איך הציל י.ל. את המורה ש.ל. ממוות בטוח / עמוס צפרוני

איך הציל י.ל. את המורה ש.ל. ממוות בטוח

עמוס צפרוני - כפר עזה

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

בסוף שנות ה-30, היינו בכיתה ב', בקיבוץ נידח אי שם בעמק החולה, שמונה ילדים. שתי בנות וששה בנים. היו לנו כמה מורים, חברי קיבוץ שהתנדבו להעניק לנו מהידע שהביאו אתם ממזרח אירופה או מגרמניה. אולם המורה האמיתית, המחנכת הייתה ש.ל.

היא הייתה רווקה מתבגרת, בעינינו אפילו קצת זקנה, בטח בת 35, רזה, נמוכה, זריזה, פדנטית ולבושה במיטב האופנה הפולנית. בימי החורף הקשים כשהיינו מגיעים מוקדם לכיתה, כדי לנקות את הנעליים ב"מגרידה", היינו רואים אותה מגיעה בריצה קלה, בגשם שוטף ובבוץ השחור של הגליל כשהיא מגינה על ראשה בעיתון "דבר" מקופל. מדלגת מאבן לאבן ונשארת יבשה ונעלי הלק השחורות מבריקות ללא רבב. היא כפי שאנו יודעים בדיעבד הייתה מורה מצוינת ולימדה אותנו, "טבע", "מולדת", חגים וקצת "מסורת".... אבל מה, לא אהבנו אותה, למה? אני לא יודע. ילדים לא אוהבים מורים! כך זה היה אז.

 

השיעור האהוב ביותר עלינו היה "שיעור בחוץ", איזו הנאה גדולה יותר יכולה להיות מלשבת במדרון שמאחורי ביה"ס, ביום חורף בהיר וחמים לשכב על העשב הירוק בין פרחים פרפרים, שפיריות וכדומה ולהקשיב בחצי אוזן לשיעור. אבל יותר מזה אהבנו "טיול". המורה שקמה בבוקר כשהיא כנראה לא במיטבה (אולי לא הכינה את השיעור כמו שצריך ואולי סתם עבר עליה לילה "קשה")... מודיעה: "היום יוצאים לטיול".

אנחנו כמובן קופצים ושואגים בשמחה.

 

באחד מימי האביב המאוחר כשהימים כבר ארוכים והשמש כבר קופחת אולם הירוק והפורח בגליל בשיאו, מכריזה ש.ל. על טיול לחורשת האקליפטוס. בחורשה הזו, עולם ומלואו, עצי אקליפטוס ענקיים, פריחות נהדרות של כלניות מכל הצבעים, עיריות, רקפות, סביונים, ציפורני חתול ועוד... גם מערות של דורבנים, מאורות של שועלים ותנים ועקרבים ונחשים מתחת כל אבן שהופכים... הכל נהדר, ובעיקר לא לומדים (הלך היום). עם צאתנו לא שמנו לב שמתפתח "חמסין", אבל לילדים זה לא מפריע. ש.ל. לא שמה לב למה שקורה ואף לא הצטיידנו בהתאם (כובעים, מים..). לאחר כשעה וחצי התפתח החמסין למה שקוראים היום "אם כל החמסינים". עוד אנו משוטטים כה וכה ופתאום צנחה ש.ל. ונשכבה פרקדן על קוצים ודרדרים כאשר ידיה ורגליה פשוטות לצדדים. הדם אזל מפניה והן החלו להכחיל, פיה פתוח כמקור של גוזל צמא כשהיא מנסה לנשום את נשימותיה האחרונות לפני ההתייבשות. הקפנו אותה אובדי עצות (8 ילדים מכתה ב'), שתי הבנות קצת בהיסטריה. מה עושים?

 

ע. אחד הילדים שלא אהב ללמוד ולא אהב אותה, הרים אבן כבדה נעמד כשהוא מרים את האבן מעל ראשה ואמר בקול ברור וחזק: "ילדים, זאת היא הזדמנות, בואו נהרוג אותה"!!! וכאן התחילה דינמיקה של מעשים ופעולות שלא היו מבישות פעולת חילוץ חטופים של הימ"מ. י.ל. (שבהמשך חייו היה לאיש ארגון וניהול מהבכירים במשק הישראלי), תפש יוזמה זינק ודחף והזיז את ע. לצד והגן על המורה מפני יתר הילדים. הוא החל לחלק פקודות, אותי ואת ז. שהיינו קטנים וקלי רגליים שלח לרוץ בכל המהירות ולהביא מהפרדס הסמוך אשכוליות, אותן הוא סחט לתוך פיה הפעור של ש.ל., את עו.א. (שהיה בנו של נהג המשאית - הרכב הממונע היחיד אז בקיבוץ) שלח מהר לקרוא לאביו שיבוא עם האוטו לקחת אותה למרפאה של רמיגולסקי. זה לקח זמן רב כי עו.א. היה ילד שמן והיה חם מאוד והמרחק מהמשק היה רב. בינתיים ארגן י.ל. את יתר הילדים להעביר אותה לצל ולהביא עוד אשכוליות ולימונים גם בשבילנו. לבסוף הגיעה המשאית, העמסנו אותה על ארגז המשאית מאחור, ע.א. ישב בגאווה בקבינה, לצד אביו, י.ל. עלה מאחור לשמור על המורה ואנחנו כולנו חזרנו ברגל הביתה, "הלך היום" כמו שאומרים.

ש.ל. הבריאה וחזרה להיות מורה שלנו ושל דורות ההמשך עוד שנים רבות. אבל אנחנו שתקנו. במשך שנים, לא זכור לי שמישהו דיבר על מה שקרה. רק אחרי הרבה שנים בהיותינו יותר בוגרים היינו מזכירים בחלחלה זה לזה, איך כמעט הרגנו את המורה ואיך בתושייה של רגע ובהברקה של התעלות, אולי בגרות, הציל אותה י.ל. ממות בטוח.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: