הצריף השוודי / עמוס בונה

 

הצריף השוודי

עמוס בונה - אושה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

לא, אל תטעו ואל תתחילו לפנטז, הסיפור אינו על צריף ומתנדבות שוודיות בלונדיניות וכו' למרות שעברו אצלנו בקבוץ גם כאלו ואחרות.

איור מאת יעקב גוטרמן

הסיפור הוא על בית המגורים ו/או חדר המגורים המשפחתי הראשון שאליו נכנסנו לאחר נישואינו, בית עץ מתוצרת שוודיה. הקירות היו מלוחות עץ, שיצרו משטח בעל טקסטורה נאה, ולא משטח אחד חלק.

 

בקבוץ של פעם גרנו, החברים הצעירים הרווקים והרווקות, במה שקראנו לו "חדרים", שניים בחדר ובבתים בעלי ארבעה חדרים ללא שירותים (השירותים היו ציבוריים ומשותפים במבנה נפרד), ואם הייתה לו או לה, "חבר או חברה" אז הייתה להם בעיה איך להתייחד ואיך להתחלק ואיך להתחלף ואיך, ואיך ואיך...

 

כשזוג החליט להתחתן, אז לאחר החתונה, עבר למה שהיה קרוי "חדר משפחה", חדר מעט יותר גדול ובו יחידת שירותים קטנה, ואז גם התחיל להתקדם על פי הוותק לחדר יותר חדש ויותר גדול - תלוי בקצב הבנייה שהיה בקבוץ, עד הגיעו למה שקרא "שכון ותיקים", ששם כבר הוחלף השם ל"דירת ותיקים".

 

אך בואו ונחזור לצריף השוודי שבתוקף הנסיבות בעצם היה מין "קרון רכבת" מעץ ש"הנוסעים בו" התחלפו כל שנה שנתיים או חודש חודשיים, כך שיצא לנו להיות שכנים כל פעם לזוג חדש שנישא, עד שגם אנחנו עזבנו אותו ועברנו לדירה אחרת.

 

כיוון שהמחיצות בין החדרים היו דקיקות יצא לנו לחוש, לשמוע, ואף להריח את אורחם ורבעם של כמה מחברינו וחברותינו, שעברו באותו הצריף שהיה ממוקם במרכז הקבוץ בראש הגבעה בצד כביש הכניסה למשק. מצידו הצפוני השתרע איזור המגורים ובדרומו במורד הגבעה איזור הלולים, כך שכל בוקר התעוררנו לקול קריאת הגבר (שומר הלילה או התרנגול), ובקרקור התרנגולות עם רדת ערב עת השתתקה המולת היום. המראה הנשקף לצד דרום היה של כל עמק זבולון והר הכרמל "הירוק תמיד" כדברי השיר, כשהעיר חיפה בקצה מערב. בערב, כשהאורות נדלקו לא היה מראה יפה ממנו.

 

צבעו של הצריף היה חום/ירקרק ובראשו גג רעפים משופע בצבע שהיה פעם אדום. לצריף היה ריח של עץ אורן מעורב מדי פעם בריח של פריחת חרובים (ודי לחכימא ברמיזא), אולי בגלל שהיה בנוי מעץ אורן אך אולי גם בגלל חורשת האורנים והחרובים שהיו מאחוריו.

 

ריחות נוספים שעלו מדי פעם היו כאשר מ' שעבד ברפת, היה חוזר מהעבודה וחולץ את מגפיו ופושט גרביו, אז היה מתפשט בכל הצריף ריח הזבל, ניחוח הצ'יז (ולא החציר כדברי השיר).

 

גם המגע היה שונה. לעומת בניני הבלוקים והבטון בהם גרנו לפניו - הוא לא היה קר בחורף וחם בקיץ, אלא שמר על טמפרטורה פחות או יותר קבועה ואפשר היה להלך בו יחף אפילו בחורף.

 

כיוון שהמחיצות בין החדרים היו עשויות לוחות דיקט דק בלבד, אפשר היה לשמוע כל ניע וזיע, דיבור, נחירה, אנחה, צחוק ואפילו "תקיעת" נוד, סליחה, מן הדירות השכנות. היו לנו שכנים... כשהוא היה נוחר זה, לא ידענו האם זו נחירה או שאופנוע מגיע לקבוץ בכביש הכניסה.

 

כשרצינו שלא ישמעו אותנו (בעיקר בעת ההתעלסות) היינו מדליקים את הרדיו בפול ווליום, וכך גם כל האחרים. היה זוג אחד שגם אם הדליק את הרדיו... הכול ידעו, כיוון שכל הצריף התחיל לרעוד כשהם החלו "לרקוד"...

 

אח, אלו היו זמנים אחרים. היום כבר אין צריפים בחצר הקבוץ, והזוגות הצעירים בונים לעצמם ישר את בית חלומותיהם מבלוק, בטון וטיח. יש הפרטה, ואני בספק אם מי שיקרא סיפור זה יוכל לחוש משהו, שאינו מצוץ מן האצבע, כי גם אותנו עשו, מן הסתם, בחדר בצריף... ולא באצבע.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: