ויקי, כלב לציד-דובים שהעדיף חולדות וחתולים / עמוס כרמל


|

ויקי, כלב לציד-דובים שהעדיף חולדות וחתולים

עמוס כרמל - עין השופט

איור מאת יעקב גוטרמן

 

[הספור על ויקי איננו רק קורותיו של כלב שגדל בקיבוץ, זהו גם סיפור ילדותנו]

איור מאת יעקב גוטרמן

ויקי הובא לקיבוץ בתוך קופסת קרטון קטנה. גור-כלבים חום רועד ומייבב - כך הוא התגלה לעינינו כאשר טוביה פתח את הקופסה באטיות מרגיזה. לפתע אחז בכלבלב ביד אחת, הניפו למעלה מעל כל הראשים ואמר: "זהו ויקי, כלב מגזע מיוחד לצייד-דובים. טפלו בו יפה!"

 

עתה כבר סובבו את הקופסה כל ילדי חברת-הילדים. במרכז "הגדולים" קבוצת "אורן" ובראשה יוסי שידע כבר מאתמול על ההפתעה (ולכן לא ישן כל הלילה).

 

סביבם "העופרים" שפרצו מהכיתה עוד בטרם הסתיים השיעור ו"הקטנים" - "אילה" שלקול ההמולה וצעקות השמחה עזבו את שעור הספורט במגרש והגיעו מזיעים ומתנשפים, מפלסים להם דרך אל היצור המבוהל.

 

"למשק הילדים..." "למשק הילדים..." נשמעו צעקות מכל עבר וכבר נעה כל החבורה לשכן את "צייד-הדובים" באחד מהכלובים הפנויים לצידם של עורב שבור רגל, דורבן שנתפס בגבעת-נח (ג'וערה), זוג יוני בר, עופר שהפלחים מצאו בשדה, חמור שברח מאחד הכפרים הערביים ושני טלאים יתומים שהובאו מהדיר.

 

באותו לילה ראיתי בחלומי כיצד ויקי לוחם בשני דובי גריזלי ענקיים, מסתער עליהם, הודף אותם לאחור אל תוך הג'ונגל המאיים ואינו נרתע מכפותיהם ומשיניהם החדות הנוטפות ריר.

 

ויקי לא נשאר זמן רב בכלוב כאחת החיות שנתפסו בשדות. הוא למד עד מהרה לקרוע את רשת הכלוב, לזחול מתחת לגדר, להתגנב לאחת הכיתות ו"לפוצץ" שעור לשמחתם של הילדים.

 

לימים גדל ויקי והיה כלב גבוה וחזק, שבקצהו האחורי זנב - שוט גמיש וקשה, שהיה מכה על ימין ועל שמאל ברגעי שמחה והתלהבות וממש הכאיב לרגליים חשופות שנקרו לו בדרכו. מלפנים היה מצוייד באף רטוב ורגיש ובשיניים שאף פעם לא נגעו באיש. אוזניים ארוכות השתלשלו לו לצידי הראש והסתירו לא פעם קרציות שמנות ומגעילות.

 

באותה עת לא היו כלבים "פרטיים" בקיבוץ. הכול היה משותף וגם ויקי היה של כולם. כל קבוצה הייתה אוספת את האוכל שנזרק ל"לציבורית" (קערה מפח לשאריות) ומביאה לוויקי. היו אף ילדים שוויתרו למענו על "המנה השלישית". לא פעם ניצל בזכותו ילד שהיה חייב להישאר ליד השולחן "עד שיגמור את כל האוכל". בגנבה הועבר האוכל לוויקי ששכב מתחת לשולחן והילד "שוחרר" למגרש המשחקים.

 

בלילות היינו קשובים לקרב נביחות - יללות שוויקי היה עורך עם התנים והשועלים שהעזו להתקרב עד גדרות הקיבוץ, שכמעט גבלו עם ביתי חברת-הילדים. לא פעם התכסינו מעל הראש כשהיה נדמה לנו שהתנים קופצים אלינו דרך החלון, ורק ערנותו של ויקי ונביחותיו הרגיעונו. ידענו שאם הוא שוכב בפתח הבית שלנו אז שום גנב, או גרמני, או ערבי לא יפרצו אלינו.

 

בטיולים ויקי היה רץ בראש, מפלס לנו שביל בכפותיו ובזנבו. בזכותו הכרנו קיפודים, צבים ומיני חרקים משונים שהיה מגלה בסיוריו. לא פעם הזהיר אותנו מפני נחשים.

 

אך העיסוק האהוב ביותר על ויקי ועלינו היה ציד - חולדות. הקיבוץ באותו זמן היה משופע במחסנים למיניהם, פינות אפלות, ערמות פחים, שקים ישנים, סלים לסיקול אבנים, ערמות צמיגים וגרוטאות שונות. היה זה "גן עדן" לחולדות שהלכו והתרבו והשמינו, וברוב חוצפתן התחילו אף לטייל לאור היום.

 

היינו יוצאים אחרי "ההקמה" מצוידים במקלות, קלשונים ומעדרים ובראש - ויקי, כולו דרוך וקשוב לכל ציוץ או רחש של אותם מכרסמים. היינו נכנסים למחסן כשאנו מגששים באפלה, מרימים אט אט שקים ישנים, ולפתע הייתה פורצת לה איזו חולדה במנוסת בהלה. ואנחנו היינו חובטים לכל הכיוונים, מבוהלים, נסים לכל עבר וצורחים בהתלהבות. ויקי, בקפיצות זריזות היה עוקב בכפותיו הרחבות אחר מרוצתה של החולדה, נדחק בין השקים והפחים בגמישות ובהעזה עד שהיה מצליח להצמיד אותה לקרקעית המחסן. משחררה לרגע ותופסה שוב, מתגרה ומשחק עד שהייתה מוטלת חסרת נשימה. אז היו מתקרבים בזהירות ובהיסוס "הגיבורים" שבינינו ומסיימים את המלאכה.

 

גם החתולים הבודדים שנקלעו לקיבוץ וניסו להשתכן בו קבע חשו לא פעם בגבם, את שיניו של ויקי וכל זאת בעידודנו וביוזמתנו.

 

לוויקי ניתנה "המלכות" בחברת הילדים ובחצר המגורים. אך בחצר המשק שלט גורי. כלב-זאב גדול שהיה יוצא עם הרועים לעזור להם בשמירת הצאן והיה באחריותו של נוניק. ויקי, שלא הסתפק באזור שליטתו, נקלע באחד מסיוריו לקרב קשה מול שיניו החזקות של גורי ונאלץ להשאיר את מרבית זנבו בשדה הקרב. ימים הסתובב נכה וכואב והפצע מאן להגליד, עד שאיסר ריחם עליו. אסף את כלי הטפול של הצאן: מזמרה, סכין טילוף, משחות ואבקות למיניהן ובניתוח מהיר שיפר את גדם-הזנב, ואנחנו הילדים, נאנקים וסובלים, מתקשים לעמוד בזעקותיו של ויקי. מאז ויקי היה קצוץ זנב.

 

בכתה ח' ויקי עלה איתנו למוסד. בתחילה היה קשה לו להסתגל למקום החדש, למורים שבאו מקבוצים אחרים, לחדר האוכל הגדול ולמקלחת המשותפת. שם גם לא היו עצים שיכול היה לסמן עליהם בבירור את שטח מחייתו. אך כפי שאנחנו הסתגלנו, גם הוא הפך לבן בית. אלא שעתה היה כבר זקן יותר והעדיף לשכב רוב שעות היום על השק שבפתח המקלחת.

 

לטיולים כבר לא יצא איתנו וגם חולדות לא היה מסוגל לתפוס. בלילות לא נבח כמקודם והחתולים כבר לא הרגיזו אותו.

 

יום אחד כשחזרנו במשאית מטיול, צעקו לנו בהצטלבות שוויקי נדרס. בטרם הנהג עצר, כבר היינו על סולמות המשאית קופצים "קפיצת גנב" למטה, דוהרים אל המוסד. קברנו אותו ליד המקלחת בטקס שהכנו בקפדנות וסימנו את המקום באבן גדולה ובגדר. הנחנו פרחים מסביב ועמדנו בשקט ובעיניים דומעות.

 

עדנה קראה שיר-אבל שכתבה על פי המנגינה המוכרת "יודקה":

"נזכור איך ימים ארוכים כשרשרת

רבצת אצלנו על-יד הביתן:

שקט וגאה, בעיניים עצבת

לרע לא פגעת בילד קטן.

 

ופעם את גורי ניצחת, נזכור,

ויקי, הוי ויקי, כלבנו הגיבור.

וכמה היית שקט ועניו

כשאיסר קיצץ לך את הזנב...

 

ליווית אותנו בקור, בשרב

ובטיולינו אין מי שיוביל עכשיו...

את ויקי כלבנו נזכור בדמעות -

היית אהוב עד מאוד".

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: