הלוויה / עמוס צפרוני

 

הלוויה

עמוס צפרוני - כפר עזה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

אבא (כולם קראו לו "צפרוני") מת במקום שהוא הכי אהב.

איור מאת יעקב גוטרמן

תוך כדי טיול עם "חברת הנוער" שהוא הדריך כשהוא עומד על גבעה בלב עמק החולה בדרך מ"דרדרה" לדפנה. תוך כדי התלהבות והסברים על הגליל, על הביצות שעוד צריך לייבש, על היישובים שצריך להקים ועל ההתיישבות ופיתוח הגליל. הוא קיבל התקף לב! בגלל המרחק מכל יישוב, חוסר יידע רפואי וחוסר אמצעים, לא היה לו שום סיכוי... בקיבוץ עדיין לא ידעו דבר. אימא ואיתה אחי הצעיר, שהיה בן 6, נסעו במשאית להחזיר את הקבוצה מדפנה. שם נודע להם דבר האסון.

 

בקיבוצנו לא היה מקובל לערב ילדים באסונות או טרגדיות שקורות בקיבוץ. כך שאף אחד לא ניגש להגיד לי דבר. אבל הרגשתי משהו באווירה. קבוצות של 3-4 חברים עמדו בפינות המשק והתלחשו. התמונות היו מוכרות לי מאסונות קודמים... חברים שהתאבדו בירייה מאחורי הרפת הגדולה... אימא של ילד מקבוצתנו שנפטרה... העזתי וניגשתי לשאול. בפשטות ענו לי: "צפרוני, האבא שלך מת! אתה עכשיו הגבר בבית, תשמור על אימא ועל אחיך הצעיר." הייתי אז בן 13 ובעל גוף קטן ורזה, היה לי קשה לדמיין את המושג "הגבר בבית".

 

הלכתי לחדרי בבית הילדים. ישבתי לבדי על המיטה ולא ידעתי איך "מצטערים" עד שעה מאוחרת בלילה, איש לא נכנס לראותי ואני לא יצאתי לראות מישהו.

 

ההלוויה נקבעה למחרת בשעות אחה"צ המוקדמות, כדי שיספיקו להגיע קרובי המשפחה ומכרים מרחבי הארץ, וכדי שיישאר מספיק זמן להספדים. הארון הוצב על שני שולחנות במרכז צריף התרבות וסביבו כמה ספסלים וכסאות. אימא ואני ישבנו שם כבר מהבוקר כדי לקבל את פני המנחמים. קשה לתאר את המבוכה עד כדי סבל שלנו ושל האנשים שבאים, עומדים על ידך, ושותקים כי אינם יודעים מה ואיך להגיד. לא היה נהוג אז לחבק או להביע רגשות בפומבי ומי שהזיל דמעה הצניע זאת, שמא ייתפס כחלש או רכרוכי. ישבנו כך שעות אחדות, החברים שחזרו מהעבודה לארוחת הצהריים כבר נשארו ומלאו את צריף התרבות עד אפס מקום. לקראת השעה שנקבעה החלה איזו המולה, נפתח כעין שביל מעבר בין העומדים מפתח הצריף לכיוון הארון. זהבה שכנתה של אימא וחברתה הטובה, נכנסה כשהיא אוחזת בידה ומוליכה את אחי הקטן לעברנו. ההתרגשות גברה ופה ושם אפילו היו חברות שהתייפחו וגברים קשי יום הזילו דמעה בסתר. אימא קמה, זקפה גווה וצעדה אל זהבה. כשהגיעה הכריזה בקול רם: "זהבה, עיני יבשות!!!", רצתה לומר: אנחנו החזקים מתגברים על הכול - לא בוכים, כך לפחות אני הבנתי את המסר.

 

ההלוויה ייצאה לדרך. על גבעה יפה הצופה על כל עמק החולה התאספו אנשים רבים מכל רחבי הארץ. נאמרו הספדים ארוכים רבי משמעות ומסר. הארון נטמן וחברים עדיין לא בכו. אימא לימדה אותי להגיד "קדיש". שנים רבות המשכנו לעלות כל שנה לקבר לזכור ולהזכיר.

 

שנים רבות לאחד מכן הצלחתי לעצור את הדמעות ואולי גם את הרגשות. כי אנחנו חזקים ולא בוכים לעיני כול. הדמעות נשארו בתוכי עד היום.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: