הישרדות / עמוס צפרוני

הישרדות

עמוס צפרוני - כפר עזה

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

פעם הישרדות לא הייתה תכנית בטלוויזיה. לילדים בקיבוץ זה היה כמעט אורח חיים. אבל לא היינו רעבים ללחם. כל בוקר היו מעמידים אותנו בשורה ו"דוחפים" לנו כף גדושה של שמן דגים (יעני, אומגה 3). והיו גם "ארוחות מנחה", עם לחם, זיתים, שום בר (שהיינו קוטפים במדרון ליד ביה"ס) וריבה (מעודפי העגבניות שנרקבו בגן הירק).

איור מאת יעקב גוטרמן

הממתקים היחידים שזכינו להם היו חרובים משדירת החרובים היפיפיה שהשתרעה מהבית הראשון עד החמישי ובהמשך משדירת התותים ובעיקר "דומים" שהיו פזורים בשפע סביב ה"סידריות" באזור. אם חשקנו בשוקולד (מי העיז?) היינו יורדים לוואדי עם קרש ביד וליד המים היינו הורגים דבורים (ד' בפתח וב' דגושה) ואת גוויותיהם מביאים לקנטור (הכוורן - דבוראי) שהיה סופר אותם בקפדנות ונותן לנו ריבוע אחד של שוקולד על כל עשרה פגרי דבורים. כשרצינו לשתות משהו קצת יותר מעניין היינו מתכנסים כמה ילדים תחת אחד מעצי האשכוליות שהיו במרכז הקיבוץ, אנשל היה "סוחב" מאביו (שהיה חולה סכרת) חופן של כדורי סכרין ושקית אבקת סודה לשתיה. היינו סוחטים אשכוליות לתוך קומקום שכבר היה רכושנו הגנוב, ממיסים את הסכרין בתוך המיץ ולבסוף שופכים פנימה את אבקת הסודה. הייתה נוצרת איזה תרכובת שגרמה למיץ לתסוס ולגעוש והיינו שותים, בתור, ישר מהקומקום. זה לא היה פחות טעים מהגזוז (חמוץ) מהקיוסק של ויטמן (אלנבי 51 ת"א) שהכרנו מהחופש הגדול.

 

סביב הקיבוץ היו מספר "כפרים ערבים" (ויותר רחוק המושבות הותיקות, ראש פינה, יסוד המעלה ומשמר הירדן). הכפר הקרוב ביותר היה "כראד אל ע'נאמה", כפר קטן של פלאחים ורועים שהוקם כחלק ממדיניות פיזור האוכלוסיה של האימפריה העותמנית והובאו לכאן מכורדיסטאן. קראנו לו פשוט "קראד" והם היו אפילו יותר עניים מאיתנו. היחסים היו מצוינים. היו ביקורים הדדיים בבית הספר, הם אצלנו בביה"ס החדש שהיו בו כבר מספר כיתות, חדר אוכל ומטבח, ואנחנו בביה"ס שלהם שהיה מבנה אבן קטן (שהיה היחיד בכפר), בן שני חדרים וחדר המורה בקומה מעליהם. כשנערכה בקראד חתונה הם היו מגיעים לקיבוץ בתהלוכה ארוכה שבראשה החתן והכלה והיו שרים ומחללים בחלילים שהיו עשויים מצמחי ה"קנה" שצמחו למכביר בוואדי. לאחר הקפה במעגל של מרכז הקיבוץ, היו כולם מתרכזים כשהחברים ובעיקר הילדים סביבם ורוקדים לקול החלילים והשירה, ריקודי "דבקה" ו"צ'רקסיה" מסורתיים שהביאו איתם מאזור הקוקז. ברקע היו השבאב דוהרים על סוסים דהירות ראוה ויורים באויר ברובי ציד להגברת השמחה. ה"פנטזיה" (הילולת שמחה) הייתה נמשכת עד הערב ורק אז הם היו מוזמנים לחדר האוכל ומתכבדים באוכל ובמשקה (לחם וריבה ותה), ומקבלים ברכה מ"הילאל", בערבית משובחת שהביא עימו כקצין בצבא התורכי והיה "המוכתר" הבלתי מעורער של הגליל. נדמה לי שהוא היה גם מגניב להם חצי לא"י כמתנת חתונה.

 

אולם עיקר היחסים בינינו לביניהם נרקמו בוואדי. ואדי ווגאז (נחל חצור), היה אז שופע מים כל הקיץ והיו בו כמה מעינות שמאחד מהם הוליכה תעלת בטון צרה מים לבריכת השקיה. הייתה שם משאבה ו"מוטור" שהיה מעלה מים למגדל המים שבראש הגבעה במרכז

 

הקיבוץ. הואדי כולו היה מכוסה בצמחיה עבותה של שיחי פטל קוצניים ("פטל קדוש"), הרדוף הנחלים, קנה וגומא. מי המעיינות התפתלו ביניהם ויצרו מפלונים קטנים, יובלים ובריכות זעירות שבהן שרצו צפרדעים, ראשנים, יתושים ולפעמים גם דגיגים ונחשי מים. אצות ירוקות וחזזיות כיסו מסביב את סלעי הבזלת הלחים.

 

הרבה ימים ושעות בילינו שם במשחקים ובדמיונות. המקום היה בשבילנו עולם ומלואו. ההורים סיפרו לנו שבשנים הראשונות, הואדי היה מקום הרחצה שלהם בסוף יום העבודה גם בחורף. הערביות מקראד היו יורדות כל בוקר מהכפר למעיינות, ממלאות פחים (של 20 ליטר) במים, מגלגלות חתיכת בד בצורת כעך על ראשן מעמיסות עליו את הפח והולכות בהליכה זקופה עד הכפר. את הכביסה הן היו עושות בואדי ופורסות את ה"עביות", ה"כפיות" וה"קומבאזים" לייבוש על סלעי הבזלת הלוהטים. הרועים היו יורדים אחה"צ להשקות את עדרי הכבשים והעיזים והילדים שלהם היו משחקים כמונו ולעתים קרובות איתנו בין שיחי הפטל וההרדופים ופלגי המים.

 

למדנו מהם איך מענף של הרדוף שמורידים ממנו את הקליפה שלמה אפשר לעשות "רובה אויר" ואיך בעזרת עשבים שונים שמחזיקים בין האגודלים אפשר לנשוף ולהוציא מיני שריקות שמנחות את עדר הכבשים. איך עושים חלילים מענפי ה"קנה" (סוף) ואיך מגלגלים חוטים מצמר הכבשים וקולעים מהם "קלע" שמסובבים מעל הראש ומיידים איתו אבנים בעוצמה רבה. (ד.א. זה אותו קלע ששיחק תפקיד לפני נתיפדה הראשונה בשטחים). כמובן שלמדנו מהם גם לדבר ערבית בסיסית ויכולנו לנהל שיחות ולהדק הקשרים.

 

כשמתחילים לעבוד בדיר נותנים לך לצאת למרעה רק עם הטלאים שמופרדים מהאמהות (כדי שישאר חלב בעטינים לחליבה) ורק לאיזורי המרעה הקרובים למשק. לשעתיים שלש בלבד. רק אחרי כמה שבועות נותנים לך לצאת עם כל העדר, אמהות, יבשות, אילים וכמה עיזים (כ-300 ראש). לעיתים אף מרשים לך לקחת את החמור כדי לרכוב לשדות היותר רחוקים.

 

יום אחד יצאתי למרעה לשדות השלף ליד קראד והנה מולי מתקרב עדר כבשים ועיזים מכיוון הכפר. הוזהרנו מראש שאסור לעדרים להתערבב ביניהם. עצרתי את העדר הפניתי אותו לכיוון אחר וכך עשה גם הרועה הערבי. כשהתקרבנו ראיתי שזהו "סובכי", נער ערבי שהכרנו טוב עוד ממשחקינו בואדי ואפילו נוצרו עמו קשרי ידידות.

 

לקראת הצהריים כשהחום גובר, הכבשים כבר שבעות ונעשות אדישות ומתקבצות ומצטופפות "ראש בתוך אליה" ואינן זזות יותר. סובכי ואני ישבנו וניסינו, די בהצלחה לשוחח ולספר על הכפר ועל "הקומבניה" ועל האנגלים ובכלל... הזמן עבר ונהיינו רעבים. ואז הציע לי סובכי, בא נעשה גבינה ונאכל. הסכמתי כמובן. שוטטנו בשטח חיפשנו ומצאנו קופסת שימורים ריקה וקצת חלודה שנזרקה ודאי זמן רב קודם ע"י האינגליז ותפשנו כבשה, אחת האמהות מהעדר שלנו. אני אחזתי בראשה והוא חלב אותה לתוך הפחית עד שהתמלאה. העמדנו את החלב בשמש. ואז צריך היה לגרום לחלב להחמיץ ולהתגבן. סובכי מצא ענף יבש מעמוד פריחה ישן של צמח ה"כלך", תלש מגבה של אחת הכבשים חופן צמר, גילגל אותו על קצה המקל וביקש ממני לאחוז בכבשה כשהוא דוחף את המקל מתחת לרגלה הקדמית של הכבשה בין הרגל לבין הגוף (בית השחי) וסופג משם קצת זיעה ובמהירות טובל את הצמר בתוך החלב ומערבב בתוכו את הזיעה. נכון, זה היה די מגעיל אבל נזכרתי שבמחלבה של אירמה, היא הראתה לנו ששופכים לתוך החלב מתוך בקבוק חום קצת נוזל צהוב שנקרא "פפסין" ורמזה שמפיקים אותו משתן וזה מה שעוזר לחלב להחמיץ ולהתגבן, והברינזה שהיא עשתה הייתה נהדרת... אם כך אפשר היה להמשיך.

 

החלב התחמם בשמש ואנחנו המתנו. בינתיים אפשר היה לתפוש ראש. "נישראב סיגארה?", " אייווה", למה לא?, סובכי הוציא כמה עלי טבק, פורר אותם וגלגל אותם לשתי סיגריות בתוך נייר עיתון שהדביק עם הרבה רוק. גפרורים לא היו לנו. אז גלגלנו אצות מיובשות לפתיל נעורת, אותה מחזיקים צמודה ביד אחת לאבן צור חומה ועם חתיכת ברזל מכים על הצור מכת החלקה חזקה.. פרץ ניצוצות נתפש בפתיל ושתי נשיפת וכבר אפשר היה להדליק את הסיגריות ולעשן, הראש קצת מסתחרר אבל מרגישים "גברים".

 

כשעברו כעשרים דקות בדקנו עם החלב כבר התגבן. מכניסים מקל דק למרכז הקופסה, אם הוא נשאר לעמוד ואינו נופל לצדדים, זה הסימן. סובכי התיר את הכאפיה שהייתה מגולגלת סביב צווארו, חפן את שוליה לכעין שקית בד ואני שפכתי את כל תכולת הקופסה לשקית. סגרנו מלמעלה, מהדקים ומחזיקים באוויר עוד כמה דקות. המים טפטפו החוצה ואנו כבר התיישבנו, פרשנו את הכאפיה ואכלנו ונהננו מגבינת כבשים רכה ושמנה. אחר כך הסתובבנו קצת בסביבה, אוספים ומקנחים בחופן "דומים". בינתיים נהיה קצת יותר קריר והכבשים שוב מתפזרות ומלחכות את השלף. פנינו כל אחד לעבר עדרו, סובכי ירד עם העדר להשקות אותן בוואדי ואני לקראת השקיעה החזרתי את העדר לדיר לקראת חליבת ערב.

 

זו לא תכנית טלויזיה, אפשר לשרוד יום שלם (ואף יותר) בטבע ואפילו להנות גם בלי להיות צמוד לקניונים ופיצוציות.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: