הנשיקה שהלכה לאיבוד / עמוס כרמל

הנשיקה שהלכה לאיבוד     

מאת עמוס כרמל – עין השופט

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

[אירוע שולי שלא מש מזיכרוני, חרף השנים שחלפו... היינו ילדים וזה היה מזמן..]

 

איור מאת יעקב גוטרמן

פתיחה

 

אני במוסד החינוכי הרי אפרים הצמוד לעין השופט, שנתיים לאחר היווסדו, בקבוצה הבוגרת, בגיל ההתבגרות. מסתכלים על הקטנים מלמעלה, מנסים לשים על עצמנו ארשׁת של זילזול כלפיהם, משחקים את ה"גברברים" של השכונה, מטפחים בלוריות שהושאר בהן קמצוץ של סבון, להקשיחן, כרבולות זקורות של תרנגולים צעירים. מתאמצים לעשות משולש גברי בחזה המצומק, ומנסים להבליט את השרירים הרופסים.

 

רקע

 

לקיבוץ היה מותר להגיע רק בשלישי ובשבת - לבקר את המשפחה. עם האחים והאחיות נפגשנו מעט מאוד. הייתה זו טריטוריה לא לנו, מוכרת אך בשליטה מלאה של המבוגרים. לחיבוק ולנשיקה מההורים זכינו אולי רק בחדר המשפחה הסגור, וגם זאת במשׂורה, וחס וחלילה לא בפרהסיה: "זה יכול לקלקל את הילדים", אמרו המבוגרים ביידיש, "נשיקות וחיבוקים זה מנהג בורגני", "את ילדינו צריך לחשל ולהקשיח לקראת המשימות החלוציות", "רק לא לפנק, שלא יהיו רכרוכיים (כיום היו מכנים זאת "לפלפים"). 

 

העניין עצמו

 

יום שישי אחד חצינו את הקיבוץ בדרכנו לטיול השבועי לאזור כפריין, חבורה של בנים מתייהרים, הבוגרים במוסד, "מלכי" האזור, מנהלים בינינו דיונים פילוסופיים שברומו של עולם.

ולפתע צצה מאי-שם קבוצת פעוטים, זאטוטים, ילדי הגן, מרצרצים, מקפצים, מזמזמים להם זמר שלמדו זה עתה, ומתקרבים. האמת, לא חשתי באותן שניות קריטיות את גודל הסכנה. פשוט היה זה חוסר תשומת לב מצדי - הראש היה בעננים. הקטנים החלו לחלוף על פנינו, כאשר הם פוסעים אל הדשא ומפנים לנו, "הגדולים", את המדרכה. ואז... באיחור רב, זיהיתי את אחותי בתיה בת ה-5 מזנקת אליי בקפיצה נחשונית ונתלית על צווארי, מפרקת לי באחת את הבלורית העשויה, "נשיקה... רק נשיקה אחת", היא חוזרת ומתחננת... ואני סְמוק לחיים, מכווץ ומובך, למול גברברי קבוצתי הלוטשים עיניים, ולמול הגננת נציגת ה"קולקטיב", מנסֶה למצוא לי מפלט מההתקפה הבלתי צפויה. רכרוכי לא אהיה... מוריד אותה לארץ בתנועה סיבובית לא אגרסיבית מדי, ומנסה להתחמק ולהתרחק. אך היא בשלה, לא מוותרת "עמוסי... רק נשיקה אחת ודי", וכבר מצמידה את שפתיה ללחי שלי, מרטיבה אותי מאוזן לאוזן, מחבקת בכל כוחה... וצ ו ח ק ת, חוגגת את ניצחונה.

 

אפילוג

 

בחודשים הבאים, כאשר הייתי נאלץ לחצות את הקיבוץ באמצע היום, תכננתי בעוד מועד את דרכים עקלקלות, בחורשות, ובשבילים העוקפים, רחוק מגן הילדים, שלא אהיה חשוף לפורענויות.

 

הפי-לוג

 

אז... עכשיו אשיב  לבתיה אחותי נשיקה שהייתה קשה להשגה בתקופה החלוצית.

 

שווים               

קיבוץ ואקטואליה

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: