דחף שאינו בר כיבוש
מאת עמוס ברוקר   
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן
 

כתרועת הסקסופון בהריעו בשמחות חסידים, היה לי קול פיצוח  גולגלתו תחת להב האת המושחז, וקול נשיפתו הנפלט מריאותיו היה כקול הזמיר המרנן בגיל באוזני. הנפתי שנית, והנחתתי את האת בכוח על צווארו מנסה לערוף את ראשו, כנקטר אלים היה לי הבל דמו החם הפורץ מוריד צווארו שנקרע. הכיתי שנית בראשו ומוחו הניתז היה לי כשמן המור. אך לבו המשיך לפעום ודמו לקלוח. נעצתי בעוצמה את האת המושחז בכרסו, מעיו נשפכו ורפש קיבתו הניתז היה לי כבושם גן העדן. רק אז פסק הדם לקלוח ולבו נדם. הוצפתי אושר ושביעות רצון. השנאה באה על שובעה והנקם הושלם.


איור מאת יעקב גוטרמן

כשהרמתי את גידי טפטף עלי דמו מתחתית גופו, אך הוא נצמד אלי מחבק את צורי וחדל ליבב. מיהרתי בריצה אל המרפאה.

אך אני, כדרך הזקנים, שוב מקדים את המאוחר למוקדם ומתבלבל בסדר הדברים.

 

הכל התחיל כאשר נולד נכדי  גדעון (גידי). מיום לידתו הוא שבה את לבי, משהתחיל ללכת ולפטפט נקשרה נפשי בנפשו, הוא נתן בי אמון מלא והיה תולה בי עיני תום כחולות  ומכריז בקול תינוקי: "אתה סבא רק שלי, ואני הנכד רק שלך".

לבי נמס. נהגנו לבלות שעות רבות יחדו משעשעים זה את זה. הוא נכנס למעמקי נשמתי והשתכן בתוך לבי מפיץ סביבו הילת תום זוהרת, ועליזות תמידית מקרינה אור יקרות, שהאירה את בדידותי...

 

מאז נוסד קיבוצנו לא ניתן בו כל תגמול להצטיינות, כולם קיבלו תקציבים אחידים זהים, בלי קשר לביצועיהם ולתרומתם לקיבוץ, נוצרה סלקציה שלילית, המוכשרים יותר עזבו ונשארו הבינוניים וחסרי ביטחון עצמי וחסרי האמביציה. מתוך הבינוניות התבלטו בודדים בעלי כריזמה שהפכו למנהיגי הציבור. כזה היה גם נוח בן-גור. הוא היה תלמיד למטה מבינוני, לא ספורטאי ולא הצטיין בדבר. מלבד ביכולת לשכנע אנשים להתנהג לפי רצונו. בעל יופי גברי וכריזמה, שבה את לב הנערות ששיחרו לפתחו.

אך הוא התייחס אליהן רק בתור אנשים שניתן לתכך ולתפלל אותם לפי צרכיו, כפי שנהג גם בבחורים. עד מהרה הפך למנהיג בני גילו וייצגם בכל מגעיהם עם המבוגרים.

 

כך גם היה שהתגייס לצבא והשתחרר בדרגת רב סרן בתפקיד מ"פ ותוך זמן קצר במילואים, קודם לסגן אלוף בתפקיד סמג"ד. דרגותיו הגבירו את יוקרתו ואת יכולת התיפלול שלו. בקיבוץ היה למרכז ענף, הוא ניסה להקים מפעל היי-טק יוקרתי, אך ניכשל וחזר לריכוז הענף.

 

להפתעתנו הוא הודיע על חתונתו הקרובה עם אילנה, מלכת חברת הנוער, שהייתה בעלת יופי מהמם. חתונתם נחוגה ברוב שמחה ומסובים רבים. תוך שנה נולד לזוג המאושר בן דניאל (דידי) וכעבור פחות משנתיים בת לאה. כבר בגיל שנתיים התגלו בדידי הפרעות התנהגות קלות והוא נזקק לתשומת לב מיוחדת בבית התינוקות ובייחוד של הוריו. אך לבסוף נשלח לפנימייה לילדים חריגים. אילנה היפה פיתחה קריירה מרשימה בתחום המחשבים ועד מהרה הייתה למרצה מבוקשת באוניברסיטה ואף פרסמה ספרי הדרכה.  באותו זמן גם פיתחה קריירה בארגוני נשים ונהפכה לגיבורה פמיניסטית ומונתה לעמוד בראש ארגון לקידום מעמד האישה באזורנו.

 

נוח, שעכשיו היה בעל בעמיו מכובד, נבחר באופן בלתי מפתיע, לכהונת מזכיר הקיבוץ.

 

להפתעתי, קיבלתי בנגרייה, קריאה דחופה מוועדת הדיור להכין לאילנה דירה לפי תכנונה כיוון שהיא נפרדת מנוח. וכך עשיתי עם צוות הנגרים. לפי בקשתה בנינו לה פינת כתיבה עם ספרייה גדולה שבמרכזה מחשב משוכלל, מטבחון קטן קומפקטי ומיטת קומתיים לה ולבתה לאה. תוך כדי העבודה נרקמה ביני לבין אילנה ידידות, היא הייתה לחוצה, עצובה, מודאגת ונפחדת. את לאה אימצה אליה כל הזמן ולא נתנה לה להתרחק ממנה. היא בקשה אותי להעביר את חפציה אל הדירה החדשה עם אנשי ועם הטרקטור הישן שלנו. כשאמרתי לה שלרשות נוח רכב צמוד מתאים להעברות, ענתה בחרדה: "לא, לא, אני לא רוצה! בבקשה תעביר אתה." וכך עשינו. לבקשתה באנו בשעות לפני הצוהרים המוקדמות, כשנוח נעדר מהדירה. לפי הוראותיה העברנו את החפצים והרהיטים שהורתה לנו.

 

 אך הדירה החדשה שהכנו לא שימשה את אילנה, כי היא עברה לגור עם בן זוג חדש, המו"ל של ספרי ההדרכה שלה לתפעול מחשבים, יחד עם לאה, בת"א.

 

הזמן חלף עבר. נוח המזכיר, עכשיו רווק ללא ידידה או בת זוג, גיבש סביבו קבוצה קטנה של נאמנים בתפקידים הבכירים בקיבוץ, שהבולט ביניהם היה ריקי הגזבר ידידו הנאמן מילדות. ריקי היה חסר כל כריזמה והשפעה, וחסה בבטחה תחת מטריית המנהיגות של נוח. מצבו הנפשי של דידי החמיר והוא אושפז לטיפול במוסד סגור. אני עברתי לעבודת חוץ ועבדתי בת"א.

והנה קיבלתי קריאת טלפון מאשתי שסיפרה לי ששלחו את לאה בחזרה לקיבוץ, כי אילנה אושפזה בבית החולים איכילוב וביקשה אותי לגשת לראות מה שלומה. ניגשתי לאיכילוב, הסמוך למשרד בו עבדתי. מצאתי את אילנה שוכבת במיטה מותשת ומזיעה בחום גבוה. ניגשתי לדלפק האחיות הצגתי את עצמי כבעלה של אילנה, וביקשתי מידע על מצבה. הסתבר שאת אילנה תקף חיידק טורף בשם "אבולה" שזוהה בתור כזה מאוחר מדי, ועכשיו מצבה גרוע.

כשחזרתי וגחנתי אליה לשאול לשלומה, היא נאחזה בשתי ידיה בידי ואמרה במהירות:       "בבקשה! בבקשה! תדאג ללאה שלי היא בסכנה גדולה".

"אבל נוח אביה דואג לה", אמרתי לה, מנסה להרגיעה. אך היא נחרדה יותר:

"לא. לא. זאת הסכנה, בבקשה תדאג אתה", אמרה מנסה לצעוק ללא הצלחה, ונשנקה. הגשתי לה כוס מים היא ניסתה לשתות, אך החלה משתעלת ונחנקת. הרמתי אותה למצב של חצי ישיבה וערמתי כרים מאחורי גבה, מששבה אליה נשימתה היא החלה מדברת בשטף  כאילו פורקת עול כבד מלבה:

 

"נוח הוא פדופיל מנוול, הוא אנס את דידי שלנו כמה פעמים, בהיותו פעוט בגן, וגרם לו להפרעות נפשיות קשות שבגינן, בסופו של דבר, אושפז לכל חייו. כשתפסתי אותו על חם מתעסק עם דידי הערום והשותק תמיד, והבנתי מה קורה, היה  מאוחר מדי. הנזק לדידי כבר נגרם. חמתי בערה בי, ואני איימתי שאגיש תלונה במשטרה... אבל נוח שכנע אותי שכל חשיפה של המקרה תזיק מאוד בראש וראשונה ללאה, ושנית לדידי, ובעיקר תזיק לי בתור מרצה בעלת מוניטין ובעלת תפקיד רם בארגון ל 'קידום מעמד האישה'. אני עשיתי אתו הסכם משפחתי אינטימי, שאני לא אספר דבר לאיש והוא לא ימשיך במעשיו ובייחוד יתרחק מכל מגע עם לאה. נוח התחייב, אבל לא עמד בדיבורו כעבור זמן לא ארוך מצאתי אותו מתעסק עם לאה בתנו בת השמונה. כעסתי מאוד ונחרדתי. נוח ניסה שוב לשכנע אותי ואף הוסיף איומים על חיי. התעקשתי, והוא הסכים לדאוג לי וללאה למגורים נפרדים. ואומנם עשה זאת באמצעות ועדת דיור, שפנתה אליך. נוח שלח אלי את ריקי הגזבר, איש אמונו וסודו, לתווך בינינו. באותו זמן ניצתה אהבה גדולה ביני ובין יאיר, המו"ל שלי, ואני לקחתי את לאה וברחתי אתה לת"א, אליו. החלטתי לא לתת למנוול להרוס יותר את חיי, ולהתחיל מחדש לבנות משפחה. הודעתי לריקי שאני מסכימה להמשיך את ההסכם הקודם ויותר לא יצרתי קשר בעניין הזה עם איש. לפני ארבעה ימים חליתי והרגשתי רע, יאיר הזמין רופא שקבע שזו דלקת סינוסים ונתן לי אנטיביוטיקה ושתייה רבה. אך מצבי החמיר במהירות והנה אני כאן נטרפת תרתי משמע. יאיר סיפר לי כי הוא שלח את לאה חזרה לאביה לקיבוץ. ואני מתה מפחד, כי כנראה שקצי קרב, ולאה הקטנה שלי תישאר מופקרת לחסדיה אביה. אנא! אנא! שמור עליה. לא נישאר לי דבר זולתה". היא הרפתה מידי והוסיפה:

" סע בבקשה, עכשיו! הביתה לראות את לאה".

רציתי לנחמה אבל היא סירבה בתוקף, ורק נופפה בידה כמגרשת אותי. לדבר כבר לא היה לה כוח יותר.

 

חזרתי הביתה והמתנתי יומיים לריקי שיחזור מהשתלמות גזברים ופגשתי אותו במשרדו. סיפרתי לו על פגישתי עם אילנה החולה וביקשתי ממנו אימות לסיפורה של אילנה . הוא נחרד, החוויר השפיל מבטו ואמר לי בשקט:

"אני לא יכול לדבר על זה".

"עכשיו שאילנה גוססת אין לך מה לפחד יותר, אין מי שיחשוף אותך ואת נוח", אמרתי לו בהתרסה מנסה לשדלו.

 "אתה לא מבין", אמר לי ונשא עינו אלי.  "דווקא עכשיו שאילנה איננה, הוסרה חרב דמוקלס מעל ראשו של נוח ואין מי שיתנקם בו ויחשוף אותו, לכן הוא מאוד מסוכן עכשיו, אני מכיר אותו מקרוב שנים רבות. ואם חייך חשובים לך, אני מציע לך להפסיק לעסוק בזה בכלל, ולשתוק כמוני".

"לא לעצמי אני חושש אלה ללאה הנמצאת ממש בידו, וליתר הילדים", אמרתי לו.

"אין לך מה לדאוג, לאה כבר גדולה, עבדה בבתי הילדים שם פגשה גבר גרוש ששני ילדיו הקטנים מתחנכים אצלנו, ועברה לגור אתו ברמת ישי, כבת זוגו לכל דבר. הם חיים  בעושר, אושר וביטחה," אמר ולא יסף.

 אכן, לאה בחרה  באפשרות הפחות גרועה בשבילה, והצילה את עצמה.

לא היה יותר מה לומר, ריקי המפוחד עד מוות, סירב להמשיך לדבר.

 

 למחרת בשבת אירחתי אצלי את גידי שלי, השארתי אותו בדירתי ויצאתי להביא רימונים שגדלו בסמוך כדי להכין לו רימונים עם הרבה סוכר, שהיו מאכל תאווה בשבילו. כשחזרתי עם הרימונים מצאתי את הדלת פתוחה וגידי נעלם. יצאתי מייד לחפשו. ידעתי שהוא סקרן גדול ואוהב ולשוטט לראות מה עושים האנשים הגדולים. נכנסתי לבנין סמוך לשלי, שהיה בתהליכי שיפוץ כללי, ללא דיירים . שם בקומה התחתונה, בחדר פנימי אפלולי שהבנאים עשהו מחסן לחומרי וכלי בנין, שם על גבי ערמת שקי מלט נמוכה ראיתי את נוח גוהר מעל גידי שלי סותם בידו את פיו הקטן, מכנסי שניהם מופשלים.

 

 נחשול אדום, לוהט מבעבע, מתיז ניצוצות, עלה מתחתית קיבתי דרך גופי והציף את ראשי. הרמתי את בעלת ידית ולהב חדש ממורט והכיתי, בשתי ידי, בכל כוחי, על ראשו של נוח. ששקע הלהב בעצמות וגלגלתו, עלצתי כתרועת הסקסופון...

 

גידי טופל במרפאה ועד מהרה שכח את "האיש הרע שחנק אותי" וחזר לעליצותו הטבעית המקסימה.

 

 את אותו הלילה ביליתי על מזרון על הרצפה בחדר המעצרים במשטרת זבולון. ולמחרת הביאוני לפני שופטת המעצרים התורנית . יחד עמי הגיע גם העו"ד שהזעיק ריקי.

 

"ריקי מבקש למסור לך את תודתו, על שהוצאת אותו מעבדות לדרור", אמר לי העו"ד. הוא הסביר לשופטת את אשר קרה, והיא פסקה לי מעצר בית עד שתושלם החקירה. אך לא היה מה להשלים כי אני מסרתי במשטרה הודאה מפורטת. לאחר זמן, במשפט, שכנע  העו"ד את כבוד השופטת שהיה זה דחף זמני, חד פעמי, שאינו בר-כיבוש, הנובע מאי שפיות זמנית. היא פסקה לי אשפוז לבדיקת כשירות נפשית שאם אעמוד בה בהצלחה, אזי יוטל עלי מאסר על תנאי, למשך עשר שנים, של תשע שנים על הריגה. וכך היה, בבדיקה עמדתי ללא קושי. ועכשיו אני צריך להיזהר לא להרוג אף אחד במשך עשר השנים הקרובות.

 

חזרתי לבילויי עם גידי שעולה ופורח לנגד עיני ואני מכין לו מטעמי רימונים עם המון סוכר ופיצוחי מקדמיה. והוא משיב לי נאמנות, אהבה טהורה ואושר רב. כפי שאמר הלובביצר הגאון "אהבת פעוטות אפילו חסדי מלאכים לא ישוו לה"...  ו"נקמת סבים תדביר  שדי שאול".


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: