הגניבה הראשונה שלי / עמוס צפרוני

הגניבה הראשונה שלי

עמוס צפרוני - כפר עזה

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

עד כמה שאני זוכר [וזה לא כ"כ הרבה] בילדותי ניסיתי ממש לגנוב, רק פעמיים, שני הניסיונות לא הצליחו... הניסיון השני היה כשהייתי "אליף" בכדורי, נסענו "כל החברה" לעפולה ושם בתחנת הרכבת של רכבת העמק בקיוסק של שני הענקים [שנקראו בפינו, הסוסים] ניסיתי כמו כולם, לגנוב חופן סוכריות חמוצות עטופות בניר צלופן וכשניסיתי להכניסן לכיס מכנסי ה"שיבר" עם הכיסים בחוץ, הן לא נכנסו וגם רשרשו, אחד הסוסים הפנה אלי ראשו האדיר ובקול רועם אמר: תחזיר מייד!! זרקתי הכל והסתלקתי משם בבושת פנים.

איור מאת יעקב גוטרמן

אבל בעצם רציתי לספר על "הגניבה הראשונה". פעם ילדים בקיבוץ היו עובדים או.. הו.. איך שהיינו עובדים. כל יום בשעה 13.00 היינו מתייצבים כולנו (מכיתה ה' ומעלה ) ויוצאים ביחד לעבודה של שעתיים עד ארבע שעות (לפי הגיל) לשתול עגבניות, לדלל תירס, לאסוף זמורות בכרם, לתלוש חומצה או למסוק זיתים, הכל לפי העונה. אבל השיא כמובן היה בקיץ, בחופש הגדול. במקום לצאת לקייטנה או רפסודייה היינו קמים כל יום ב-4.00 בבוקר ויוצאים לכרם לבציר הענבים. זו עבודה לא קלה, עד 11.00 החום של יולי והברחשים והדבורים ומנהל הכרם שמשגיח עליך שלא תבצור בוסר ושתמלא את הטנא עד הסוף לא מקילים עליך. אבל בכל זאת אהבנו את זה, כל יום מחדש יצאנו לכרם שמחים ועליזים.

 

יום אחד בהיותי בכיתה ז' הגיע תורי לעבוד בסוכה (של הכרם). שם עבדו האורזות (שהיו תמיד הנשים הכי יפות במשק) ותפקידי היה להכין את הארגזים לאריזה, להדביק עליהם פתקים ולהגישם לאורזות שמלאו אותם בזריזות רבה ובמיומנות מופלאה.

 

מנהל הסוכה היה החבר א.ד. איש מכובד בעל ניסיון בניהול ובכלכלה. אחד מתפקידיו היה גם לסחור ולמכור ענבים לסוחרים שונים שבאו מהאזור בעיקר היו אלו שייח'ים ומוכתרים מכפרי הגליל העשירים. באותו יום הגיע לסוכה השייח' של "ראס אל אחמאר" (כרם בן זמרה דהיום) שייח' מכובד ומוכר בכל האזור, רכוב על סוסתו האצילה ומוביל אחריו פרדה שעליה "ארגזים" ריקים כדי למלאם בענבים. בעודו מברך במרחבה ובמרחבתיין ויורד לאט מסוסתו אני מבחין שבידו מקל יפהפה מעץ אדמדם מסוקס, אך מלוטש באורך של כ-80 ס"מ ובקצהו התעבות של גולה בגודל של כדור טניס, יעני "נבוט" אמיתי תאווה לעיניים. וזאת לדעת. מקל יפה וטוב ובעיקר נבוט (בתקופה שעוזי נרקיס גד יגאל ודני מס התחילו לאמן אותנו בקפא"פ) נחשב בעינינו לפחות כמו לתת לילד היום "לפ טופ" או mp 4. ובכן יורד לו השייח' מסוסתו ומתחיל בעסקיו עם א.ד. ומשעין את הנבוט על אותם ארגזים שבהם אני עוסק. יצרי לא עמד בי והתחלתי לאט לאט בתחילה עם הרגל ואח"כ ביד לגרור את הנבוט אל בין הארגזים וכבר דחפתי אותו מתחת לארגזים וזהו מעכשיו זה שלי ...

 

לאחר מקח וממכר ארוך ומיגע התמלאו הארגזים, הכסף שולם בלא"י, גרושים ומילים והשייח' רוצה לצאת לדרכו, מסתכל כה וכה ושואל "אואן אל עסא?" בשפתם איפה המקל? א.ד.שואל בקול רועם: מישהו ראה פה את הנבוט? ושולח מבט לעברי. אף אחד לא ראה ואיש אינו יודע. ופתאום צצה מאי שם בתו בת ה-6 (שהגיעה לביקור בסוכה עם ילדי הגן הבוגרים) ומודיעה בשיא תמימותה: אבא, אני ראיתי שעמוס שם את המקל בארגזים. הדם אזל מפני וא.ד. פנה אלי במבט מאיים ושאל, אתה גנבת את הנבוט? ואני מגמגם בקול חלוש: חשבתי... ערבי... מקל... הוא בטח לא צריך אותו ... אז שמתי או... לא גמרתי את המשפט והוא הוריד לי סטירה אדירה ומצלצלת והעיף אותי מהסוכה ואני מתוך פחד, כאב ועלבון המשכתי לרוץ חזרה למשק עד שהגעתי לדיר הצאן והצעתי את עצמי לעבודה שם.

 

יותר לא חזרתי לבציר באותו קיץ . ובדיר המשכתי לעבוד עד שיצאתי ללימודים ב"כדורי" וגם שם המשכתי לעבוד בדיר.

 

אלו היו שני נסיונות שנכשלו כישלון חרוץ. יותר לא גנבתי, בכל מקרה לא משהו שיש לספר עליו.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: