"זה הלחם שלי"... / עמוס ציפרוני

 

"זה הלחם שלי"...

עמוס ציפרוני - כפר עזה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

את אבשלום הכרתי עוד בילדותי המוקדמת. איני יכול לזכור מתי, איך ובאיזה מסגרת הוא הגיע לקבוץ.

איור מאת יעקב גוטרמן

הנוף האנושי של ילדותנו היו החלוצים, שהיו בחלקם "אינטליגנציה" רוסית-אוקראינית ורובם "בעלי מלאכה" מפולין ושכנותיה. ("היקים" הגיעו יותר מאוחר). לא פלא על כן שאבשלום היה דמות יוצאת דופן בנוף הזה, "חריג". הוא היה תימני בעל גוף גדול ואפילו קצת שמן, לבוש ברישול, חולצה פתוחה, מכנסיים קצרים ונעליים גבוהות בלי גרביים. לא חבש "קסקט" שהיה אופנתי אז בקרב החלוצים וגר לבדו בסוכת מחצלות. הוא היה מבלה הרבה בחברת הילדים. אהב לספר אגדות וסיפורים והיה לוקח אותנו לטיולים בשדות בטבע ולכפרים הערביים. הכיר את המוכתרים של "מרוז", "ראס אל אחמר", "עלמה" ו"רחניה" ודיבר טוב מאד את שפתם. היינו מתקבלים אצלם באירוח מכובד על מחצלות, בצל הבוסתנים ומתכבדים בפירות... תאנים, סבר'ס, ענבים, משמשים ומיץ לימון עם הרבה סוכר. א' עבד בדיר, היה רועה צאן וספג עמוק לתוכו את נוף הגליל ועמק החולה עם האגם והביצות הר כנען, הרי נפתלי עד "הר רמים", הרי מול הלבנון עד החרמון הנישא מעל כולם והרי הגולן במזרח. אולם בעיקר הוא היה צייר!

 

הציור והיצירה היו בדמו והוא צייר באובססיביות בכל מקום ובכל זמן פנוי שהיה לו. על גג ביה"ס החדש שבו למדנו, הוא מתח בדים ארוכים בין "חמורי עץ" ופיגומים ומרח עליהם צבעים בתנועות גדולות. היינו מבלים שם הרבה בהפסקות מהלימודים. משחקים, משתוללים וקופצים. גג הבטון שהיה שטוח וללא מעקה, גבה לא מעט ידיים ורגליים שבורות של ילדים שניסו לקפוץ מהגג או סתם נפלו תוך כדי משחק. אבל הוא המשיך לצייר. תמיד ראינו אותו רק בבגדי עבודה ובנעליים גבוהות ללא גרביים... אני נזכר שמישהו מהילדים שאל אותו למה? והוא ענה לו "אין לי כסף לקנות גרביים"... גם לנו לא היה כסף אבל היו לנו גרביים. על הבדים החלו להופיע נופים - הר כנען, שקיעה מעל "הנגח", קרן נפתלי, ים החולה על רקע החרמון, זריחה מעל הרי הגולן ועוד נופים שנרשמו בראשו ושאנחנו לא הכרנו - נופים עירוניים, ים, נמל, ספינות ועוד. זכורה לי תמונה של נמל תל אביב על בד בגודל סדין שאמרו שמוכנים לקנות אותה בעיר ב-100 לירות. הוא לא מכר את התמונות אבל גם לא קיבל שום תקציב לקניית צבעים, בדים, או ניירות. "צייר" לא נחשב אז למשהו פרודוקטיבי והמבחן העיקרי לחבר קיבוץ אמיתי היה - איך אתה עובד ומה ההספקים שלך. על א' נוספה עוד רכילות, קצת מרושעת, שהוא מיודד יותר מדי עם בנות המשק הבוגרות שהיו אז בנות 14-16, והאמהות "הפולניות" היו קצת מודאגות. א' המשיך לחלוב את הכבשים, לצאת למרעה ובכל יתר הזמן הפנוי לצייר באובססיביות. לפעמים אחרי ארוחת ערב ישב איתנו על הדשא היחידי שהיה אז בקיבוץ, ולספר סיפורים ואגדות. למי שהיה שואל שאלות טיפשיות היה אומר מתוך טוב לב ובצחוק גדול: "אתה נער נבער - עגל". והיה גם מישהו שקיבל מכך את כינויו.

 

יום אחד נראו החברים עומדים בקבוצות ומתלחשים וידענו "נפל דבר בקיבוץ", קרה משהו יוצא דופן. לאחר ששאלנו והתעניינו וחקרנו, התפזר קצת הערפל. השמועה פשטה: א' מכר לערבים כבשים כדי לקנות צבעים וחמרי ציור. כמה כבשים או עזים אף אחד לא ידע באמת, המספרים נעו בין 1 ל-5, בהרכבים שונים בין העיזים לכבשים. אליהו ק' שהיה בלש באופיו ותמיד היה עוקב אחרי כל מיני מרגלים דמיוניים או אנגלים שהסתובבו במשק וגם אותנו הוא היה מפחיד כשהיה צץ פתאום כשהיינו הולכים לסחוב קצת תפוחים או שזיפים לפני שהבשילו במטע ומגרש אותנו בעיניים מזרות אימה. הבחין בתוך העדר של רועה ערבי מקראד ר'נאמה שירד לוואדי להשקות הצאן, בעז מוכרת לו מהעדר שלנו. לאחר לחץ, אולי "פיזי מתון", סיפר לו הרועה על העסקה. הקיבוץ היה כמרקחה והרוחות סערו. הייתכן? אצלנו בקיבוץ? מעילה כזאת באמון?

 

היו מקרים שהעדרים שלנו ושל הערבים היו מתקרבים יותר מדי ואף מתערבבים זה בזה אולם הרועים המנוסים הכירו היטב את הצאן וידעו להפריד ביניהם. אנחנו, הילדים, שהכרנו כבר היטב את אורחות הרועים חשבנו שזה "המקרה" ולא הבנו את חומרת העניין.

 

אולם החברים לא ויתרו ודרשו בירור פומבי. במוצ"ש צלצל הפעמון והחברים התאספו ל"אסיפה כללית". חדר האוכל התמלא מפה לפה ואנחנו הילדים נצמדנו לחלונות ואפילו התגנבנו למרפסת כדי להיות קרובים לאירוע.

 

כאשר א' נכנס נפסקו הדיבורים והמלמולים והמזכיר פתח והציג את הנושא: "חבר קיבוץ, מעל באמון שהציבור נתן בו ומכר רכוש ציבורי כדי לקבל כסף לצרכיו הפרטיים". אפשר היה גם בסכיני האלומיניום הקהים של חדר האוכל לחתוך את המתח שבאוויר. חברים דיברו ב"כובד ראש", דנו בנושא הערכים, צדק, שוויון, אחריות, אמון ומעילה באמון וכדומה ואף הציעו הצעות לענישה, מברור ונזיפה ועד סילוק מהקיבוץ ללא דמי עזיבה וללא דיחוי. איש לא התייחס בדבריו לאמן בקיבוץ, לצרכיו, לרגשותיו, ליכולותיו לממש את דחפיו. א' לא דיבר רק ישב כפוף באחת הפינות כשראשו אחוז בין ידיו. פתאום קם ויצא בריצה מתנדנדת כחיה פצועה ורץ לכיוון המחסן ליד האורווה שבו היה מאחסן את הציורים ואת חומרי העבודה.

 

החברים הבינו שבזה לא תם העניין ונשארו יושבים ומשוחחים בלחש זה עם זה. אפילו צקצוק המסרגות נדם. ואז... א' פרץ לחדר האוכל כשהוא נושא בידיו ניירות, בדים, מברשות ומכחולים וציורים רבים שחלקם גמורים וחלקם בעבודה. הניח ופיזר אותם על השולחנות ועל הרצפה סביבו וצעק בקול רועד מזעם ועלבון: "אינכם מבינים, קחו את הכול, בלי הציורים אין ערך לחיי זה הלחם שלי!!!" ויצא כשהדמעות בעיניו.

 

החברים נשארו לשבת במקומם והאסיפה נמשכה, אולי קצת יותר מרוככת. החליטו להוריד אותו למועמדות לשנה אחת... היום בעיניי, כאילו לתת לו עוד הזדמנות להיות חבר קיבוץ נאמן.

 

למחרת הוא עזב את הקיבוץ. הילדים הצטערו כי אהבו אותו ולא הבינו את עוצמת האירועים. היו גם חברים שמצפונם הציק להם על שלא קמו להגנתו, אך קולם לא נשמע.

 

בהיותי נער פגשתי אותו פעם בחיפה והוא סיפר לי שהוא דווקא "הסתדר", התקבל לעבודה ב"שפיה" כמרכז ומדריך ברפת ומקבל תשע לירות לחודש.

 

במשך השנים הוא ביקר בקיבוץ אולי פעם או פעמיים בקול דממה דקה. ידענו, קראנו ושמענו על הצלחתו כאמן, צייר, מורה וכמוביל דרך באמנות ואולי אף התביישנו שאין לנו חלק בזה.

 

לפני כמה שנים בקרתי, בתערוכה מעבודותיו וציוריו במוזיאון שהוקם על שמו בעיר מגוריו. אכן ציורים נהדרים ומוזיאון יפה. חשבתי על האיש והתגאיתי בליבי על שהכרתי אותו לפני עשרות שנים. הבנתי שבלי הציור והאומנות הוא לא היה יכול להתקיים. אבל הוא היה זקוק להרבה יותר מ"לחם". הרעב היה להכרה ולעידוד.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: