נותרו רק עוד כמה עשרות מטרים בשטח מת, כך שלא היה מסוכן.

 

אותו זמן התנהל משא ומתן באמצעות הבריטים על הפוגה שתאפשר לפנות את הילדים והאוכלוסייה הבלתי לוחמת לקיבוצים בעברו השני של העמק.

 

עלינו בתעלה חפורה במעלה השביל עד לעמדה ושם נעצרנו. את השטח הפתוח היה צריך לעבור כל אחד בכוחות עצמו. למודי ניסיון מהלילה אף אחד לא ויתר על שמיכתו המצופה בציפה לבנה, שהייתה, כך הסתבר, מטרה קלה ובולטת לעיין עבור הצלפים הערבים, שירו בכל מי שניסה לחצות את השטח. פתאום שמעתי קול: "עמררררם, הראה כוחך בריצה". משמע, הגיע תורי. הבטתי לאחור וראיתי את איצקו בעמדה מנופף לי בידו. רצתי כל עוד רוחי בי, השמיכה בידי וממש נפלתי על האדמה בשולי היער. לפתע שמעתי שלוש שריקות מעלי שפגעו בעצי היער, שריקות שרק לימים ידעתי מה הן ומה מקורן. המשכתי בהליכה למערה. רוח נכאים שרתה במערה כשנכנסתי לתוכה. היו בה כבר עשרות ילדים, כמה הורים קשישים וכמה מבוגרים שעבדו איתנו הילדים. במרכז ישב מילק שהיה פסיכולוג. פניו היו חיוורות וקודרות וכשכולם התאספו פתח ודיבר בשקט כיאה ל"פסיכולוג מקצועי". אינני זוכר את דבריו, ורק זה שפתאום נשמע קול קרוב למקום בו ישבתי שאמר: "אולי תדאג גם לצד שלנו?" מילק המשיך בדיבורו החרישי ואלינו לא הגיעה אף מילה ממילותיו המרגיעות. מישהו נכנס למערה ולחש דבר מה על אוזנו. מה שהבנו כעבור כמה דקות הוא שעוד מעט תתחיל הפוגה לעשרים וארבע שעות ושלפנות ערב יפנו אותנו, הילדים מהמקום.

 

כשניתן האות חזרנו לבית הגדול המופצץ לקחת מעט בגדים וציוד אישי. לא התעכבנו כי מיהרנו להגיע למקום שאליו יבואו המשוריינים הבריטיים כדי לאסוף אותנו. הכניסה לבית ההרוס, הריח השרוף והמראה העזוב, הזכירו לי, משום מה, ששנה קודם למדנו על שירת ביאליק והמורה שלנו, פולי, קרא לפנינו בפאתוס רב את השירה (כך אמר) "בעיר ההריגה". יצירה, שחלק משורותיה אני זוכר עד היום. סיפרתי למנחם מה שאני חושב והתחלנו יחד לדקלם:

 

קום לך לך אל עיר ההריגה ובאת אל החצרות

ובעיניך תראה ובידיך תמשש על הגדרות

ועל העצים ועל האבנים ועל גבי טיח הכתלים

את הדם הקרוש ואת המוח הניקשה של החללים.

 

כי קרא אדוני לאביב ולטבח גם יחד

השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט

 

(כעבור ארבעים שנה הגעתי לקישינב, עיר ההריגה. הלכנו קבוצת ישראלים לבית הקברות לחפש את המצבות של שחוטי הפוגרום ההוא שהתרחש ב-1903, הפוגרום שעליו כתב ביאליק את השירה הזו. עמדנו ליד המצבות העקומות שיד הזמן לא היטיבה עמן. השורות מהשירה הזו עלו בי והתחלתי לדקלם: "קום לך לך אל עיר ההריגה" כך מצאנו עצמנו משלבים ידיים בהתרגשות ובהזדהות רבה. כשחזרנו למלון לחש לי אליעזר, שביאליק נאות לבוא לקישינב במשלחת מטעם הקונגרס הציוני לא רק בגלל הפרעות אלא בשל אהבתו העזה לאישה מקומית, אך כשבא וראה מה שראה, כתב את השירה הגדולה הזו. "ואני מקווה שאני לא מקלקל לך כלום על דמותו", סיים).

 

כשהגענו למקום המשוריינים כבר עמדו בטור ארוך כשנהגיהם הבריטים מסתובבים ביניהם. על הרחבה התגודדו משפחות משפחות לקראת פרדה. עומדות חבוקות, מתחבקות, בוכות. פגשתי את אימא עם אחי הקטן. אחי רץ אלי, טיפס והתיישב על כתפי. הורדתי אותו, ליטפתי את ראשו וניגשתי לאימא. חיבקתי אותה. בעיניה עמדו דמעות שלא נתנה להן לפרוץ, כי היא, הרי, צריכה להיות חזקה ליד שני בניה. חיבקתי אותה חזק ואפילו הסכמתי לה לתת לי נשיקה, למרות שהיו אנשים רבים סביבנו. לא החלפנו בינינו מילה. כמה רגעים לפני צאת המשוריינים הגיע גם אבא. על ירכו היה תלוי אקדח ענק ובידו החזיק ספר. אבא לא חיבק, אבא לחץ את ידי בחוזקה ואמר: "חזק ואמץ בני". הושיט לי את הספר "מפרש בודד מלבין באופק", "תכניס אותו לתרמילך" לחש, נישק בחום את אחי ונפרד מאימא. לאחר מכן פנה ומבלי להסב ראשו חזר לעמדה עליה פיקד.

 

באוויר ריחפו אין ספור סימני שאלה על ה"בית" בו השקיעו כל כך הרבה שנים של בנייה והוא נחרב לנו מול העיניים. לא יכולנו להבין למה אנחנו נשלחים מהבית רק בגלל שאנחנו בני שלוש עשרה, ארבע עשרה ואחרי שעבדנו כל כך קשה בביצורים. למה? כל כך הרבה למה. שאלנו את עצמינו אם יהיה לנו בכלל לאן לחזור, מה יהיה עם אבא שלי והחברים שעמדותיהם מופגזות כל היום ומה יהיה עם הרפת, הדיר,והלול, והבית הגדול שלנו במוסד? האם הכל יירד לטמיון? הראש התפוצץ מדאגות, פחדים וגעגועים למה שכבר לא יהיה. ככה עמדנו בשקט רועם אשכולות-אשכולות של משפחות הממתינות לרגע הפרדה.

 

לפנות ערב יצאה שיירת המשוריינים הארוכה דרך השדות לקיבוצי העמק - שריד, מזרע ומרחביה. כשהגענו למזרע קיבלו את פנינו הילדים המפונים באוכל ומשקה והובילו אותנו למקלחת הציבורית להתרחץ. אני חושב שהיה זה עודד או עדי, שכפכפו נפל על הרצפה ומרעש נפילתו כולנו השתטחנו עירומים על הרצפה. אחרי רגע של דממה פרצנו בצחוק, צחוק של התפרקות, צחוק משחרר, צחוק שבא מבפנים. הרגשתי איך המתח עוזב את גופי. חזרנו שוב להיות ילדים בני 13-14. עשרה ימים עמדנו ליד הגדר והשקפנו על בתינו מרחוק. ראינו את תימרות העשן העולה מן ההרים ולפעמים גם את פטריות העשן מן ההפגזות. מחשבות רבות חשבתי באותם ימים על הבית שלי, על המשפחה המפוזרת, על הבדידות של כל אחד מאתנו, למרות שהיינו כל הזמן יחד. אז גם גיליתי שתמר מוצאת חן בעיני ולא ידעתי אם זאת גם ההרגשה שמנחם הרגיש בזמן ההפגזה תחת למזרון.

 

כעבור שלושה שבועות באנו הביתה לביקור ראשון. אני זוכר שאמרתי לעודד ומנחם: "בואו נלך לבית הגדול". נכנסנו לבית. הכול עוד היה הרוס בפנים. את הבית צבעו מבחוץ בצבעי הסוואה, חום, ירוק, צהוב. עלינו לקומה העליונה וראינו את השמיים דרך התקרה. הבטתי על עודד וראיתי שהוא בוכה וגם אני בפעם הראשונה בכיתי, בכי של ילד ששברו לו צעצוע, או שאבד לו משהו יקר. היום אני יודע שבכינו על הילדות שנקטעה לנו בבת אחת ומנחם שהיה מבוגר מאתנו כמעט בשנה אמר: "במלחמה שאני הייתי בה, ההרס היה הרבה יותר גדול, אז אל תבכו" וניגב בשרוולו את עיניו.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: