משקולות / א.א.

משקולות   

א.א.

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

בחוץ, כבר החלו מופיעים סימניו הראשונים של בוקר. הוא ישב בטנדר החדש שלו ולידו על המושב היה מונח האקדח. הרכב חנה ליד הצריף שבין המטעים שם עובדי השדה שומרים את הציוד שלהם... מזמרות, סכינים, חומרי הדברה ועוד כל מיני דברים נחוצים

איור מאת יעקב גוטרמן

הוא יכול היה להבחין, שמחוץ לצריף מתחת לעץ מאובק שהצל על שולחן פלסטיק רעוע וכמה כיסאות, אשר בוודאי שימשו את העובדים לאכילה ומנוחה, היו מונחות משקולות. היו אלו שתי פחיות שימורים מבוטנות מבפנים, במשקל של 15 קילו לערך, מחוברות ביניהן במוט מתכת מחליד. הן העלו חיוך מר על פניו. הוא ידע שבסיטואציה אחרת הוא לא היה מתאפק והיה יוצא מהאוטו "לפמפם" כמה סטים לחיזוק הקיבורות, גם עם משקולות שכאלו.

 

הוא ניסה לשחזר שוב את מהלך חייו עד ללילה זה, האחרון, שבו אחרי ליל נדודים מלווה בכאב ענק הוא החליט את מה שהחליט, יותר הוא כבר לא יכול. הוא דאג מראש לעשות את כל הסידורים כך שמי שייוותר מאחוריו יסבול כמה שפחות, כמובן - עד כמה שזה רק ניתן. הוא דאג לביטוח רציני למשפחה כבר לפני שנים, להבטיח אותם על כל צרה שלא תבוא.

 

במוחו חלף לו הזיכרון של היכרותם הראשונה ואיך התחיל ביניהם כל הסיפור. למעשה סיפור די בנאלי של קצין צעיר בקבע עם פקידה סוררת ומלאת חיים שלאט לאט התאימו עצמם אחד אל השנייה ולמדו לחיות ביחד עד שלבסוף אחרי הרבה עליות, מורדות ומשברים החליטו למסד את היחסים ולהתחתן. לפניה, לא היו לו כיבושים מסעירים במיוחד והיא הייתה אהבת חייו האחת והיחידה. חוץ ממנה הוא לא ראה כלום, נשים אחרות היו כמעט שקופות לעיניו. היא הייתה בשבילו השמש והירח, החיים והמוות, ובלעדיה הוא הרגיש שאין שום טעם לכלום.

 

בחור נבון הוא היה. חרוץ ושאפתן, שעבד ללא לאות מהשעות המוקדמות של הבוקר בעבודה פיזית קשה בחקלאות. עם השנים הוא צבר ידע וניסיון ונהפך להיות שם דבר בתחום מטעי הנשירים. משכורתו עלתה בהתאם והוא יכול היה לאפשר להם רמת חיים גבוהה. היא עסקה בגידול הילדים ואף על פי שהייתה מוכשרת ויצירתית היא לא הצליחה למצוא את מקומה בשום מקום עבודה קבוע. תמיד באיזשהו שלב, התחילה להרגיש חנוקה. הוא תמך בה, פרגן לה וגם פירנס אותם בכבוד כך שהיא יכלה להתפנות לכל מיני שגיונות שונים ומשונים.

 

את הקיבוץ עזבו בעיקר בגלל הלחץ שלה. האמת שלא היה לו רע שם. בסך הכל הרבה דרישות מהחיים - לא היו לו. המטעים סיפקו לו את כל הדרוש מבחינת ההתפתחות המקצועית והרבה מעבר לזה - לא ממש עניין אותו.

 

אבל היא הייתה זאת שלא מצאה מנוחה נכונה בתוך המערכת החדשה והחונקת, שבה כל מהלך של היחיד, מלווה ב-400 זוגות עיניים בוחנות, מעירות או פוזלות בצדקנות על דבר כזה או אחר שעשית או שלא עשית.

זה לא התאים לאופי המרדני, הלא מתיישר שלה, המלא השראה ומעוף. תחושת ההשלמה התבוסתנית במטבח או בבתי הילדים, והעיקר שיישמר השקט התעשייתי - לא היו חלק מהלקסיקון המרדני שלה.

היא הייתה זקוקה למרחבים וגירויים אחרים בכדי להגביה עוף. ולכן, לאחר תקופה, הם ארזו את ביתם ויצאו החוצה.

 

מבחינתו, הקיבוץ והמשפחה שנשארה בו, היו תמיד בית ועוגן, אך זה לא הפריע לו לעקוץ פה ושם את יקיריו, על חוסר יכולתה של המערכת להשתנות עם הזמנים.

 

במהלך השנים נולדו להם שני ילדים, בן ובת. ואחרי שנים כשכבר היה נדמה שהנה כאן זה ייעצר, היא בישרה לו על ההריון עם בן הזקונים. הוא כבר היה בן 44, ולא היה סוף לאושרו. הילד הזה הגיע בדיוק בזמן הנכון מבחינתו. מצד אחד קיווה שהוא - הילד, ימתן קצת את תגובותיה הסוערות של אימו. ומצד שני, בשבילו, הייתה זו מן זריקת מרץ לפני שיזדקן. הוא והילד היו צמודים אחד לשני. כל שבת בחמש לפנות בוקר בזמן שכל שאר המשפחה עדיין ישנה, הם היו נוסעים ביחד לבקר את המטעים כאשר הקטן מפטפט בשפת תינוקות: "הנה תפוחים של אבא, ועוד תפוחים של אבא", ולאושרו לא היה גבול. אחר כך היו עושים ביחד פיקניק לארוחת בוקר יחד עם הפועלים התאילאנדים שגם הם היו משכימים בשבתות לעבודה. הוא קרא לו בחיבה "הילד של אבא" דבר שגרר ציחקוקים של הבנה משני הילדים הבוגרים שלו ועקימת פרצוף מאישתו.

 

כל השנים הוא ידע שהוא צריך ללכת על קליפות של ביצים ביחסיו . היא הייתה המנוע שעמד מאחורי ההצלחה שלו, אבל היא גם הייתה זו שבקלות יכלה לשבור את הכול ולרסק לחתיכות קטנות את כל מה שנבנה ביגע. הוא היה המשענת הכלכלית בזמן שהיא הייתה זו שדאגה לכל ענייני הרוח, דבר שתמיד נראה לו זניח ומתפנק ולא מתאים לאופיו השמרני.

 

כשעזב את הבית באותו היום בארבע לפנות בוקר, הוא ידע שהעוזרת תגיע ברבע לשבע להעיר את הילדים ועד אז, חשב, הוא כבר לבטח ירחף מלמעלה. לגבי השניים הגדולים - חשש, אבל הקטן היה זה שהדאיג אותו יותר מהכל. הוא רק בן שלוש חשב לעצמו כשעזב את הבית בשקט, מה הוא יזכור מאבא שלו. הוא שוב התחיל להרגיש את הכאב בצד, זה שליווה אותו מאז שהחלה כל הפרשה ועד לרגע זה לא הרפה ממנו ולו לרגע. היום, הוא הרהר בלבו, כל זה ייגמר כולל הכאב הטורד. בחוץ היה כבר סוף הקיץ. אומנם חם ולח אך עם סימנים ראשונים לשינוי המיוחל, אבל בתוך הרכב היה סגריר, גם כי המזגן פעל בעוצמה אבל עיקר הסגריריות הייתה אצלו, עמוק בלב.

 

הוא חשב לעצמו שבעצם הקיץ שלנו הרבה יותר עצוב מהחורף. תמיד היה איש של חורף. הוא נזכר איך בנסיעות הפיוס שלהם לאירופה שהוא כל כך שנא, תמיד דבר אחד היה מנחם אותו וזה מזג האוויר הסגרירי והגשום. תמיד קינא בלבו במזג האוויר שם וחשב שזה פשוט מותרות ובזבוז. גשם שכזה באוגוסט כשהכל כל כך ירוק ממילא, למה לא אצלנו רטן כשעכשיו ההשקיה היא בשיאה והכל נמק מהחום הנורא. הוא גם ידע, ששבועיים אחרי שישובו ארצה שוב יתחילו המריבות.

 

הוא כיוון את המראה של הרכב כך שיוכל לראות את עצמו. הוא הביט זמן ממושך בפנים שניבטו אליו ממנה וחשב לעצמו שהוא לא יפה, אבל גם לא ממש מכוער. החודשיים האחרונים עם כל הצער שנילווה אליהם גרמו לו לרדת חזק במשקל. שערו היה מגולח קצר קצר מזה שנים, אחרי שבגיל צעיר יחסית החלה התקרחות. משהבין שלא יהיה ניתן לעצור אותה, את הקרחת, בחר באופציה של קרחת מרצון משהו סולידי שעדיף על ההתבזות של לקחת מפה ולהעביר לשם כמו שעושים אלו שממאנים להשלים עם האבידה.

 

זיכרון ילדות חלף במוחו איך מילד שמן התבגר להיות צעיר חזק ושרירי בעזרת סט המשקולות שרכש לעצמו מכספים שחסך. הוא חשב במרירות כמה קלים היו אותם האימונים המפרכים שבהם העסיק את עצמו שעות, לעומת המשקולות הכבדים שנצטברו על כתפיו במשך השנים שבאו לאחר מכן. יום אחד הוא היה חייב לפרוק את המשא שרבץ עליו. זה היה אחרי החודש שנשאר לבד עם הילדים בזמן שהיא נסעה לחפש את עצמה במזרח. הקטן היה רק בן שנתיים וכל הזמן בכה שהוא רוצה את אימא. אז, בשיחה עם אחיו, שאתו לא היה בקשרים הדוקים בדרך כלל, הוא פלט ברגע של חולשה: "תדע לך שיש לי חרא של חיים". אחיו, שהיה די מופתע מהווידוי הספונטני, שאל אותו למה הוא אומר את זה ואז הוא השיב לו שמתחת לכל החזות המצליחה הזאת, בעצם שוכנת לה נפש שמתייסרת בקנאה ובאהבה וחוסר ביטחון לגבי המחר.

 

הוא לקח את האקדח שהיה מונח על הכיסא שלידו. הוא הוציא את המחסנית וקירב אותה אל פניו. הוא סקר את הכדור הראשון שהיה בתוכה וחשב לעצמו שזה הכדור שיסיים את הכל. אחר כך הוציא אותו בלחיצה מהמחסנית ובחן אותו בתשומת לב. הוא הבחין שהכדור שבא אחריו במחסנית הינו כדור "הולופוינט" קטלני. הוא החליט שהרבה יותר מכובד אם "ההולופוינט" יהיה זה שיסיים את העבודה. הוא החליף את הכדורים ודרך את האקדח.

 

את האקדח הוא רכש לפני שנה לערך כשהיא הייתה בהודו. המצב בארץ היה מתוח ביותר ומשרד הפנים אפשר אז לקצינים במילואים לרכוש נשק להגנה עצמית. כשטלפנה משם לשאול מה שלום הילדים הוא בישר לה על הרכישה. התגובה מהצד השני של הקו הייתה צוננת. היא אמרה לו שהיא מקווה שזה באמת רק להגנה עצמית ולא למשהו אחר. תגובתה זו הבהילה וטרדה אותו כהוגן והוא השתדל להצניע את נוכחות האקדח. בזמן שנעדרה הוא חרק שיניים והמשיך לתפקד. הוא לא היה אחד שיעזוב את הכל ויברח. האחריות הייתה אצלו קוד שלפיו הוא חי וזו גם הייתה מן הסתם הסיבה למוניטין הרב שרכש לו בקרב החקלאים. הלילות הארוכים שהוא בילה בהעמסות של פרי והובלתו לשווקים חישלו אותו פיזית. תמיד היה הראשון להגיע ותמיד עם הפרי היפה ביותר. גם בשנים שמצב החקלאות היה קשה הוא ידע איך לנהל את עסקיו כך שהם לא יפגעו.

 

הייתה לו תבונה ורגישות שעשו אותו למעביד הגון עם עובדיו ולחבר ישר ואמין שתמיד ניתן לסמוך עליו. רק היא התקשתה לראות את מעלותיו ותמיד בחרה להתעסק דווקא עם המגרעות. אחרי ששבה מהמזרח עוד שבועות ארוכים הייתה מסתודדת טלפונית, לכאורה, עם "חברות" שפגשה שם בטיול, אך הוא ידע הכול, שתק והפנים. המשקולות הלכו והצטברו ומיום ליום הכבידו על נשמתו ועל חייו. בחודש האחרון כשהודיעה לו שהיא עוזבת את הבית, סכר גדול נפתח והתפרץ. בהתחלה חשב שינקוט בדרך המילטנטית כפי שיעצו לו כמה מחבריו הטובים. אך כשהבין שהוא פשוט אוהב אותה יותר מדי בשביל לעשות לה רע, הוא התקפל לתוך עצמו והחל להתפרק חתיכה אחרי חתיכה.

 

הילדים הרגישו את הקטסטרופה שעומדת להתרגש עליהם וכל אחד התכונן בדרכו שלו. הבן הגדול ניתק מגע ואילו הבת העסיקה עצמה בכל פעילות שהיא בשביל לא להיות בבית. רק הקטן לא ידע מה לעשות וכל הזמן שאל איפה אימא. הוא לא ידע איך להסביר לו ומה להגיד ורק הרגיש שהכל סוגר עליו מכל הכיוונים. למזלו מהבחינה הכלכלית הוא היה מסודר. בעזרת הקשרים הטובים שלו, היושר וההגינות המקצועית שתמיד היו נר לרגליו גם כל אותם אלו שהיו אתו בקשרי עבודה נהגו עמו במידה של סלחנות ועודדו אותו שיעמוד בפרץ עד שיחלוף המשבר. אך המשבר סרב לחלוף ורק הלך וגבר.

 

מעבר להרים כבר ניתן היה להבחין בקרניים הראשונות של השמש. הוא ידע שעכשיו זה הזמן המתאים, לפני שהחקלאים יגיעו לשטח. הוא תכנן זאת כך שלא יחלוף יותר מדי זמן עד שימצאו אותו כדי למנוע דאגה מיותרת מיקיריו עד כמה שזה נשמע ציני. הוא הביט במטעים המאובקים, על כל שפע הפרי שעליהם ולבו התמלא הרגשת גאווה וצער מהולים זו בזה. הוא יצא החוצה להשתין וכשחזר ראה שיש הודעה על המשיבון של הטלפון הנייד. הוא החליט שלא יפתח לראות מי השאיר את ההודעה כדי למנוע כל הפרעה. הוא לקח את האקדח והתנשם בכבדות, גל של זיעה ופחד הציף את גופו והוא חשב בקול רם "מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה אידיוט שכמותך?"

 

הוא החזיק את האקדח ליד הרקה ונשם נשימה ארוכה כשלפתע הטלפון צלצל. הוא ראה על הצג שזו שיחה מהבית. כל כך מוקדם בבוקר הוא תהה? מה לעזאזל קורה שם? הוא הוריד את האקדח ולחץ דאוג על מקש הנייד. קולה של בתו נשמע מעברו השני של הקו. " אבא, רועיקי שואל איפה אתה הוא כל הזמן בוכה ושואל למה אתה לא בא כבר, קח תדבר אתו!" לפני שהספיק להגיב שמע את קולו של הילד הבוכה שקורא לו מעבר לקו. "אבא בוא! אני רוצה שתבוא עכשיו" בכה הילד בקול מכמיר. הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו בסיטואציה המגוחכת הזאת. באיזה מקום זה אפילו קצת הצחיק אותו לתת לילד תשובה כמו: "לא עכשיו ממי, אבא שלך קודם הולך לדפוק לעצמו כדור בראש ואולי אחר כך הוא יחזור הביתה" אבל מה שיצא לו מהפה אחרי אותה שנייה של מבוכה היה: " אל תבכה ממי אבא תכף יבוא". "בוא אבא, אני רוצה שתבוא כבר" התחנן הקטן מעברו השני של הקו.

 

הוא נשבר. עכשיו כבר לא הייתה לו ברירה. מילה זו מילה. הוא פרק את המחסנית ודרך שוב את הבריח כדי להוציא את הכדור שבפתח בית הבליעה. הכדור קפץ החוצה ונפל אי שם מתחת למושב של כיסא הנהג. הוא ניסה לחפש אותו אך כשראה שאינו מוצא החליט לעזוב אותו שם. הוא יצא החוצה בריצה נושם את האוויר החם של הבוקר הסתווי. הוא ניגש אל מתחת לעץ, תפס את המשקולות מתפלא כמה הן קלות. הוא השעין את גבו אל העץ והחל מפמפם במהירות את המשקולות, מעלה מטה, עובד על שרירי הקיבורת והחזה. כשגמר לעשות סט של שלושים הניח אותם על הרצפה וחזר אל הרכב.

 

כשהתניע והסתובב לנסוע משם ראה שעל צג הטלפון מופיעה עדיין ההודעה ממקודם. הוא פתח את ההודעה וקולה של אישתו נשמע חד, ברור ומיואש. "אני חוזרת הביתה היום. אני לא יכולה יותר. אני מתה מגעגועים אליכם. תחזור אלי כשתוכל, אתה מבטיח?"

 

פתאום הוא הרגיש שלבו עומד להתפוצץ. הכאב הטורדני נעלם ואת מקומו תפסה תחושה נפלאה של משהו חדש. הוא הסתכל בבוז על האקדח ותחב אותו לתא הכפפות בתחושת הקלה. רכב טנדר חלף על פניו כשעמד לצאת מן השטח. הרכב אותת לו בהבהוב פנסים והוא נעצר על ידו. היה זה אחד מידידיו החקלאים שאתם עבד. הוא בירך את החבר בבוקר טוב ואמר לו בחיבה שהמטעים שלו נראים נהדר. החקלאי המשתהה הודה לו ואיחל לו כל טוב וקבעו שייפגשו מחר לשיחה בענייני הקטיף.

 

שבועיים מאוחר יותר בשבת, בזמן ששטף את הרכב יחד עם בנו הקטן בעוד אישתו מכינה ארוחת צוהריים, קרא אליו הילד מכיסא הנהג כשהוא מחזיק את כדור ההולופוינט בידו. "אבא תראה מה מצאתי באוטו, מה זה אבא?" הוא הביט בכדור "ההולופוינט" והרגיש שדמעות חונקות אותו. הוא לקח את הילד מהאוטו בידיים רטובות ואמר לו: "זה, זה כלום רועיקי. זאת סתם מזכרת קטנה בשביל אבא כדי שיזכור לעולם כמה הוא אוהב אותך, מתוק!!!"

הוא הזיז את ראשו הצדה והצמידו לזה של הילד, כדי לחסוך מעצמו את שאלותיו המביכות של הילד.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: