"פלאחים" ואחריות! / עמוס צפרוני

"פלאחים" ואחריות!

עמוס צפרוני - כפר עזה

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

את הסיפורים שמענו עוד כשהיינו ילדים קטנים: איך בשנת 1915 הם החלוצים (המתישבים הראשונים) היו "חראת'ים" (חורשים) את אדמות "ניג'מת אל סובאח" עבור איכרי ראש פינה ומעבדים אותן תמורת שליש מהיבול.

איור מאת יעקב גוטרמן

בעבודת האדמה ובחריש (עם "זוג בהמות" פרדות בד"כ ומחרשת "סוק " או "ביסוק") הם ראו את תמצית הציונות והחלוציות, פילחו את האדמה וכאילו "בעלו" אותה וכך כבשו אותה והפכו לבעליה. וכך גם אחרי עשרים ושלושים שנה היה ה"פלחה " הענף המרכזי בקיבוץ. הפלאחים היו גאים בענף, כל השיחות ע"י השולחנות בארוחות ערב בחדר האוכל נסבו סביב הגשם, ירד או לא ירד וכמה ירד ומה הסיכוי ליבול טוב? ובקיץ על המקצרה החדשה המופעלת ע"י שתי סוסות ועל המאלמת ועל ה"עמירון" (כן זו לא טעות, היה פעם כלי כזה). ובעיקר על "מכונת הדיש " החדשה שהיתה מופעלת ע"י גלגל רצועה המחובר לטרקטור "קייז" בעל גלגלי ברזל ענקיים והיתה (במושגים של היום), המפעל המפרנס של הקיבוץ. ואנחנו הילדים איך אהבנו את השדות, היינו יורדים לאכול אפונה ופול ירוקים, לתלוש חומצה ולקלות על האש, להתגלגל בשדות הבקיה הפורחים בכחול ובעיקר לחזות ולהיות שותפים בעשיה הגדולה של קציר השחת והתבואות. איך קינאנו בפלחים ורצינו להיות כבר "גדולים".

 

בסוף כתה ח' לקראת החופש הגדול הודיעו לי: "השנה אתה עובר לעבוד בפלחה" (פעם ילדים בקיבוץ היו עובדים, גם בחופש הגדול!). איזה התרגשות, איזה התלהבות, חלום שעומד להתגשם. ועכשיו הפלחה זה כבר לא רק לחרוש עם פרדות. רק בשנתיים שלש האחרונות נקנו שלושה טרקטורים "זחליליים" ראשונים בקיבוץ שתפקידם היה להחליף את הפרדות. (הוא נקרא T20 והיה מתוצרת חב' international  מארה"ב. כולו 20 כ"ס. וצבעו אפור. היו מניעים אותו ב"מנואלה" שהייתה מושחלת מלפנים ורק אחרי שהוא היה" נדלק" ועובד ברעש אדיר היו סוגרים את ברז הבנזין של המיכל הקטן ופותחים את ברז הנפט של המיכל הגדול. נפט היה הרבה יותר זול).

 

והנה הגיע היום המיוחל, יום ראשון לעבודה בפלחה! בערב הודיעו לי: "מחר אתה יוצא לעבוד במשמרת ראשונה (ארבע בבוקר), עם י.ש. . י.ש. היה אמנם חבר ותיק ופלח מנוסה אבל בעינינו - הילדים, הוא לא כ"כ נחשב, הוא היה קצת גלותי עם מבטא פולני אידישאי. וכבר היו לנו סיפורים עליו, שפעם הוא חרש בלילה ופתאום מצא מחרשה בשדה והודיע על כך למרכז הפלחה, וכשזה בא לבדוק התברר שזו המחרשה שניתקה לו מהטרקטור בסיבוב הקודם... ושפעם הוא נתקל בשדה ב"דבה" (צבוע), לפי דבריו בגודל של פרד, ועזב הכל וברח הביתה. ועוד סיפורים כיד דמיוננו. אבל כל זה לא נחשב כי הנה הוא עומד להדריך ולהפוך אותי ל"פלאח".

 

שומר הלילה הזניק אותי ממיטתי בשלוש וחצי ונפגשנו ברבע לארבע בבוקר. כוס תה רותח עם פרוסת לחם בריבה, ובינתיים מכינים את האוכל לארוחת בוקר (בשדה): כלי אלומיניום בעל שלש קומות. חביתה, סלט ירקות והאוכל הכי אהוב עלי, גבינה לבנה, ברינזה והרבה שמנת מ"המחלבה של אירמה". לכל זה מתווסף חצי ככר לחם טרי שנאפה בלילה במאפיה של חיים רוטשילד וכד אלומיניום 5 ליטר עטוף ומלופף בקרעי שק יוטה וממולא בתה חם ומתוק (מאד).

 

ירדנו לסככת הטרקטורים וכאן התחיל השיעור: בודקים שמן ומוסיפים (אם צריך), את מד השמן מחזירים למקומו לא לפני שמנגבים אותו "טוב, טוב" בשולי חולצת העבודה, מוסיפים מים לרדיאטור, "מגרזים " בכל נקודות הגרוז של הטרקטור והמחרשה, מכינים חבילת "חוטי ברזל" (ברזל במלעיל), "כדי שאם נשבר לך משהו במחרשה, שלא תצטרך עם כל דבר לרוץ לנפחיה" (כשהוא מתכון כמובן למסגריה). זהו, ועכשיו הולכים סו"ס להניע. כדי להניע יותר בקלות ולא לקבל "בק-פייר" מהמנואלה, מפרקים את כל ארבעת הפלאגים (מצתים) מחממים אותם על מנורת ספירט (כדי שיהיו חמים אבל לא מפויחים), מרכיבים אותם מהר מהר בחזרה ומיד מתחילים לסובב את המנואלה. שניים שלושה סיבובים והטרקטור "נדלק" בקול רעש אדיר ובפרץ עשן שחור מהארובה. י. ש. עולה בהרגשת ניצחון אל המושב מתמרן את הטרקטור רוורס ומורה לי איך להכניס את הפין ולחבר את המחרשה. קפצתי והתיישבתי על ארגז הכלים שמחובר ל"כנף" של הטרקטור וירדנו לשדה.

 

היום התחיל להאיר ואנו פותחים תלם ראשון ותך כדי כך מסביר לי י.ש. את כל תורת החריש: איך פותחים תלם ישר בנסיעה לכיוון נקודה רחוקה באופק. ואיך פותחים "ארגז" כלומר חריש לשני הכיוונים. ואיך סוגרים "ארגז" בלי להשאיר תלם עמוק באמצע. ואיך מרימים את המחרישה ע"י משיכה בחבל כשיוצאים לסיבוב בסוף התלם ואיך מורידים את סכיני המחרשה כשנכנסים לתלם הבא. והעיקר איך נוהגים בטרקטור (ידיות ההיגוי, הגיר, שלושה מהלכים, קלאץ', ברקס וכדומה). והנה אחרי כשעה השמש כבר מתרוממת מעל הרי הגולן ואני כבר יושב במושב הטרקטור והוא יושב על ארגז הכלים.

 

עברה עוד שעה והוא כבר יורד מהטרקטור ונותן לי לחרוש לבד, אבל הולך לצידי ומשגיח עלי בשבע עיניים שלא אעשה איזו טעות ואגרום לנזק חס וחלילה. ואני, אין מאושר ממני, הנה אני נוהג בטרקטור וחורש את האדמה, פלאח אמיתי. וכך עוברות להן שעה ועוד שעה ואני כ"כ נהנה ואיני רוצה להפסיק. אבל בכל זאת אחרי חמש שעות (כבר 9), תקף אותנו הרעב, אותי לפחות, ואני עוצר את הטרקטור מעביר לניוטרל ויושבים לאכול. ישבנו על הארץ נשענים בגבינו אל זחלילי הטרקטור ופרסנו לפנינו את הארוחה, אני שמח וטוב לב ובתיאבון בריא מתנפל על האוכל וזולל בכל פה, סלט וחביתה ושמנת, הוי השמנת ההיא, וכל זה עם הרבה לחם טרי ממש תענוג. והנה אני מבחין ש י.ש. יושב, חמור סבר, רק שותה תה, אינו נוגע באוכל ומביט בי בדאגה ושותק. עברו כמה דקות וכבר גמרתי לאכול ואף לרוות מהתה המתוק ורק אז העזתי לשאול: "למה אתה לא אוכל?", י.ש. תקע בי מבט חמור ומצמית ואמר: "אם לך הייתה אחריות כזאת, גם לך לא היה תאבון!". לא הגבתי וחזרנו לעבודה.

 

כך למדתי באחד הימים היפים בנעורי גם להיות פלאח וגם מה היא אחריות.... 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: