כדור תועה... או טועה... / עמוס צפרוני

כדור תועה... או טועה...

עמוס צפרוני - כפר עזה

 איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

אחרי המלחמה ההיא, מלחמת העצמאות, חזרתי הביתה לקיבוץ שהיה עייף ומוכה מהמלחמה, ולא בדיוק יודע מה לעשות עם קצת הבנים שחוזרים ומחפשים את עצמם. על הטיול הגדול לחו"ל אפילו עוד לא חלמנו. ומה שנשאר היה לקבל את "דין התנועה", למצוא ענף מתאים ולהיכנס ל-60 שנות שגרה משעממת.

איור מאת יעקב גוטרמן
מתנדבות עוד לא היו ועל הבנות מעליית הנוער אנחנו, "בני האצולה, יפי הבלורית והתואר", אפילו לא הואלנו לתת מבט... אז מה נשאר?, לחפש ריגושים בביצה הקטנה שלנו. קצת, מסיבות פרועות ב"סוכה", סביב בקבוקי קוניאק "מדיצינאל" או יין פטישים מתוק (כזה שדופק מהר את הראש). או לגנוב מכוניות של "עסקנים" ולנסוע בלילה להתרחץ ערומים במעין "מלחה" או "ג'חולה" ובעיקר לחזר אחרי בנות י"ב.

 

 נתנו לי שבוע להתארגנות והודיעו לי שאני אגור בחדר אחד עם "שלומקו" (בן קיבוץ קצת יותר מבוגר שהשתחרר קצת לפני). החדר היה בצריף שנקרא "צריף הטנדר". שנקרא כך כי שם גרו ה"גפירים" שנקראו אחר כך, הנוטרים, וכיון שהם היו נוסעים ויוצאים לפעולות בטנדר קראו למקום, מאז מאורעות 36-39, צריף הטנדר. הצריף נבנה כקסרקטין וחולק ע"י מחיצות דיקט לחדרים קטנים. חדר כזה נתנו לנו, כמו לעוד צעירים או משפחות של עולים חדשים. בחדר הסמוך לנו, גרה משפחה לא כ"כ צעירה, אבל לא ותיקה בארץ ובקיבוץ, נתן ויפה. נתן היה מין שילוב של עולה מפולין או מצרפת ודיבר עברית עילגת ואנחנו אהבנו לחקות אותו ולהתבדח על חשבונו, ובדרך כלל קראנו לו "נוסן" בעגה אשכנזית. ויפה הייתה אישה מאוד נחמדה ועבדה קשה כמבשלת במטבח. היו להם שני ילדים שהיו בבתי הילדים ושם גם ישנו, (הייתה אז, לינה משותפת).

 

לקראת סוף השבוע הודיעו לי שאני מתחיל במוצ"ש ב- 9 בערב, שמירת לילה למשך שבוע ואת האקדח, שהיה נשקו של השומר, אתה לוקח משלומקו (שגר אתי באותו חדר). ובכן אין שום בעיה. אפילו שמחתי על עוד קצת "חופש" שניתן לי.

 

 במוצ"ש ב-9 הלכתי לחדרנו בצריף הטנדר, בצריף כולו היה שקט וקצת חשוך, כנראה שכולם הלכו לאסיפה (פעם אסיפות היו מתקיימות כל שבוע ותמיד במוצ"ש). רק בחדר הסמוך, של נוסן ויפה, שמעתי כעין רחשים, כלומר יש מישהו בבית.

 

על השולחן היה מונח האקדח (פרבלום ארוך) ואני בקלילות מרים אותו וכמו שלמדתי, בודק אותו, כלומר, מושך את הבריח, דורך ו...יורה.!!! נפלט כדור והחדר הקטן רעם כולו. הבטתי כה וכה ואני רואה את הפגיעה בקיר הדיקט שמפריד בין חדרינו לבין חדרם של נוסן ויפה, בגובה של מטר בערך ומסביב שקט מוחלט. התכסתי זעה קרה, הרי רק לפני כמה דקות שמעתי קולות, ואולי פשוט הם הלכו לאסיפה?

 

להגיד את האמת לא העזתי להיכנס לחדרם מהחשש ממה שאראה שם. רגע עוד היססתי, ומייד רצתי לחדר האוכל שם מתקיימות האסיפות. האסיפה כבר התחילה, במרפסת עמדו הצעירים", יעני, אנחנו פה אבל זה בעצם לא כ"כ מעניין אותנו". הצצתי לתוך חדר האוכל, קלטתי את כל מי שנמצא ואכן, נוסן היה שם, אבל לבדו... שוב אני סוקר את כל השטח ויפה איננה. לא יכולתי יותר לעמוד במתח וסיפרתי ל"חברה" מה שקרה, היה לי שם חבר (שלא נחשב לחכם גדול) שתפס מייד יוזמה, הוא ניגש בחשאי אל נוסן ושאל אותו בתמימות מעושה, "נוסן, איפה יפה?" ונוסן בחשד "למה אתה שואל?", "לא, סתם, כי עמוס ירה כדור לתוך החדר שלכם ולא יודע מה קרה". נוסן זינק ממקומו יצא למרפסת, תפס אותי בידו ואמר "בוא נרוץ מהר נראה מה עם יפה". תוך שאנחנו רצים דרך הפרדס שהיה אז במרכז הקיבוץ התחיל נוסן לבכות את יפה ולמלמל "ועכשיו מי יהיה אימא לילדים ומה אני אעשה?" ועוד כהנה וכהנה שאלות הרות גורל. הגענו לצריף הטנדר ונכנסנו בסערה לחדרם. והנה יפה יושבת על הספה, מסתכלת בנו בתימהון ואומרת "נוסן, אל תשאל מה שקרה, יצאתי קודם והלכתי לבית הילדים, לכסות את הקטנים לפני השינה וכשחזרתי אני רואה חור של כדור בדיוק במקום שישבתי קודם על הספה... בגובה הראש". והיא מראה לנו את הכדור תקוע בארון הבגדים ממול. ומסכמת באדישות "בטח כדור תועה". סלע נגול מעל לבי, כפי שאומרים. אבל לא יכולתי להישאר אדיש וסיפרתי לה את כל הסיפור.

 

לימים הפכתי להיות טרקטוריסט על ציוד כבד, וכיון שעבדנו במשמרות הייתי מגיע מאוחר לארוחת צוהריים כשחדר האוכל כבר היה ריק. יפה שהייתה המבשלת הראשית הייתה מכינה צלחת גדושה עם מיטב המאכלים, מגישה לי אותה בעצמה ואומרת לי בחיוך, "זה בשביל הכדור ששלחת בי "! עד היום איני יודע (וגם לא שאלתי) אם היא הייתה כ"כ סלחנית ורצתה להקל על מצפוני, או שהיא כל כך כעסה ודאגה להזכיר לי את זה במשך חודשים רבים.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: