פדאיון ונחש / עמוס צפרוני


|

פדאיון ונחש

עמוס צפרוני

איור מאת יעקב גוטרמן

 

עוד לפני שהגיע הגרעין הראשון ולפני חג העלייה ולפני מבצע קדש היינו פה כ-15 חבר'ה בני קיבוצים בשנת (או שנתיים) שרות אחרי צבא.

איור מאת יעקב גוטרמן

משימתנו הייתה להחזיק את המקום ולנסות לפתח אותו כדי להכין אותו לקליטת גרעין גדול של הנח"ל, גרעין "מתערים" שהיה אמור להשתחרר בסוף השנה ולהקים כאן מחדש יישוב קבע יציב.

 

עיקר העבודה הייתה בפלחה שכללה אלפי דונמים של שדות בעל במימדים שלא הכרנו מהצפון. הייתה גם רפת קטנה (10 פרות). לול היה אז בבניה ועדר צאן לא גדול עם רועה יפיפייה בת קיבוץ בצפון. כל אחד עבד בכמה עבודות לפי הצורך, כך יצא שעזר מגבע היה גם מרכז המשק וגם הרפתן ואורי מאפיקים היה הגזבר ורכז הקניות וגם פלח. גבי מגניגר היה נהג המשאית וגם עובד בפלחה וכו'. אני, כבוגר בה"ד 1 נבחרתי להיות מא"ז, פלח ונהג המשאית לעת מצוא. יעל מאפיקים טיפלה בשני הילדים שהיו בקיבוץ וכן הייתה הנויניקית של הקיבוץ והיא זו שנטעה את חורשת הזיתים הנמצאת בין המכלול לבין מבני החינוך (המפ'לים) שהיו אז צריפים רעועים שהועברו עם השנים לאזור המוסך והפכו למחסני הנוי, השלחין, הבניין והנגרייה של פרויק'ה.

 

המצב הביטחוני בארץ לא היה מי יודע מה. הן בקו שביתת הנשק במזרח וגם בגבול רצועת עזה לא הייתה גדר כל שהיא והגבול היה פרוץ. הערבים שלא השלימו עם תוצאות מלחמת העצמאות, החלו להקים את ארגוני ההתנגדות והקימו חוליות רצח וחבלה שהיו נכנסות בקלות רבה לארץ. הטרף הקל ביותר היו ישובי העולים החדשים שהיו פזורים אז ברחבי הנגב ובחבל לכיש ועדולם בואכה פרוזדור ירושלים. מידי לילה היו חדירות של חוליות הפדאיון למטרות מודיעין, גניבות, רצח וחבלה. צה"ל היה מגיב בפעולות התגמול (המפורסמות) שגבו אף הן מחיר דמים כבד, וחוזר חלילה.

 

והנה באחד הימים באביב 1956 אנו מקבלים הוראה מהסוכנות (שהייתה הגוף המתכנן, המממן והמיישב של ההתיישבות הצעירה), להעביר חמש משאיות של חציר (שחת) לחמש היאחזויות הנח"ל החדשות שהוקמו באזור ניצנה לאחר "קרב הסבחה" המפורסם בו ניסו המצרים שהיו בסיני להשתלט על משלטים של צהל באזור ניצנה והובסו ע"י כוחותינו. ההיאחזויות הן: ניצנה, שלח, שבטה, קציעות ובארותיים. בהיאחזויות האלו ניסו להעסיק את חילי הנח"ל גם בעבודות יצרניות ונתנו לכל היאחזות עדר כבשים קטן וסיפקו להן חציר וקש להאכיל את הכבשים.

 

בבארותיים היה אז גרעין "קמה" שהיה מיועד להשלים את כפר עזה אחרי גרעין "מתערים". נסיעה עם משאית עמוסה חבילות חציר וחזרה בלילה חשוך בכבישים רעועים מתקופת "המנדט" ובמצב בטחוני, לא הייתה "פיקניק".

 

אחר הצהריים העמסנו את משאית ה"סופרוואיט" מודל 1950, בהנפת קלשונים וסידור חבילות החציר עד מעל הסולמות. ברגע האחרון החליטה זמרה להצטרף לנסיעה. השארנו את הבן אצל יעל ויצאנו לדרך. הנסיעה מכפר עזה לניצנה עברה דרך באר שבע, ביר עסלוג', צומת ציר הנפט וצומת שבטה עד הפניה לכביש המחבר לתחנת הרכבת הטורקית ומשם עולים להיאחזות. הדרך הייתה ארוכה ומיגעת בכביש המפותל והרעוע. כשהגענו לבארותיים כבר הסתימה ארוחת הערב ובכל זאת התקבלנו בשמחה. המשאית נפרקה במהירות ובינתיים נפגשנו עם החברה, אכלנו שתינו וברברנו. כאשר הלילה כבר לא היה צעיר, הגיע הזמן לחזור. ידענו שהעניין הוא לא פשוט ויש גם אזהרות ואיסור לנסוע בחלק מהכבישים האלו בלילה. למרות זאת כשאתה יושב במשאית ויודע שאפשר "ללחוץ" ולנסוע במהירות גבוהה אתה מרגיש איזה "בטחון מדומה" ומקווה שהכל יהיה בסדר.

 

"מן הון להון" יצאנו לדרך ב-11.00 בלילה בערך. הדרך ריקה לחלוטין, אין שום נצנוץ של אור, לא של פנס לא של מכונית ואפילו לא של מדורות הבדואים שכבר הלכו לישון. עשרות קילומטרים של חשיכה מוחלטת. וכך אנחנו נוסעים שעה, ועוד חצי שעה והלחץ קצת עולה, "ומתי נגיע לבאר שבע?" כ-10 ק"מ לפני באר שבע נראים אורות מוגבהים של מכונית ושלושה אנשים עומדים באמצע הכביש ומנופפים בידיהם. כשהתקרבנו ראיתי שהם לבושים במין "שינלים" ארוכים שנראים גם כמו "עבאיות" ערביות. הם לא זזים מהכביש, נחושים לעצור את המשאית. עוד אני מהסס אם לעצור או לא, אומרת זמרה בקול מבוהל: "אל תעצור בשום אופן, אלו פדאיונים!" השענתי רגל כבדה על דוושת הגז, הגברתי מהירות, הברחתי אותם מהכביש וקדימה.... עד היום איני מבין מה גרם לי (אחרי נסיעה של כ-100 מ') ללחוץ על הברקס, לעצור ולחזור לאחור. השלושה רצו לקראתי. היו אלו שלושה עולים חדשים מבאר שבע ששמרו על מחנה קטן של "מ.ע.צ.", שהיו בו ציוד לתיקונים בכביש. תוך כדי קשיי שפה והתרגשות רבה, הצליחו להסביר לי שאחד מהם הוכש ע"י נחש, והוא שוכב כאן בצד הכביש, וחייבים לקחת אותו במהירות לבית חולים. להם כמובן לא היה רכב ואפילו לא טלפון. לא היססנו, פתחתי את ארגז המשאית והם ממש "זרקו" אותו לתוכו כאשר אחד מהם מצטרף אליו כדי להחזיק לו את הראש. פרצתי בנסיעה מהירה ככל האפשר לבאר שבע. בית חולים סורוקה בבאר שבע עוד לא היה קיים אפילו כרעיון. היה שם סניף קטן של "הדסה" (במקום שהיה אח"כ קצין העיר) הבאנו אותו לשם לאחר חצות. הרופא שבדק אותו אמר במין חצי חיוך של תודה: "טוב שהבאתם אותו עכשיו, עד הבוקר הוא לא היה מחזיק מעמד." נסענו הביתה כשבדרך אנו עוד עוברים מחסום של צה"ל שמזהיר אותנו שממש לא כדאי לנסוע בלילה לבד בכבישים האלו...

 

עברתי מאז בכביש באר שבע ניצנה, עשרות פעמים וכל פעם שאני עובר במקום ששם זה קרה, אני חושב לעצמי "ואם לא הייתי עוצר??"

  

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: