מצבה ללא שם / עמוס צפרוני

 

מצבה ללא שם

עמוס צפרוני - כפר עזה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

בדירה של ההורים הייתה תלויה תמונה, במסגרת עץ פשוטה מצולמת בשחור לבן, ילדה מתולתלת אוחזת בידה פרח עם הפנים למצלמה.

איור מאת יעקב גוטרמן

איני יודע מתי היא נתלתה ומתי הוסרה מהקיר. היא לא הייתה שם הרבה שנים. פעם אחת אימא אמרה לי: "זאת הייתה אחותך, היא מתה לפני שנולדת, ממחלה." תמותת תינוקות בשנות העשרים והשלושים הייתה נפוצה בגליל מוכה המלריה ותנאי התברואה הגרועים והריחוק ממרכזים רפואיים. וכך לא שמעתי בבית יותר שום פרט נוסף. אחי הצעיר ממני בכמה שנים לא שמע על כך מההורים אף פעם, רק ממני, הרבה יותר מאוחר.

 

בילדותינו כשעדיין לא היו אייפונים וסמרטפונים ומחשבים וטלוויזיות ואפילו רדיו היה רק אחד, בצריף התרבות של המבוגרים, ילדים היו משחקים ברוב שעות הפנאי, בחצר או משוטטים ברחבי המשק ובסביבתו. בין השאר, בית הקברות שהיה על גבעה הצופה אל פני עמק החולה, האגם וצפון החרמון בהרי הלבנון, שימש לנו יעד לשיטוטים, משחקים והפעלת הדמיון. היו שם שני קברים של חברים שטבעו בחורף כשניסו לחצות את וואדי וואק'אז, הוא נחל חצור הגועש, בכרכרה רתומה לפרד ועמוסה בכמה כדי חלד המיועדים לתושבי צפת... לא ביחד טבעו, אלא בהפרש של שנה אחד מהשני. ושני קברים של חברים שהתאבדו בירית אקדח, האחד על ערמת הזבל מאחורי הרפת והאחר ביום שחרורו מהצבא הבריטי אחרי מספר שנים שלא ראה את ביתו ומשפחתו... ועוד כהנה וכהנה סיפורים ששמענו מהמבוגרים או שדמיינו אותם... כל אלו עוררו את סקרנותנו.

 

בקצה השורה של קברים מהשנים הראשונות היו שלושה קברים של ילדים. משטח בטון עם עמוד בטון קטן חשוף שכבר כוסה בשכבה אפורה של חזזיות. על האחת היה חרוט - אורה. על השתיים האחרות דבר לא היה רשום או חרוט. לא שם ולא שם משפחה, לא תאריך לידה ולא תאריך פטירה, כלום! שאלנו בינינו מי קבור פה ומי הוא או היא היה? גם כששאלנו את המבוגרים לא קיבלנו תשובה...אבל על אורה ידענו מפי השמועה לאיזו משפחה היא שייכת...

 

במשך שנים רבות לאחר שאבי נפטר היינו עולים (בני המשפחה וכמה קרובים וידידים) לבית הקברות "להתייחד" ולהגיד קדיש. אף פעם אימא לא לקחה אותנו כמה צעדים עד קברי הילדים וגם לא הזכירה דבר. כיוון שהיינו נבוכים וגם לא רצינו לצער לא שאלנו והיינו רק פוזלים לכיוון... כך עברו השנים. אני עברתי לקיבוץ אחר ואימא, זכרה לברכה בינתיים נפטרה...ומאז גם לא היה את מי לשאול.

 

באחד הימים קיבלנו שיחת טלפון מאחד הגיסים, בה הוא מספר לנו שאחותו שגרה עם משפחתה בכפר יחזקאל ועבדה שנים רבות בביה"ח "העמק" בעפולה עוסקת כיום בארגון ובתיעוד הארכיון עוד מהתקופה שהוא היה בעין חרוד (ליד המעיין). וכך הוא גם נקרא אז. עם תחילת עבודתה היא נתקלה ברשימת חולים ומצבם מחודש ספטמבר 1929 וברשימה מופיע שמה של רות צפרוני מאילת השחר. והנה דווקא בעת ביקורו בביתה הופיע השם של האחות הנשכחת, ששניהם לא ידעו על קיומה. בשיחת טלפון אלינו סיפרנו לו את הידוע לנו. והם העבירו לנו, שורות יבשות בכתב יד מסודר ונקי המספר את כל הסיפור...

 

בית חולים :עין חרוד , חודש: ספטמבר, שנה: תרפ"ט - 1929

משפחה ושם - צפרוני רות, המקום והקיבוץ: אילת השחר , גיל: שנה ורבע , מין: נ

נכנס: 2/9 , יצא: 12/9, מס' ימי מחלה: 10 , דיאגנוזה: מחוק

תוצאות: הבריא [ ] / הוטב [ ] / לא בא שינוי [ ] / מת [x]

 

בבירורים נוספים נודע לנו שהמחלה הייתה דלקת ריאות ושהילדה , אחותנו שלא הכרנו , הייתה מאושפזת שם כמה פעמים. אחי גם מצא באיזה שהוא כתב-עת, שאבא כותב לאחד העסקנים שהוא לא יוכל להשתתף בכנס שהוזמן אליו עקב האסון הכבד שפקד את המשפחה בהיותו בשליחותו האחרונה בליטא.

 

עברו מאז כמעט שמונים ושלוש שנים. אני נולדתי כשנה אחריה ואחי כשבע שנים אחרי. הסיפור כמעט ונשכח מאיתנו והנה באה תזכורת מן העבר ומכה בך בעוז. אתה מתחיל לשאול את עצמך את כל השאלות. מי היא הייתה? ואיך היא הייתה נראית לו חיתה איתנו כל השנים? איך הייתה נראית משפחתנו? ואיך הם ההורים וכל הדור ההוא חיו אז?... איך מגיעים מאילת השחר לעין חרוד עם ילד חולה וקודח? הרי גם מכוניות עוד לא היו אז בקיבוץ. מי נמצא עם הילד בבית החולים? איך מביאים ילד לקבורה?... ולמה אין שם ותאריכים על המצבה?... ולמה נשארים במקום הקשה הזה וממשיכים על אף הכול? ובעיקר, למה הם לא סיפרו על כך לנו, לילדיהם? האם הזניחו אותנו או דווקא רצו להגן עלינו מפני אכזריות החיים? לאימא זו הייתה ודאי טראומה נוראה, מה גם שאבא היה בחו"ל באותה עת ולהגיע הביתה, באנייה, לקח לו לפחות שלושה שבועות. אנחנו גדלנו כילדים מאושרים ולא ידענו את מצוקותיהם והיום יש לי הרגשה שאולי לא "שפטנו"  אותם נכון לא הבנו את קשייהם ואנו מצידנו לא שיתפנו אותם ברגשותינו. כמה חבל שהורים לא מספרים לילדיהם על עצמם ואז אולי גם הם היו משתפים אותם ברגשותיהם.

 

ועוד עניין - כנראה שהמצבה של רות היא אחת משתי המצבות... שעדיין ניצבות ללא שם.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: