'ילדי חוץ?' / עמוס צפרוני

"ילדי חוץ?"

עמוס צפרוני - כפר עזה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

את כיתה ט' בקיבוץ גמרנו בקושי רב. למורים כנראה "נשבר "מאיתנו ויותר מזה לנו נשבר מהלימודים ובקיבוץ החליטו פרק את הכיתה.

איור מאת יעקב גוטרמן

היינו שמונה ילדים , שתי בנות ושישה בנים. למרות הכול, בקיבוץ חשבו אז שילדים צריכים ללמוד 12 כיתות, (על אף שעוד לא היה חינוך חובה). חיפשו מקום מתאים לכל ילד לפי רמתו וכישוריו. שנים שלחו להמשיך ללמוד בביה"ס החקלאי "מקווה ישראל" (ידיים טובות וחזקות וראש קצת פחות ) הם יוכלו להיות חקלאים טובים. אחר שלחו לבית ספר מקצועי בצפת, מקסימום הוא יוכל להיות נהג בקואופרטיב. בת אחת שלחו ללמוד תפירה (בצפת) שיהיה. ילד מוכשר ואמביציוזי וגם מהמשפחה הנכונה החליטו להקפיץ כיתה ולשלוח הישר לכיתה א' בכדורי (שהיה אז בית הספר לבני "האצולה" של ההתיישבות העובדת.) - להיות אליף בכדורי שהקביל לשביעית בגימנסיה הרצלייה או לריאלי בחיפה... ולשם כך היה צריך לא רק כשרון ובחינות כניסה אלא גם קצת קשרים עם פיאט או מישהו אחר בהנהגה , והיו...

 

נשארנו שלושה, הילדה הכי צעירה בכיתה אבל גם הכי מוכשרת ומפותחת וכשאנחנו עוד קראנו את סדרת הרומן הזעיר של אביגדור המאירי היא כבר קראה את כל הקלאסיקה הרוסית, פושקין, דוסטוייבסקי, טולסטוי... ואחר הצהרים הייתה מחוררת עוד חור בחגורת העור הרחבה ולוחצת את הגזרה ומרימה את החזה שהתחיל להתמלא ומדמה עצמה לסקרלט או'הרה מ"חלף עם הרוח". אז היתה יוצאת להיראות בחוצות המשק כשהפלמ"חניקים חוזרים מהעבודה או מהאימונים. נשאר גם הילד הכי מבוגר בכיתה שהיה קצת נמוך קומה. הוא הקדיש שעות רבות לפעילות גופנית והאמין שזה יעשה לו גוף וקומה של ספורטאים ובכלל הוא העריץ ספורטאים מכל הסוגים אולם התקשה בלימודים על אף שהיה "שפשיף" (חרשן) אמיתי. ואני, שאיני יכול להעיד על כישורי אולם נשמעתי לרצונה של אימא שהייתה כבר אלמנה ושני ילדיה היו כל עולמה וחינוך ותרבות היו בראש מעייניה. אחרי חיפוש מדוקדק ברחבי ה"הקיבוץ המאוחד" נמצא שהמתאים ביותר הוא ביה"ס המשותף לעין חרוד ותל יוסף שהיה ממוקם בדיוק באמצע הדרך בין שני הקיבוצים הסמוכים זה לזה וקיבל להשלמת הכיתות ילדים מהעמק ומרחבי התנועה. הוחלט לשלוח את שלושתינו ללמוד שם לפחות בכתה י' ו"נראה מה יהיה הלאה". נותרה רק בעיה אחת, איפה נגור? בעין חרוד הודיעו שאין מקום ובתל יוסף נמצא מקום רק עבור הבת, בחדרי הבנות שבבניין הקומותיים שגרו בו כמעט כל בני הקיבוץ. והיכן נגור אנחנו?.

 

מרדכי שהיה שכן של הוריי וידיד המשפחה והיה לו עניין רב שנצא שלושתנו ללמוד שם, הגה בפרץ של תושייה ואסרטיביות רעיון - הרי זה לא מכבר הגיעו לקיבוצנו "היקים" , עולי גרמניה ועל אף שויתרו על משרות מכובדות ועל תארים אקדמאים מכובדים ובאו להגשים בארץ את הציונות בעבודת כפים והיו, אופים, סנדלרים, וחקלאים רבים בשדה ובמטע, לא ויתרו על חלק מרכושם בעיקר כזה שהיה להם יחס אישי כמו לבוש מיוחד, רהיטים עתיקים, יצירות אמנות, כלי נגינה ועוד... את כל זה הם ארזו בתוך "ליפטים" ושלחו לארץ ומשם לקיבוץ. ליפט הוא מן ארגז עץ בגודל 2על 2 וחצי מטר. בקיבוץ ריכזו את הליפטים באזור הרפת והאורווה ובעיקר במחסן עילי שנקרא "עליית הרפת". כמובן שלא הרשו לעולים החדשים מגרמניה להשתמש ברכוש יקר הערך, למען ערך יקר יותר, השוויון ! וכך בקלות רבה אפשרו למרדכי לקבל ליפט אחד כדי להקים ממנו צריף מגורים לשני הבנים.

 

החלוצים של אז היו "אומרים ועושים". מרדכי פירק את הליפט לחתיכות, הכין העמודים, לוחות, קרשים וכלי עבודה נחוצים וחיכה ליום המתאים. יומיים לפני תחילת שנת הלימודים כשמשאית ה"וואיט" של הקיבוץ התפנתה, העמיסו עליה את כל חלקי הליפט ואת הכלים והציוד ועוד שתי מיטות ונסענו. הגענו לתל יוסף קצת לפני הצהריים ובלי עניינים מיותרים איתר מרכז המשק חלקה פנויה בקרבת מגורי הילדים וקבע - כאן! מיד התגייסנו כולנו לעזרת מרדכי לפרוק את המשאית ולהקים את צריף המגורים שישמש כביתנו לשנה הקרובה. לקראת ערב עמד צריף מגורים לתפארת. שתי מדרגות בכניסה, ריצפת עץ, יעני דק, חלון אחד וגג מפח גלי. הכנסנו את המיטות שהוצמדו לקירות וביניהן שולחן קטן. שירותים, מקלחת וכל היתר היו בבניין הגדול ששימש את כל הילדים. וזהו. ידוע לכל בן קיבוץ מהו ומה מעמדו של "ילד חוץ". אתה בא לחברה מגובשת מאז שנות הישיבה המשותפת על הסירים ועד המזמוזים עם הבנות על הדשא בלילות ירח עבור דרך הטיולים השנתיים הרחצות הליליות בברכה, התעלולים "והסחיבות". איך אתה יכול להתחבר אליהם כשהם בכלל מחפשים איך אפשר להתעלל בך קצת. אמנם לזכותו של תל יוסף יאמר שהם הצמידו אותנו למשפחות מאמצות, שעברו את אישור הורינו שהכירו אותם עוד מההכשרה בפולין, והיה לנו באופן רשמי לאן ללכת לאכול "ארוחת ארבע" או "ארוחת מנחה" כפי שהיא נקראה אז בקיבוצים... לחם שחור, ריבה וכוס תה רותח. אבל אנחנו העדפנו לחפש ריגושים אחרים והיינו יורדים לעמק וצופים בפלא הגדול - רכבת העמק המזדחלת לאורך נחל חרוד מחיפה לבית שאן ומשם לצמח ועם גם שמת בזמן מטבע של שני מיל קיבלת מדליון יפה גדול ושטוח שנמחץ ע"י 12 קרונות מלאים בסוחרים ופלחים ערבים עם כל מרכולתם, כולל עיזים, כבשים ותרנגולות, אולי בדרכם לדמשק. לפעמים היינו מרחיקים עוד למעין חרוד לראות איך הפלמחניקים מתאמנים בקפ"פ ובספורט שימושי, סולמות חבלים, הליכת זיקית, אומגה, קפיצות לברזנט ואפולו פרוק והרכבה של אקדחי פרבלום. לפעמים מרחיקים יותר לעמק הנעלם בגלבוע או מצד שני ל"גבעת קומי". עסקנו גם בספורט ופגשנו את יאיר בן צבי מתל יוסף מתאמן בזריקת דיסקוס, עד שהיה אלוף הארץ באחת ה"מכביות".

 

הכניסה לביה"ס המשותף הייתה בשבילי הלם תרבותי. ילדי הכיתה היו בנים של... שמות שנהגו בחרדת קודש בקיבוצי הקיבוץ המאוחד... לביא, כרמי, ציזלינג, סלנט, סבוראי ועוד. רמת הלימודים הייתה גבוהה, עם מורים מצוינים כמו משה כרמי ומנחם אורן. הרבה חינוך לטבע ולאהבת הארץ ולתרבות הארץ והעולם והרבה טיולים בכל הארץ. בערבים במקום ללכת לסחוב תרנגולות בלול היו הבנות מארגנות ערבי האזנה למוזיקה קלאסית, אני לא בטוח של מי היה הרעיון שבחושך המוזיקה נשמעת יותר טוב אך הלבבות נפתחו והידיים נשלחו ושוטטו. עד היום אני נזכר בערגה לאן הן הגיעו.

 

הצריף שבו גרנו, שהיה קצת מבודד וללא שכנים, שימש לשכבת הגיל שלנו כעין מועדון נוער לא פורמאלי. שם היינו מתכנסים בערבים לקשקש קצת, לשמוע בדיחות "גסות" ורכילויות על המבוגרים משני הקיבוצים, והיה מה לשמוע. שם התחילו ניסיונות עישון "מטוסיאן "30" שהיו דקות וקלות יותר. יעני, סיגריות למתחילים. וכך בזכות היותנו בני קיבוץ ויחסם המצוין של בני ובנות עין חרוד ותל יוסף אלינו השתלבנו היטב בחברת הילדים והסטיגמה של "ילד חוץ" לא דבקה בנו.

 

בכתה למדנו עם בניהם של החלוצים שהקימו את עין חרוד והיו עמוד התווך של "הקבוץ המאוחד". אין פלא שככאלה הם הרשו לעצמם כל תעלול, בעצימת עיניים של המבוגרים. נוצר הווי של חופש מוחלט מעבר ללמודים והעבודה שאותם מלאנו בקפדנות.

 

עמיקם החכם והבוגר האחראי בכל אירוע ותעלול, עילו "הקול", גיל הג'ינג'י הנחמד וטוב הלב והקשוח כפלדה. ידידי הטובים מתל יוסף נתן ואורי שהם ומשפחותיהם אימצו אותנו כבני משפחה. אולם הדמות המרכזית שהוביל את כל הכתה בתעלוליו היה מלאכי בחור מוכשר, נמרץ, כריזמטי, שלא ידע פחד מהו או איסור כלשהו. אחרי העבודה בשעות אחה"צ היינו נפגשים ב "במה המשותפת" בדיוק באמצע הדרך בין עין חרוד ותל יוסף ששימשה כמרכז התרבותי של קיבוצי עמק יזרעאל והקיבוץ המאוחד בפרט. אנחנו במקום לשמוע שם את נאומיהם של לביא, ציזלינג או טבנקין או לחזות ב"הבימה" המציגה שם את הדיבוק, באנו לראות את תעלוליו ופעלוליו הלוליניים של מלאכי שהיה מזנק מהתקרה, נתפס באחד החבלים וממשיך במעוף טרזן מחבל לחבל בגובה של כ- 12 מטר. החבלים שימשו לשינוע מסכים וקוליסות ואיש לא היה ערב לחוזקם.

 

יום אחד כשהתרבו חורי העכברים בשדות הפסיקו לנו את הלימודים וגייסו את הכיתה לשבוע ימים למלחמה בעכברים, כך עושים חקלאים אמיתיים, ואנשי עין חרוד אכן היו כאלה. שדות קיבוצי עמק יזרעאל השתרעו על עשרות אלפי דונמים והיה צורך דחוף להשמיד את אוכלוסיית הנברנים, אחרת הייתה סכנה לאבדן כל היבול של הפלחה, שהיה הענף העיקרי באותם הימים בקיבוצים. כל בוקר השכמנו עם שחר. ירדנו לשדות הסתדרנו בשורה חזיתית במרחקים שווים זה מזה וכל אחד קיבל קופסת פח מלאה בגרעיני חיטה אדומים המצופים ברעל עכברים חריף. ונם כפית קטנה קיבל כל אחד, וכך הלכנו לאורך ולרוחב השדות וכשאתה מבחין בחור של עכבר אתה לוקח בכפית כמה גרגרים וזורק אותם לתוך החור וכך ממשיכים עוד ועוד עד הצהריים.

 

בערב של יום העבודה השני התחילו לחשושי שמועות בקיבוץ עין חרוד. סופר שמספר ילדים סובלים מכאבי בטן בלתי מוסברים ולכמה ילדים אף החלו לנשור השערות. וכשעבר עוד יום עבודה, הובהלו לבית החולים בעפולה מספר רב של בני המחזור שגויס לעבודת ההדברה. לרובם נשרו השערות והם סבלו מתופעות שונות כמו הפרעות זמניות בראיה וכאבים שונים. הובהלו מומחים שונים וכולם הגיעו למסקנה שזו כנראה הרעלה. אבל איך ומאין זה בא? זאת ידענו אך ורק אנו... בהפסקות למנוחה בשדה, היה מלאכי משכנע אותנו שגרעיני הצליום האלו הם מאכל תאווה ושטעמם הוא כטעם סוכריות טופי ולשם הוכחה היה לוקח כף גדושה של גרעינים ומכניס לפיו ולועס ובולע. וכך הוא שכנע את כולנו וכל אחד טעם, מי גרגר או שניים, ומי כפית קטנה. ואילו "הגיבורים", לקחו כפות מלאות. הטעם לא היה "מי יודע מה" אבל נסבל ואף אחד לא העז אפילו לחשוב שאנחנו אוכלים בעצם רעל מזוקק. הגיוסים הופסקו ולמזלינו לא קרה שום אסון אמיתי. התופעות השליליות חלפו, השערות שבו לצמוח והיו אפילו בנות שיצאו מרוצות מהחלפת השער. ומי יצא גיבור? כמובן מלאכי לשמחתנו אפילו לא נענש.

 

סטיה לכמה שורות שקשורות איך שהוא לעניין :בשנות ה 60 הייתי רכז הפלחה בכפר עזה. האלוף אברהם יפה היה מפקד פיקוד דרום ועל מנת להגביר את הקשר עם תושבי הישובים ולהכיר טוב את השטח הוא היה מוציא את כל סגל הפיקוד פעם בשבועיים ליום עבודה מלא באחד הישובים בעיקר עבודה בשדות. גם הוא עצמו היה עובד איתנו באותו יום. היינו מסדרים לו להיות נהג של המשאית שהייתה מובילה את החיטה שנקצרת באותו יום בשדות ע"י הקומביין, שהיה עדיף מלעבוד עם קלשון ולהניף "חבילות" קש או חציר למרומי הפלטפורמות. כך נוצרה היכרות וקשרים. שיגרה זו נמשכה כמה חדשים. לאחר כשנתיים כשאברהם יפה השתחרר והתחיל להקים את "החברה להגנת הטבע" ואנחנו המשכנו להיות פלחים בנגב, תקפה את האזור מכת נברנים קשה במיוחד. שיטות ההדברה השתכללו ועברנו לפזר את גרעיני הצליום במפזרות דשן או אפילו ממטוסי ריסוס. אלא שבשולי הדרכים וביתרונות הרבים שנוצרים באדמת הלס התרכזו רוב העכברים. אני שחשבתי את עצמי ליותר חכם מהם לקחתי טרקטור, אליו חיברתי מפזרת דשן, מלאתי אותה בגרעיני צליום ושוטטתי בין הוואדיות ופיזרתי את הרעל. פה ושם נשפכו גם כמה ערמות של הגרעינים המורעלים. לאחר יומיים שלושה יצאתי לשדה לבדוק את התוצאות ו... חשכו עיני ! שבעה פגרי צבאים שקראו אז "איילות", היו פזורים בשטח כשעליהם עטים להקות של "רחמים" הקורעים את בשרם. רחם הוא סוג של נשר לבן שהיה נפוץ בארץ בלהקות סביב גלי האשפה שנשפכו בשולי היישובים. הנזק הסביבתי והאקולוגי היה עצום, הרעלות והרעלות משנה וניתוק יחסים עם אברהם יפה שראה את הנזק וכמעט קטף לי ולעצמו את האוזניים מרוב זעם וצער.

 

נחזור לעמק, הילדים הבריאו. שנת הלימודים נמשכה כסדרה והסתיימה בטיול שנתי גדול ויפה בגליל העליון ואגם החולה עם המורה המהולל משה כרמי. היה באמת נהדר וכך הסתיים החשש הגדול שלנו מהסטיגמה - "ילדי חוץ".

 

לשנה חוייתית ונפלאה עם הכרה של אזור חדש אנשים חדשים וחברים נפלאים, תרמו לכך גם הבנות שבעיניו של נער מתבגר, שטוף הורמונים, היו כולן יפות וחכמות.

 

שנה לאחר מכן כבר עברתי לכדורי, שנקרא אז "המנזר" והחוויות כבר היו מסוג אחר. התבגרנו קצת והמדינה שבדרך כבר ניצבה למולנו.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: