כשהתיאטרון ירד אל העם / עמוס צפרוני

 

כשהתיאטרון ירד אל העם

עמוס צפרוני - כפר עזה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

כילדים בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת כמעט לא נחשפנו לתרבות העולם או הארץ.

איור מאת יעקב גוטרמן

הורינו וחבריהם, דור המייסדים, היו ברובם משכילים שהכירו את תרבות העולם, מהגימנסיה בוורשה או מהאוניברסיטה בלנינגרד וכמובן היקים שוחרי המוסיקה, אולם כעת, למי היה כוח וזמן... חלוצים עסוקים בבנין הארץ והקיבוץ וזה כנראה סיפק גם את חיי הרוח.

 

את הסרט הראשון בחיי ראיתי בשנת 34 או 35 כאשר אמי לקחה אותי לחיפה לפגוש את הדודים והסבתא שהגיעו זה עתה מפולין. הלכנו למסעדה, "מטבח הפועלים"... מרק, לחם שחור וקציצות ששנאתי... ומשם לקולנוע "ארמון" לראות את "ילדי קפיטן גרנט", "רב החובל' כפי שתיקנה לי אימא שוחרת השפה העברית. ראיתי מאז כמה מאות סרטים וביניהם גם כמה טובים אבל אין כמו הסרט הזה שאני זוכר ממנו עד היום כל פרט כי החוויה הייתה ראשונית כל כך. אני נזכר עכשיו שכבר ראיתי משהו דומה לסרט לפני כן. במושבה "יסוד" (יסוד המעלה) היה אחד האיכרים, היום קוראים לזה "יזם", מביא מידי כמה שבועות סרט ראינוע ומקרין אותו עם מכונה ביתית אצלו בחצר ואפשר היה לשלם במשהו ששווה כסף, לא הייתה לנו בעיה לסחוב שתי ביצים מהלול וללכת יותר משעה ברגל. וכשהיינו חוזרים הביתה רצוצים כבר שכחנו מה ראינו.

 

אין פלא על כן שכאשר נפוצה השמועה שבמשק אצלנו תהיה בקיץ הצגת תיאטרון אמיתית, אחזה את כולם התרגשות אדירה. הוותיקים שהכירו כמה משחקני הבימה והאהל באופן אישי שמחו שיוכלו לארח אותם כאן ולהתגאות בקיבוץ שהקימו. אנחנו הילדים היינו במתח, האם ירשו לנו להשתתף? והאם נראה פעם ראשונה תיאטרון אמיתי ושחקנים בשר ודם?

 

כחודש לפני התאריך המיועד נתלתה על לוח המודעות מודעה גדולה ובה פרטים על התאריכים של ההצגה שמה ושמות השחקנים שישחקו. תושבי הסביבה הוזמנו. שמות כמו מסקין, רובינא,חנהל'ה הנדלר, רודנסקי, חינה רוזובסקה, ישראל בקר, מרגלית, פינקל, פרידלנדר, חלפי וקלצ'קין נשמעו באוזנינו כשמות של אלים שירדו מהאולימפוס ל"שחק" בחברת בני האדם. לא היו עדיין "צימרים" ואף לא בתי מלון או בית הארחה והשחקנים היו אמורים לישון ולהתארח במשך יומיים בחדרי החברים. מול כל שחקן ברשימה נרשמו החברים שרצו במיוחד לארח דווקא שחקן זה ולא אחר. והויכוחים היו רבים כאשר כל אחד נימק למה מגיע לו. הייתה כמובן ועדה שסידרה וקבעה מי יישן עם מסקין ועם מי תישן חנה רובינא הנערצת וכן הלאה.

 

עבר עוד שבוע ועגלות הפלטפורמה החדשות החלו להביא למדרון היורד מחדר האוכל חבילות קש טריות שנכבשו זה עתה בשדה ושעדיין לא השחירו משמש ולחות והגוון שלהן הוא זהוב מבריק. החבילות סודרו בקפידה רבה בחצאי עיגולים במעלה המדרון וטובי המתכננים קבעו כמה ואיך יישבו. ובתחתית המדרון במקום שפעם הייתה ה"גורן" המפורסמת השאירו מקום לבמה. אנחנו הילדים הסתובבנו בכל שעות הפנאי סביב האירוע וכל דבר ריגש אותנו והיה מלא הבטחות לריגושים נוספים. איך נראים השחקנים האורחים? איך יגיעו מהסביבה? האם ברכיבה על סוסים או בעגלות? ואולי נראה אפילו מכוניות? ועוד ועוד כיד הדמיון הטובה עלינו.

 

עוד כמה ימים עברו, התאריך מתקרב ובוקר אחד מגיעות שתי משאיות עמוסות לעייפה בקרשים, ברזלים ,"חמורי עץ" ובדים ואביזרים שונים ומשונים בקיצור מקימים את הבמה. ואנחנו בעיניים פעורות רואים את הפלא הגדול איך מכל זה קמה במה ותפאורה ו"קוליסות" וקלעים ומסכים ובמת תיאטרון מפוארת... וההתרגשות גוברת. אחרי יומיים הגיעו השחקנים, ההצגה היא רק למחרת אבל הם הגיעו מוקדם יותר. הקריאה: "הם הגיעו!!" נפוצה מיד ועד שירדו מהאוטובוס של "שרות החולה", כבר הוקפו במעגל של חברים כשמאחוריהם מציצים הילדים לחזות בשמות הגדולים ולהאזין למוצא פיהם. השחקנים חולקו לפי הרשימה והלכו לחדרי החברים, "לנוח לפני ההצגה".

 

כאשר חום הצהריים הכבד התפוגג מעט החלו להסתובב בין שורות חבילות הקש חברים וילדים שנשלחו ע"י הוריהם "לתפוש מקום", כאשר כל אחד מסמן טריטוריה לכל המשפחה בשורה המתאימה לו ובזווית הנכונה מול הבמה. היה פורש שמיכה או כותב פתק המכריז על בעלותו על המקום.

 

 

עם ערב מתחילים להגיע האורחים מהאזור, בני המושבות וכמה בעלי יכולת מעיר המחוז, צפת. אפילו שייחים ומוכתרים מהכפרים הערבים שדברו קצת עברית ובטח הוזמנו ע"י הילאל המוכתר של הקיבוץ – הגיעו. וכמובן קומץ חברים ממעט הקיבוצים שהחלו לצוץ בגליל, הגיעו בעגלות רתומות לפרדות וברכיבה על סוסים ומשאיות פתוחות ואפילו ברגל. החצר מאחורי הבמה התמלאה בהמולה ובהמון רב. בינתיים פועלי הבמה שכבר עובדים יומיים רצופים גומרים סידורים אחרונים ומתקינים את התאורה שהייתה בעינינו פלא בפני עצמו.

 

אט, אט מתיישבים החברים במקומותיהם וגם האורחים מתיישבים וממלאים את כל מקומות הישיבה. השעה היעודה מתקרבת וההמולה הולכת ושוכחת. על הבמה מאחורי המסכים הכבדים כבה האור. דממה מוחלטת שררה בקהל והמתח היגיע לשיאו. הנה זה עומד להתחיל! עברו עוד שתיים שלש דקות של ציפייה מתוחה ואז הוצפה הבמה באור יקרות ושני פועלי במה פותחים וגוררים את המסך הכבד שצבעו אדום כהה לשני צידי הבמה ולעינינו נגלית התפאורה שיצרה את "העיירה" המפורסמת ממזרח אירופה. השחקנים נכנסו וההצגה החלה...

 

האמת שאיני זוכר היום איזו הצגה הייתה זו שאני מספר עליה הפעם. הרי ראינו במשך מספר שנים כשמונה או אולי אפילו עשר הצגות באותה מתכונת ובאותה התרגשות ובאותה הנאה. אולי הייתה זאת "המכשפה", או "מירל'ה אפרת", או "הדיבוק" ואולי בכלל "מסעות בנימין השלישי". ולא נשכח כמובן את מרגלית עם "החייל האמיץ שווייק". החוויה הייתה אדירה, כמעט קשה מלהכיל. בכל אופן זכרנו כל פרט והיינו מצטטים מונולוגים מההצגות ומשחקים בינינו קטעים מההצגה.

 

כשהסתיימה ההצגה ומחיאות הכפיים שככו, האורחים שבאו מבחוץ החלו להתפזר, השחקנים הורידו תחפושות ואיפור והחברים החלו לעלות לחדר האוכל. אירוח כיבוד ושיחה עם שחקני ההצגה.

 

חדר האוכל הוכן לפגישה, השולחנות סודרו ברבוע גדול שסביבו שני טורים של כסאות. על השולחנות הוגש "כיבוד"... תה, לחם עם ריבה ואולי גם לקרדה. השחקנים ומארחיהם התיישבו בטור הפנימי ובטור השני יתר החברים והילדים. נאמרו דברי ברכה וכבוד מצד החברים להצגה ולשחקנים והם החזירו הרבה כבוד לקיבוץ, לחלוציות ולחברים העושים במלאכה.

 

ואז היגיע הרגע המיוחל לו כולנו חיכינו, התיאטרון ירד אל העם. שחקנים, בודדים או זוגות או צוותים "נתנו" קטעי משחק, מונולוגים, דיאלוגים, שירים ומערכונים וקטעי הומור ברוח הזמן. כמה נפלא היה לשמוע את חנה רובינא או את מסקין קוראים איזה מונולוג קלאסי מהקלאסיקה הרוסית או את מרגלית נותן קטע הומוריסטי של שלום עליכם ועוד ועוד... כך זה נמשך עד השעות הקטנות. כשהלכנו לישון, כבר לא יכולנו להירדם וחיכינו לבוקר כדי להחליף רשמים ולספר זה לזה בהתרגשות את חוויותינו מכל ההתרחשות.

 

הבמה פורקה. החבילות נאספו והוכנסו למתבן בעליית הגג של הרפת. השטח נוקה. ועכשיו נותר לנו לחכות לשנה הבאה.

 

אבל אנחנו לא שכחנו ועוד שבועות רבים דיברנו בינינו וגם עם ההורים והמורים ולמדנו מהם גם על חיים אחרים מחוץ לקיבוץ ההוא בגליל.

 

וכך הורינו החלוצים חברי הקיבוץ שהיו חוד החנית של המפעל הציוני וניסו להשכיח מאיתנו את הגולה והעיירה הפולנית או האוקראינית הישנה והמנוונת הביאו לנו דרך המחזות הללו את העצב והשמחה, הפשטות, הניגונים וההומור של תרבות שלמה שבסתר ליבם הם כל כך התגעגעו אליה.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: