קרחונים ומכרים / עמוס צפרוני

קרחונים ומכרים

עמוס צפרוני - כפר עזה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

בשנות ה-70 וה-80 היינו נוסעים לחו"ל רק כשהקיבוץ אישר ובהפרש של לא פחות מ-11 שנה מהטיול הקודם ולכן הטיול היה בשיטה של "תפוס כפי יכולתך", כלומר 12 מדינות באירופה ב-45 ימים וב-5 דולר ליום (זה מה שהקיבוץ נתן). והעיקר להיות לפחות במקום אחד שאף חבר אחר מהקיבוץ עוד לא היה בו.

איור מאת יעקב גוטרמן

והנה הגיע תורנו לנסוע לטיול המיוחל . והחלטנו הפעם נכלול גם את סקנדינביה. קוראים קצת בספרים מתייעצים עם ידידים קרובים ורחוקים ומתכננים תכניות (יש עוד הרבה זמן כי נוסעים רק באוגוסט אחרי עונת הקציר). ואז לוחש לי אחד מקרובי באזור שיש בנורבגיה קרחון כחול שאפשר להגיע אליו ומקיבוצינו אף אחד עוד לא מכיר אותו .וקוראים לו "בריקסדייל". מיד הוספנו אותו לתכנית הטיול.

 

יצאנו כמובן לטיול (כבר מותר היה לצאת לחו"ל בלי לקבל אישור מ"האסיפה") ובעזרת קצת כסף מהדודה שהעדיפה לתת לשני בני אחותה "כמה מעות" ביד חמה לפני שהיד והכסף יתקררו ויפלו לידיו של איזה אדווקט או קברן.

 

טסנו לקופנהגן ובילינו עם קרובי משפחה מספר ימים בדנמרק ומשם המשכנו במכונית שכורה לנורבגיה. ובנורבגיה כידוע יש הרבה מה לראות ,הרים גבוהים ותלולים מכוסים בצמחיית חורש ויערות,וביניהם פיורדים עם מים צלולים שלתוכם נופלים מפלי מים מהשלגים שמפשירים בראשי ההרים, ו"טרולים ",ועדרי צבאים ואתרי סקי ובעיקר מעבורות שלוקחות אותך עם המכונית שזה חלק בלתי נפרד מהכביש בו אתה נוסע. גם זה היה חידוש מדהים עבורנו ועוד כהנה וכהנה אטרקציות אמיתיות . אבל אנחנו שואפים קדימה אל הקרחון ההוא כדי שיהיה מה לספר לחברה.

 

קרחון בריקסדייל נמצא סמוך לעיירה "אולדן" שזו עיירה קטנה שבקושי נראית על המפה. הגענו לשם עם ערב ומצאנו בקלות מקום לישון וקיבלנו את כל המידע לגבי מחר, איך עולים לקרחון.

 

קמנו בבוקר כדרכינו בקיבוץ לגמנו במהירות את הקפה מ"הכף החשמלית" ויצאנו במכונית לכיוון הקרחון . בדרך אנחנו מבחינים בעשרות כרכרות שכולן מקושטות כדי למשוך את עיני התיירים ולכל אחת רתום סוס נורווגי נמוך ושרירי וכך גם העגלון (או יותר נכון "הרכב") שגם הוא איש הרים שרירי אלא שגילו לפחות 70 או לחילופין נערה בת 16-17 שהזכירה לנו מיד את המתנדבות הסקנדינביות שעובדות אצלנו באבטיחים.

 

הגענו כולנו למן רחבה גדולה שהיו בה כמה צריפי שרות ושם התרכזו כל הכרכרות והיה תור מסודר. אלא מה ? התיירים עוד לא הגיעו, אז עוד לא ידענו שבשביל ילידי צפון אירופה שמונה בבוקר זה עוד אמצע הלילה...

 

הלכנו בשמחה לראש התור (כאשר ברור לנו שזו הדרך היחידה להגיע לקרחון) העגלון הישיש פגש אותנו בשמחה, בשפת הסימנים סיכמנו על התנאים והמחיר והוא העלה אותנו על הכרכרה פרס לנו שמיכה מחממת על הברכיים ויללה יוצאים לדרך. הסוס יודע את הדרך לבד, והרכב מנצל את ההזדמנות וכשיש בדרך מישור או ירדה קלה הוא נעמד על היצול שמאחורי הסוס ו"מרוויח " קצת טרמפ ומנוחה, לעומת זאת כשיש עליה הוא יורד והולך לצד הסוס ואם העלייה קשה במיוחד הוא גם עוזר לו ודוחף את הכרכרה מאחור.

 

כל זה לא נוגע לנו. הדרך יפה ומעניינת, עוברת מעל תהומות חוצה נחלים רדודים ואף עוברת מתחת למפלי מים .ואנחנו יושבים כמו "מלכים" עם רגליים מחוממות ורק נהנים מהנוף ורואים כבר מרחוק את הקרחונים. "אך אליה וקוץ בה" לאט לאט אנחנו רואים אנשים (תיירים כמונו) הולכים לצידנו ועולים ברגל ואף עוברים אותנו ומחייכים . ומתחיל הספק לכרסם בליבנו: "מה פתאום לקחנו כרכרה, הרי אנחנו ישראלים צעירים (יחסית) ויכולנו בקלות לעלות ברגל, ומה אם במקרה נפגוש פה מישהו ממכרינו ואז?... אוי לאותה בושה".

 

כה וכה ולאחר קצת יותר משעה הגענו לרחבה העליונה לרגלי הקרחון והרכב רומז לנו לרדת ואנו שוב מפעילים את הידע שלנו מהגדנ"ע ב"סמאפור" ומסכמים היכן ומתי ניפגש כדי לחזור לחניית המכוניות. עלינו על הקרחון במדרגות חצובות בקרח ואכן הטיול עליו היה יפה ומרשים והקרח באמת צלול וכמעט שקוף והשמים היו בהירים ולכן ההשתקפות בקרח צובעת אותו בכחול ובכן "קרחון בריקסדייל" לא אכזב. סביבנו היו עשרות ואולי אפילו מאות אנשים וכבר היה ברור לנו שרוב האנשים עולים ברגל . מה שנותר לנו עכשיו זה לרדת בחשאי ובהסתר פנים חזרה למכונית ולא לספר לאף אחד על גודל הביזיון. ירדנו מהקרחון פגשנו את הרכב שהיה הפעם יותר חביב כי עכשיו הוא נוסע בירידה וברור לו גם שהוא יקבל את כספו .הוא עזר לנו לעלות לכרכרה פרש את שמיכת הצמר על רגלינו ואמר "דיו " לסוס ואנחנו שועטים בדרך למטה.במקביל לשביל הירידה עולה שביל העלייה ובו הרבה מאד אנשים עולים ,צעירים וזקנים ,חיגרים ופיסחים,עם מקלות נורדיים ועם מקלות רועים יווניים, ערב רב של תיירים רק אנחנו יושבים כקפואים במרומי הכרכרה.

 

מרחוק אני מבחין בקבוצה לא גדולה של צעירים שלפי המרץ שהם הפעילו, הרעש שהיה סביבם ,המכנסיים הקצרים והסנדלים אי אפשר היה לטעות במוצאם , התכווצנו קצת יותר בתקווה ש"זה יעבור" . ואז נשמעה קריאה רמה,כעין צעקה שהתגלגלה בין נבעות נורבגיה: "עמוס צפרוני! כבר לא נאה לך ללכת ברגל ???".

 

אוי לאותה בושה ,אנחנו שנולדנו וגדלנו בגליל וחיים כבר שנים בנגב והלכנו בכל הטיולים השנתיים בבית ספר ובטיולי החטיבה והצטרפנו לטיולו הנער העובד והתנועה המאוחדת וגם מכון אבשלום ועד ועוד, שאנחנו לא נוכל להפגין את יכולתנו בחו"ל ושדווקא אז נפגוש איזה מכר מן העבר. איני יודע מי זה היה שהבחין בנו, מיהרנו להסתלק מהאזור ואת נורבגיה גמרנו עם טעם חמצמץ.

 

עד היום לא נודע לי מיהו ואם אתה (אחד הקוראים) הוא האיש , אנא ספר לי על כך ונגמור את העניין הזה פעם אחת ולתמיד...

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: