ה'רומן' שלי עם אגם החולה / עמוס צפרוני

ה"רומן" שלי עם אגם החולה

עמוס צפרוני - כפר עזה

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

כשהיינו ילדים (ממש קטנים) קראנו לו ים, ים החולה. ים אמיתי לא ראינו עדיין ואגם החולה היה הדבר המשמעותי ביותר באצבע הגליל.

איור מאת יעקב גוטרמן

עשרים אלף דונם של מים וכפול מזה שטח ביצות שהיו מכוסות ב"ג'ונגל" של קנה סוף ממינים שונים, גומא עם עמודי פריחה מפוארים, שיחי פטל קוצניים, שיחי טיון עם ריחם (המעורר יצרים) ועוד עשרות מיני צמחים. וביניהם זורמים נחלים ויובלים וערוצי מים השורצים ראשנים וצפרדעים ודגיגים ונחשי מים ודגים טורפים, "ברבוטים", ועוד מינים רבים של שרצי מים. ובקומה מעל, צפרים ועופות מים ודורסים, מינים שונים של אגמיות וברווזים ושלדגים וחופמים ואווזים ושקנאים ועגורים וחסידות ועוד ועוד. בשבילים הנסתרים בין הביצות, חתולי ביצה, נמיות וחזירי בר. בשולי הביצות, ליד הכפרים הערבים, עדרי ג'מוסים שבשעות החום עומדים או רובצים בתוך המים שמכסים אותם עד צוואר. אבל בשבילנו, הילדים, מחוז החפץ היה האגם, ים החולה. חיכינו חסרי סבלנות משבת לשבת כדי שנוכל להגיע אליו. כל המרחק  (דרך השדות), היה כ-4 וחצי ק"מ. בדרך עוד אפשר היה להיעצר ולנוח בוואדי חינדאג' (נחל דישון) שזרם כל השנה. ומשם אתה ממשיך עוד קצת וכבר אתה בפאתי "יסוד" (המושבה יסוד המעלה) שבתיה הקיצוניים נמצאים על שפת האגם.

 

בשבת היינו משכימים מוקדם בבוקר ומסתובבים באזור האורווה, אולי איזה חבר או משפחה החליטו במקרה לרתום זוג פרדות ולנסוע להתרחץ בחולה ואז אפשר להצטרף אליהם. ואם לא? ב-9 בערך היה מגיע יוסק'ה ט' האחראי על האורווה ואנחנו היינו מתחננים לפניו שייתן לנו לרתום פרדה לכרכרה, או לפחות פרדה לרכב עליה כדי להגיע לחולה. לעתים רחוקות מאד הוא היה נענה לבקשתנו, בדרך כלל תשובתו הייתה מזלזלת: "ילדים, אתמול קיבלתי מטאטא חדש, עליו אתם יכולים לרכב לאן שאתם רוצים...". אז זהו, נשארה הברירה האולטימטיבית ללכת ברגל. כבר כמעט צהרים, חם ואנחנו צועדים במכנסיים קצרים, גופיות וסנדלים ולעיתים קרובות גם יחפים ובלי כובעים (גבר יעני לא חובש כובע, כך חשבנו פעם). וכבר רואים את בתי המושבה ועוד מעט ואנחנו באגם. ה"חוף" שבין המושבה והאגם היה כולו עשב ירוק כל השנה ועליו רעתה להקה גדולה של אווזים צרחניים עם רועה זקן מהמושבה. היו גם כמה סירות משוטים של דייגים משתכשכות במים וקשורות בחבלים לחוף. זורקים את הבגדים על החוף וקופצים בתחתונים למים. האגם אינו עמוק, עשרות מטרים ואולי מאות אנחנו הולכים בתוך בוץ אפור ורך עד שמגיעים למים היותר עמוקים וצלולים ומתחילים לשחות וליהנות ממש. אפשר לשחות לכל כיוון ולאן שרוצים. האגם אינו גדול ורואים בבירור את הגדה שממול לרגלי הרי הגולן. לעיתים היינו מחליטים לצלוח את האגם ולהגיע ל"סוריה" עיתותינו היו בידינו ויכולנו לשחות לשחק ולחפש הרפתקאות כל השבת. אף אחד בקיבוץ של אז לא חיפש ולא התעניין איפה נמצאים ומה עושים הילדים בשבת. היו שבתות שנסענו או הלכנו לחוף של חולתה (שעלתה אז להתיישבות), ומשם היינו שטים עם הדייגים לצפון האגם, לשם נשפכים מי הירדן, חוצים אותו וזורמים החוצה וממשיכים ליד "פרדס חורי". בצפון האגם, המים יותר עמוקים יותר צלולים ויותר קרים ושטחים נרחבים מכוסים בצמחי הנופר רחבי העלים וצהובי הפרחים כשביניהם שטים ברווזים ואגמיות. על רקע החרמון המושלג המשתקף במים, זכורים לי מראות מקסימים. כאן היינו קופצים למים הקרים (ובודקים למי התכווץ יותר) ומשתעשעים בעוד הדייגים פורשים את הרשתות לקראת הלילה. לעיתים גם היינו מגיעים ל"פרדס חורי" שם הייתה חוה חקלאית ופרדס של איזה אפנדי (מלבנון) והיו מגדלים בה חזירים ועוד בעלי חיים וילדי העובדים היו שטים בגיגיות פח קרוב לחוף.

 

הביצות שסביב האגם היוו מקור בלתי נדלה לחומרי גלם, הערבים היו עושים מחצלות מצמחי הגומא המיובשים ובונים סוכות מגורים מצמחי הקנה ומטייחים אותם בבוץ ובטין שהוציאו מתחתית האגם. וכמובן חלילים שונים, החל מחליל צד העשוי מקנה ארוך ועבה שחורכים בו שבעה חורים, בו היו משתמשים הרועים וכלה בחליל דו קני שמושחלות בו שתי פיות צפצפה מקנה דק במיוחד ששימש לנגינה יותר "מקצועית" ולהרקדה ב"פנטזיות". כל ילד אצלנו שהיה לו אולר טוב (חובה) למד לעשות כאלו לעצמו.

 

אבל ליהודים היו מחשבות יותר מתקדמות. לאחר שקיבלו ממשלת המנדט את "זכיון החולה" (מסמך המאפשר לאנשי הגליל להפיק ולנצל את המצוי בביצות. עד היום אני מלא גאווה על זה שאבי הראה לי את המסמך שגם הוא היה חתום עליו). נעשה ניסיון רב רושם לנצל את הצמחייה מהביצה לתעשיית מוצרים לאריזה ולבניה. יצרו והרכיבו מן מקצרת ענק שנסעה על "זחלילים" - שרשרות טרקטור רחבות במיוחד כדי שלא תשקע בבוץ. את הגומא והקנה הקצורים הביאו לבית מלאכה שפונה לשם כך, ושם במין מכונה עם גלגלת וסכין היו חוצים את הקנה, משטחים אותו ואח"כ מייבשים. חלק מהמוצרים הועבר לעמק הירדן לקיבוץ שהתמחה בתעשיית ה"ברוסים" (תיבות ליצוא פרי הדר). ואילו עיקר חומר הגלם שימש לתעשיית לוחות, ע"י הדבקת שתי וערב של מספר שכבות. בקיבוץ בנו בית קטן לדוגמה שהיה עשוי כולו מלוחות גומא ומטויח מבחוץ ונקרא: "בית הגומא" ושימש בתחילה למגורים ואח"כ כמשרד, אולם תוחלת חייו הייתה קצרה וכך גם המפעל עצמו...

 

עברו מספר שנים, בגרתי, הייתי בכדורי וכבר הייתה המלחמה והאגם עדיין נשאר כגבול בינינו לבין סוריה. כשהשתחררתי וחזרתי למשק הועם קצת קסמו של האגם. כבר ידענו לנהוג והיו מכוניות וטרקטורים רתומים לפלטפורמות (עם גלגלי גומי) ומצאנו מקומות רחצה יותר אטרקטיביים: מעין מלחה (עין עינן) ומעין הג'חולה (עין תאו) עם מימיהם הצלולים שימשו לנו בריכות רחצה נפלאות בשבתות ובלילות הקיץ הלוהטים.

 

המפגש הבא עם האגם היה דווקא די מאכזב. אחת מבנות חברות הנוער (הרבות) שהיו בקיבוץ שהייתה זמן מה "ידידתי", התגייסה לנח"ל ושרתה בהיאחזות "דרדרה" על הגבול מעבר לאגם, שם הכירה בחור מהמושבה יסוד. הוזמנו לחתונה שהייתה אמורה להיערך בהיאחזות. בערב החתונה התארגנו כמה מבני "הנוער המקומי", רתמנו טרקטור לפלטפורמה העמסנו מתנה גדולה ונסענו לחולתה כדי להפליג משם לדרדרה להשתתף בחתונה. זו הייתה הדרך היחידה להגיע לשם. כנראה שהתאום לא היה כ"כ מוצלח והקשר דרך מכשירי הקשר של הצבא (מ.ק. 20, זוכרים?) הרי תמיד לא עבד... שלש שעות הייתה לנו סבלנות לחכות, לאחריהן סובבנו את הטרקטור וחזרנו הביתה. לא פגשתי אותה מאז ואולי היא אפילו לא יודעת שבאמת רציתי לבוא.

 

כשהמדינה הצעירה החליטה על פרויקט הענק: ייבוש החולה הייתי כבר מפעיל טרקטור כבד לעבודות עפר ונשלחתי לעבודה בייבוש. ההתלהבות הייתה גדולה, היו בזה כל המרכיבים של הציונות המעשית: ייבוש ביצות, הכשרת קרקע להתיישבות, העברת והולכת מים מהצפון לכל הארץ ועד הנגב וגם היו רעיונות של יצירת מפל להפעלת טורבינות לחשמל. עבדנו בהעמקת אפיק הירדן מאזור פרדס חורי ועד גשר בנות יעקוב. "בגרים" גדולים עמדו על גדת הירדן, חפרו בתוך המים ואנחנו הטרקטוריסטים דחפנו עם בולדוזרים את הבוץ והסלעים ופיזרנו אותם על צלעות ההר. אחרי כמה חדשים כשהאפיק היה מספיק עמוק, עברנו לעבוד בחפירת התעלה להטיית הירדן וחלק ממנה אף נוצק בבטון. עבדנו שם עם כ 50 כלים כבדים ביום, ללא הפסקה ובלילה לאור פנסים.

 

אולם לילה אחד ניתנה הוראה להפסיק את כל העבודות והמפעל להטיית הירדן פסק על רקע בעיות מדיניות וביטחוניות. יותר לא חזרנו לשם. ב-1957 פתחו את הפקק כלומר הסירו את המחסום האחרון שעצר את מי האגם ותוך כמה חדשים התרוקן האגם ומי הביצות זרמו לתוך שתי תעלות ניקוז שהוליכו את המים לירדן. כבר לא גרתי אז בגליל ויכולתי רק לשמוח כתושב הנגב על המים הרבים שיגיעו עכשיו לנגב החרב. לא נרבה בהרהורים על התועלת או הנזק שנגרמו כתוצאה מייבוש החולה... בכל אופן האגם לא היה קיים יותר.

 

בשנות ה-90 נסענו לטיול ספארי בקניה ושם לאורך השבר הסורי אפריקני ביקרנו בכמה אגמים שנקראים "אגמי הסודה" והם נראים בדיוק כמו שזכרתי את אגם החולה, שייט שעשינו באחד מהם ("אגם בוגוריה") בין צמחי הקנה והגומא והדגים והעופות הרבים העלו בנו את זיכרונות הילדות שכמעט נשכחו מלבנו.

 

בעשור האחרון עם ההצפה מחדש ויצירת שמורת החולה ואגמון החולה, הרבה מבעלי החיים והעופות חוזרים ואני משתדל לבקר שם, לפחות מספר פעמים בשנה ונהנה מאד מכל היופי הזה.

 

לאגם קראו כל מיני שמות: ים סומכי, מי מרום, אגם החולה, ים הגליל והיום אגמון החולה. אבל בשבילי הוא יישאר תמיד (כמו אהבה ראשונה שלא שוכחים) ים החולה!

עדכון אחרון: