על חבר שהיה לי, 'א.א.' / עמוס צפרוני

 

על חבר שהיה לי, "א.א."

עמוס צפרוני - כפר עזה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

"א.א." ואני נולדנו באותו יום, תשעה באב - אוגוסט 1930, ובאותו בית יולדות בצפת. אמותינו, לפי סיפוריהן, הגיעו לשם רכובות על פרדות, וזה כבר מכין את התינוק היילוד לחיים לא קלים.

איור מאת יעקב גוטרמן

התפתח דיון למי משנינו יקרא "מנחם אב", והוא יהיה מיועד להיות "המשיח"? בסוף זה לא יצא והן הסתפקו בשמות תנכיים בנאליים שהיו אז באופנה. המשיח, אם יגיע זה יהיה בלעדינו.

 

חזרנו לקיבוץ כשחיינו קשורים זה בזה. אין צורך להרבות במילים איך חיו וגדלו הדורות הראשונים של בני הקיבוץ בשנות ה-20, ה-30 וה-40. מאות מאמרים, מחקרים, ספרים וסרטים נכתבו בנושא זה. אבל רק בבגרותך אתה מבין שלכל אחד מהפרטים שעליהם כתבו כקבוצה, היו גם חיים פרטיים משלו שהיו שונים לחלוטין משל האחרים. לי היו חיים מאושרים, כך אני זוכר אותם היום. החופש, הקשר אל הטבע והאדמה, החיים ביחד בחברת הילדים ובלינה המשותפת, דווקא עזרו לי להתגבר על מצוקות שהיו בקשיי החיים ומשברים במשפחה. בבית הספר, רוב המורים היו טובים. אימא שבאמצעיה הדלים ניסתה לפנק אותנו לא הסתירה את דעתה שאני ילד בכיין ו"פרובלמטי". אבל... ממרחק של המון שנים, רציתי לספר על הילד החריג שגדל לצידנו ואולי לנסות להבין היום את מה שלא ראיתי אז.

 

"א.א." היה ילד מוכה. אביו, "ח.א." היה איש גדל גוף, מסורבל ומקריח. היה לפי מה שמספרים גם מאד מוכשר. אבל, רשע ואכזר! בהתחלה אתה עוד לא תופש את זה, כי גם הורים אחרים היו לעתים מרימים יד על בנם. אבל הוא היה ממש ילד לא שקט. לעיתים מסתלק פתאום בחשאי ונעלם, ותמיד כל כמה צעדים, מסתובב, כדי לראות אם לא רודפים אחריו... כאשר היה נתקל במקרה באביו, היה מנסה לברוח ואם חס וחלילה היה נתפס היה חוטף סטירות ואגרופים בפנים ובראש לעיני הילדים וזה הכפיל את העלבון והכאב. היינו מתכווצים למראה המכות וכמה דמעות הזלתי אני מתוך תסכול ורחמים. "א.א." הפך ל"פגע רע" של הקיבוץ, ידו בכל ויד כל בו. גם חברים אחרים שחיפשו לפעמים מוצא לתסכוליהם, או סתם להאשים מישהו באיזה נזק שנגרם לרכוש, היו מניחים עליו את ידם כאילו הוא איזה שרץ מטריד שיש לסלקו. נחרתו בזיכרוני כמה מקרים כאלו: ביום קיץ לוהט חזרנו,ברגל, אחה"צ מרחצה באגם החולה. במכנסיים קצרים, גופיה וללא כובעים, קלויים מהשמש הלוהטת ואדומים כאש. הדרך מהשער עוברת דרך איזור המלאכה... מוסך, מסגריה, נגריה ומיכון חקלאי. שם עבדו המבוגרים שכ"כ רצינו להידמות אליהם. חבר מבוגר ומכובד, יצא לקראתנו והתעניין מאין אנו באים ולאן פנינו ואף נזף בנו על ההליכה בחום הכבד ואז קרא ל"א.א.": "בוא רגע חמוד." כשזה ניגש אליו תפש אותו ביד אחת ובידו השנייה תפש את אפו בין אצבע לאמה ובסיבוב מהיר קילף את עורו השזוף והמתבקע מהשמש, "שיהיה לכם לקח לפעם הבאה," אמר לו ושילח אותו מעליו. פניו של "א.א." הוצפו דם והוא נמלט על נפשו בפעם המי יודע כמה? לאן ? מי היה יכול לעזור לו ? הוריו התגרשו ונשארו אמנם בקיבוץ אבל לו לא נשאר בית. אביו היה ממשיך להכותו גם לעיני החברים והילדים מבלי שמישהו העיז להתערב. בשלב כל שהוא, אולי תחילת כתה א', העבירו אותו לגור איתי ועם הורי באותו "חדר", הדירה של אז שנקראה "חדר" הייתה ללא מטבחון, ללא שירותים וללא מים. כל אלו היו בחוץ ליד הבית. בשלב מסוים, כשהתחילו לעצב את דפוסי הלינה המשותפת גם לילדי ביה"ס עברנו לחדר סמוך לחדר ההורים. חדר אחד לבנים ואחד לבנות של כמה משפחות.

 

"א.א." ואני היינו חברים כמו אחים, וגם רבנו ו"הלכנו מכות" כמו אחים. הוא היה חזק ממני ופראי יותר וחטפתי ממנו כהוגן. לא פעם בימי החורף הקרים, הוא היה קם לפני לוקח את נעלי, היחידות שהיו לי, וזורק אותן ביחד עם הגרביים מעבר לגדר הקיבוץ. וכשהייתי מתנפל עליו בחמת זעם הוא כבר היה מוכן עם צינור גומי ביד כדי להצליף בי. אולי הוציא עלי את תסכוליו, אולי הקנאה במשפחתי? את כיתה א' התחלנו ביחד. היינו בכתה 9 ילדים ביניהם גם אחיו הבוגר ממנו בשנה ע. ל"א.א.", לא היה שום סיכוי. היום קוראים לזה הפרעות קשב וריכוז או סתם דיסלקציה. אז קראו לזה פשוט "טמבל". הוא לא היה מסוגל לשבת בכתה והמורים היו דואגים מיד להוציאו החוצה "לשמחת ליבו כמובן," כדי שלא יפריע לילדים האחרים.

 

וכך גדל איתנו ולצידינו ילד שאינו יודע קרוא וכתוב, ממש אנאלפבית עד גיל מאוחר. אחרי שעות הלימודים ועד שעות הערב המאוחרות היינו מסתובבים ביחד, חבורה של ילדים שמחפשים הרפתקאות וריגושים. "א.א." כיוון שהיה גם מסתובב הרבה לבדו, היה "היודע כל" בכל מה שנעשה במשק ובשדות ובסביבה. הוא היה הצייד הכי טוב ברוגטקה, שהיא מין קלע עשוי מענף עץ בצורת Y, עם גומיות מפנימית של אוטו וחתיכת עור מלשון של נעל שיורה חלוקי אבן קטנים. בסוף היום היה מביא שלל דרורים ערופי ראש ולעיתים אפילו זרזיר שאותם היינו צולים על מדורה קטנה או אפילו על מנורות הנפט המפויחות בחדר השינה. הוא הכיר כל קנה של תירס או חמנייה שגדלו ליד איזה ברז מטפטף בפינה נידחת במשק, ומיד היה פורש עליו את חסותו: "זה שלי, אני ראיתי אותו ראשון." נדמה לי שגם ניסו לשלוח אותו לכל מיני מוסדות כמו בתי ספר מקצועיים או להיות שוליה של איזה בעל מלאכה וכדומה אבל שום דבר מזה לא צלח. תמיד חזר והמשיך להיות כלוויין של חבורתנו. השנים עברו ואנו מתחילים להפוך מילדים לנערים. מתחילים להתעניין בבנות, לחברתנו צורפו ילדים שהגיעו מאירופה הבוערת, "ילדי טהרן" ו"ילדי טרנסדניסטריה",הרומנים. "א.א." מתחבר לכל אלו ומוצא לעצמו דרך חסרי ההורים בקיבוץ, קבוצה להזדהות, יושב איתם בערבים ושותק.

 

היינו יוצאים שנינו בחופש הגדול עם כל עדר הכבשים למרעה למרחבי השלפים הגדולים. הוא אהב מאד את החופש, את הפגישות עם הרועים הערבים, לגלף "חלילי רועים", לקלוע מצמר קלע ליידוי אבנים ולעקוב ולנסות לצוד בעלי חיים שונים: ארנבות, דרבנים, תנים ופעם אף נתקלנו בזאבים שניסו לזנב בעדר. הוא לא היה בוחל להתעלל לפעמים בחתולים או בכלבים משוטטים ולהוציא עליהם את תסכוליו ואולי בכך להתנקם על מה שעושים לו. יום אחד, היינו אז בני 12 או 13, ישבנו בערב בחבורה וראיתי אותו מעלעל בחוברת "דבר השבוע". כיוון שנדיר היה לראותו מחזיק משהו כתוב המשכתי ללטוש עיניים, כשהבחין בכך קרא בקול כמה שורות הביט בי ואמר: "אני יודע לקרוא, למדתי לבד." אני ברוב שמחה והתרגשות קראתי לכולם: ""א.א." יודע לקרוא." הוא קם והסתלק מהמקום, אולי מבושה, אולי מגאווה אני לא יודע. אולם הוא לא ניסה אף פעם לחזור ולשבת וללמוד בכיתה וכנראה גם לא היה מי שידחוף אותו לכך. אביו עזב את הקיבוץ ואימו על אף שדאגה לו מאד וניסתה לקרב אותו, "איחרה את המועד." "א. א." נשאר עזוב לנפשו, "ילד בר" במובן הלא חיובי של המושג...

 

בסוף כיתה ט' פיזרו את כיתתנו, אלו שעוד למדו, ויצאנו למקומות שונים. ל"מקווה ישראל", ל"כדורי" ול"ביה"ס המשותף "עין חרוד-תל יוסף"..." שם גם גרנו. נדמה לי שגם ניסו למצוא סידור ל"א.א.". דרכינו נפרד וכמעט לא ראיתי אותו. בחופשים הייתי פוגש את אימו והיא הייתה חוקרת אותי בדאגה לשלומו ולמעשיו והייתה מספרת לי את המעט הידוע לה. במלחמת העצמאות, שנשאבנו אליה בתחילת כיתה י"ב, איני יודע מתי ואיך הוא גויס.

 

בסוף 1949, כבר לא היו צריכים אותנו אחרי פירוק החטיבה, חזרתי לקיבוץ. "א.א." עוד היה חייל במדים, סמל ביחידת מודיעין והיה מופיע כל לילה לקיבוץ עם ג'יפ צבאי. סיפר לנו שעבודתו היא בגבול הצפון והג'יפ הוא של הבוס והוא אחראי עליו. בחבורה הקטנה שכללה כמה בני משק ובעיקר חברה מהרומנים שנשארו בקיבוץ, ג'יפ צבאי עם דלק כמעט ללא הגבלה היה ממש מציאה. ניצלנו אותו לטיולים ולבילויים רבים, דבר שהעניק ל"א.א." יתרון עלינו וחיבר אותו אלינו מחדש. היינו מטיילים איתו בג'יפ ברחבי האזור ומגיעים לגליל המערבי ועד עכו ונהרייה. ".א.א." לא הסתפק בדלק הצבאי ובלילות היה "סוחב" דלק מחביות הבנזין שהיו ליד המוסך. לא אכחיש שידענו על כך ואף עזרנו לו לפעמים. נהוג היה אז בקיבוץ, שכל חבר יכול להיכנס למזכירות ולקרוא את פרוטוקול ישיבות המזכירות. באחד הימים גיליתי שדנו בעניינו של א.א. וידוע שהוא גונב דלק מהמוסך ולכן כאשר הוא ישתחרר, יודיעו לו שהוא לא יתקבל לחברות בקיבוץ. סיפרתי לו. אני חושב שהוא ממילא התכוון לעזוב, אבל העלבון היה רב.

 

שבת קיצית אחת, כאשר "א.א." כבר עמד להשתחרר מצ.ה.ל, ישבנו אחרי ארוחת צהריים כמה מבני המשק וחבורה מ"הרומנים", הצענו לעשות מעין טיול סיום לאורך כביש הצפון המפותל והמשובש, שרידי הכביש המנדטורי, שני פסי אספלט צרים ורעועים בדיוק ברוחב ג'יפ צבאי מודל 1942. נגיע לנהרייה נבלה קצת נאכל גלידה ונחזור בלילה. המקומות היו מוגבלים, גם אם יושבים כמעט אחד על השני, לא יכולים לנסוע יותר מששה.

 

בין ה"רומנים" היה בחור שלא גויס לצבא בגלל מום לב מולד, שהסתובב איתנו בחבורה. הוא היה נער שמנמן, מוכשר וטוב לב והרופאה, חברת הקיבוץ, אימצה אותו ושימשה לו כאם שמרה והזהירה אותו תמיד ממאמץ יתר.

 

הבחור ביקש להצטרך לטיול ו"א.א." התעקש לא לקחת אותו בטענה שזה טיול קשה מידי והוא לא יוכל לעמוד בו הוא ממש התחנן לנסוע כדי להיות כאחד מאיתנו. כיוון שראינו בהתנגדות של "א.א." סתם רשעות, לחצנו עליו והוא השתכנע והסכים. יצאנו לדרך, הסתובבנו שעות כשאנחנו חוצים ודיות ודרכי עפר, מתחברים לכביש הצפון עד ראש הנקרה ומשם עם ערב יורדים לנהרייה. להיכנס אחרי טיול כזה למסעדה בנהרייה לאכול משהו ולשתות בקבוק בירה "נשר" היה ממש "בילוי". כשירדנו מהג'יפ הבחנו שהבחור הרומני מתקשה ללכת, אבל הוא התיישב איתנו במסעדה אך לא רצה לאכול. ראינו שהוא במצוקה, אך הוא ניסה להרגיע אותנו שהכול בסדר ונשאר לשבת איתנו. בלילה חזרנו לקיבוץ, לאחר שעות ארוכות של טיול מעייף בג'יפ צפוף ומקרטע וארוחת ערב דשנה מלווה במשקה האולטימטיבי, קוניאק מדיצינאל, היינו כבר עייפים ולאט לאט תוך שתיקה כבדה רובינו נרדמנו. איש לא שם לב למצבו של הבחור שישב מאחור ולא הוציא הגה מפיו. "א.א.", נהג לאורך כביש הצפון המשובש עד "נבי-יושע" ומשם ירדנו לעמק החולה וחזרנו למשק. כשירדנו מהג'יפ הבחור נשאר לשבת, הוא כבר היה ללא הכרה. הזעקנו את "אימו "המאמצת ואת הרופא. לבית החולים בצפת הוא כבר הגיע ללא רוח חיים. לא ישנו באותו לילה ובצהריים כבר נערכה ההלוויה. הלוויה אזרחית ללא רב, ללא הספדים, ללא כל קרוב משפחה. יתום ניצול שואה כשסביבו מעט מחבריו ה"רומנים", צעירי הקיבוץ המעטים ומעט חברים מבוגרים שהכירו אותו... מורים, מדריכים, מטפלות והמשפחה המאמצת ואולי עוד כמה... "א.א." לא היה בהלוויה. הרהרתי הרבה בליבי, למה? האם הרגיש אשם? האם חשש שהחברים יראו אותו כאשם? ואולי הוא דווקא היה רגיש ופגיע יותר מאיתנו? רציתי לשאול אותו אבל כמעט ולא נפגשנו.

 

"א.א." השתחרר ולא חזר לקיבוץ. בעזרת אימו ואחיו הוא התקבל לעבודה כנהג משאית בקואופרטיב "הגליל-העליון", מידי פעם כשהזדמנתי לחיפה הייתי הולך למשרד הקואופרטיב ושואל עליו. שמעתי שהיו בעיות של אי אמון ואשמות אחרות. פגשתי אותו אולי פעם או פעמיים רק לדקות ספורות. מפי נהג אחר, חיפאי שעבד איתו, שמעתי שהוא שכר חדר בעיר התחתית ויש לו מספר חברים וחברות שדווקא מדברים בשבחו כחבר טוב. חבירה לא הייתה לו. הייתה מישהי שנדמה לי שהוא היה מאוהב בה, אבל היא התחתנה עם הנהג החיפאי.

 

בקואופרטיב הייתה שמועה ש"א.א." גנב צמיגים ומכר אותם. דבר שהוכחש אח"כ והתברר כלא נכון. אני חושב שלא היה לו אפילו עם מי להתייעץ ולהחליף מילים בנושא. פגשתי את אימו, והיא סיפרה לי שניסתה להתערב ולעזור בעניין אך הוא התחמק ולא נתן לה להתקרב אליו. בכל אופן הוא המשיך לעבוד כנהג משאית והיה באיזה שהוא קשר עם החבורה החיפאית.

 

כעבור כמה חדשים, הבחינו שם שמספר ימים הוא לא נראה וגם לעבודה לא הגיע. דלת הדירה הייתה נעולה והשכנים כבר התאוננו על הריח. כשפרצו את הדלת מצאו אותו שוכב בבגדים על המיטה ולידו חצי בקבוק מיץ תפוזים מעלה עובש וחפיסה ריקה של כדורי שינה. הרופא קבע שזה קרה לפני 5 ימים.

 

קברו אותו בקיבוץ ואף איני בטוח אם אביו היה בלוויה, אבל זה כבר לא היה חשוב לאף אחד. באו הרבה חברים, גם מוותיקי הקיבוץ, אולי הרגישו צורך ב"חסד אחרון", אבל אף אחד לא דיבר גם לא אנחנו חבריו. מה יש להגיד?... נותרנו רק עם ההרהורים והמחשבות שהתעצמו במשך השנים, "אולי אפשר היה אחרת?"

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: