הירח שלנו / אמנון ורנר

הירח שלנו

אמנון ורנר - כרמיה

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

בערבי הקיץ הלוהטים, היו יושבים כל ילדי קבוצת "כלנית" על מרפסת בית הילדים, בית הילדים היחידי בקיבוץ שהייתה לו מרפסת גדולה, ומשחקים ומפטפטים עד ששמוליק הגנן יסיים את שטיפת הכלים מארוחת הערב ויישב אתם לסיפור שלפני השינה.

איור מאת יעקב גוטרמן

שמוליק הוא הגנן של קבוצת "כלנית". בהתחלה כששמעו שיהיה להם גנן, הם קצת פחדו, הם כבר היו רגילים לגננת, אך לאחר כמה ימים התרגלו ודווקא אהבו אותו.. ובעיקר את הסיפורים שלו.

 

ערב אחד, ערב של ירח מלא, ישבו הילדים וצפו בו, בירח בפליאה. ישבו ושוחחו.

רז, שתמיד היו לו שאלות, שאל בקול: "מה זה ירח?"

ענבל, הוסיפה שאלה נוספת: "מהיכן הוא מגיע כל לילה ולאן הוא נעלם?"

"ולמה לפעמים הוא קטן ויש לו צורה מוזרה ולפעמים הוא נעלם לגמרי?" הוסיף רז לשאול.

לפתע קם סהר ממקומו, הביט סביב להבטיח שכולם מקשיבים לו ואמר: "השם שלי הוא השם של הירח, סהר זה ירח".

השתרר רגע של שקט ותומר ניצל את ההזדמנות להוסיף משהו: "אני נורא אוהב להסתכל עליו ולראות איך הוא שט לו שם בשמיים. אך תדעו לכם שהיו אנשים שטסו אליו עם רקטה".

ענבל החשדנית מייד התערבה ואמרה שהיא לא מאמינה ושאבא שלה סיפר לה מתוך ספר, שעכברים אוכלים כל יום קצת ירח ולכן הוא לפעמים נעשה קטן יותר.

מייד קפצה סתיו ושאלה: "אז איך הוא מתמלא?".

"זה לא היה כתוב בספר", הצטדקה ענבל.

 

בדיוק אז סיים שמוליק את שטיפת הכלים, יצא אל המרפסת ושאל: "איזה סיפור אתם מבקשים שאספר היום?".

"ספר לנו על הירח, מה זה בכלל?", ביקש תומר וכל הילדים הנהנו בראשם להסכמה.

"זה סיפור שאסור לספר", אמר שמוליק שנראה מאוד מופתע באותו הרגע.

 "זה סוד!", הוסיף ולחש תוך שהוא מניח את כף ידו על שפתיו, כאילו לסגור את הפה.

"אבל אימא שלי אמרה שאין סודות בקיבוץ", אמר ניר הארוך. השם שלו היה ניר הארוך, כי באמת הוא היה ארוך כמו שרוך ובקבוצה היה עוד ניר אחד, ניר השמן.

שמוליק הסתכל סביבו וראה כיצד כל הילדים מביטים בו ומבקשים את סיפור הסוד ואז אמר: "טוב, אבל אתם לא מספרים לאף אחד, מבטיחים?", "כן" ענו כל הילדים בתקווה שסוף כל סוף יתגלה להם סודו של הירח, הדבר הזה התלוי שם בשמים, המשנה כל לילה את גודלו, לפעמים הוא נראה כמו צלחת שבורה ולפעמים כמו מראה מוכספת ואז הוא מאיר כמו הפרוז'קטור של מגדל השמירה. ולפעמים נעלם ואיננו והלילות חשוכים לגמרי ואי אפשר לצאת לטיול לילה ללא פנסים.

 

"אז תדעו לכם", אמר שמוליק בשקט, ממש כממתיק סוד, "פעם לפני שנים, הירח היה שלנו של הקיבוץ..."

"מה?", שאלה עירית שלא הייתה יכולה להתאפק. כי עירית אף פעם לא מצליחה להתאפק.

"ראיתם שליד חדר האוכל יש רחבה קטנה ועגולה המרוצפת בחלוקי נחל... שם עמד הירח והיה מאיר לילה לילה את כל הקיבוץ. אבל מה, למרות שאסור היה לגעת בו, הוא היה כל כך יפה, והיה לו זוהר לבנבן כזה מקסים, עד שכל מי שעבר היה נוגע בו. למרות שהיה שם שלט גדול "אסור לגעת"...".

"לי אמרו שאסור לגעת בשטקר של החשמל ואני דווקא נגעתי וקיבלתי סטירה נוראית מאבא", כך התוודתה באותו רגע, סתיו.

ושמוליק המשיך: "נכון, אם ההורים או הגננת אומרים שאסור לגעת, אז אסור לגעת, הנה תראו מה קרה לקיבוץ... כולם נגעו בירח הנחמד, גם אלו שחזרו בידיים מלוכלכות מהשדה ומהרפת ולאט לאט כל הירח השחיר מלכלוך. הירח שנקרא גם לבנה כבר לא היה לבן אלא שחור וכבר לא הצליח להפיץ אור... ואז הענישו את הקיבוץ ולקחו לנו את הירח..,"

"מי לקח?", שוב לא התאפקה עירית. ושמוליק התכופף אל הילדים והילדים מתחו צווארם לעברו ואז כמעט בלחש הוא הסביר: "אל הירח... אתם יודעים... יש 'אל המלחמה' ו... 'אל האדמה' ו'אל...",

"יש גם אל הים שקוראים לו 'פוסידון', יש לי ספר עם סיפורים נהדרים על הפוסידון הזה", כך אמרה תמוז שהיא הילדה הכי גדולה בגן ויודעת כבר לקרוא.

 

שמוליק פנה אליהם קצת בכעס ואמר: "תנו לי לסיים, אתם כבר צריכים ללכת לישון", והמשיך: "ואז לקחו לנו את הירח ותלו אותו גבוה, גבוה, כך שיותר אי אפשר יהיה לגעת בו. אבל..", ושמוליק ממש החמיץ פניו... "הלכלוך השחור לא ירד לגמרי וכשהלכלוך מכסה את הירח, עד שלא רואים אותו, או אז מגיע אליו 'אל הירח' ומנקה אותו. בכל לילה רואים קצת יותר ירח, עד שהוא נקי לגמרי, האמת היא שהוא רק כמעט נקי, תסתכלו בו היטב, עדיין נשארו טביעות אצבעות על פניו... וכשהירח לבן-לבן, הולך 'אל הירח' לנוח קצת ואז מתחיל הירח שוב להשחיר... הלכלוך חוזר..." ... ואז שמוליק פיהק פיהוק גדול, הסתכל עלינו ואמר: "אולי נמשיך בפעם הבאה?" וכל הילדים ענו במקהלה: "לא" והוא המשיך: "כאשר הירח שוב שחור וממש לא רואים אותו, 'אל הירח' חוזר ומתחיל שוב לנקות אותו... לנקות... לנקות..." קולו של שמוליק ירד, עיניו נעצמו... ושקט השתרר בכיתה.

 

הילדים ראו ששמוליק נרדם.

"צריך לכסות אותו", אמרה תמוז ועירית מיהרה להביא שמיכה ובזהירות כיסתה את שמוליק.

"אני חושב ששמוליק סתם משקר לנו", אמר ניר השמן.

"חברי קיבוץ אף פעם לא משקרים הם רק מבלפים", ענתה לו ענבל.

"אני שמעתי שאימא שלי אמרה לאבא שלי ששמוליק הוא שקרן עם תעודות", החזיר תומר.

עירית מייד קפצה, "בשביל מה צריכים שקרנים, תעודה?",

הילדים הסתכלו נבוכים אחד אל השני ואף אחד לא ידע לתת תשובה.

"כמה יפה הוא הירח", אמרה תמוז, כדי שהשקט והמבוכה לא יימשכו.

"אני נורא אוהב את הירח, אפילו יותר מהשמש שהיא מחממת יותר מדי", אמר סהר.

"אני רואה את הסימנים של הידיים של אבא שלי על הירח", אמר רז לאחר שהתבונן בתשומת לב בירח.

"איך אתה יודע שאלו הידיים של אביך?", שאלה סתיו.

"גם בבית כל הזמן אימא שלי רבה עם אבא שישטוף את הידיים כשהוא חוזר מהמוסך ופעם אפילו אמרה שהיא תהרוג אותו אם עוד פעם ישאיר סימנים על המקרר", ענה לה רז.

"נו, והיא הרגה אותו?", שאלה בפחד ענבל.

"לא זה סתם להפחיד, אחר כך הם מתנשקים", סיכם רז.

"אולי נלך לישון, שמוליק כבר לא ישכיב אותנו היום... אני עייף", אמר תומר וצעד אל החדר.

"חבל", אמרה סתיו, "הירח כל כך יפה הלילה".

"הירח יישאר יפה גם כשאנו ישנים", אמרה בכובד ראש תמוז וגם היא צעדה לעבר חדר השינה.. ואחריה הלכו כל יתר הילדים והאחרונה סתיו עוד הספיקה ללחוש בשקט, "לילה טוב שמוליק".

 

רק תומר נשאר עדיין בלתי מרוצה, "הוא לא סיפר לנו היכן מסתתר לו הירח ביום".

"צריך להשאיר משהו לסיפור הבא", אמרה ענבל וכולם הסכימו אתה והמשיכו לחדרי השינה הקטנים, נכנסו מיטות וניסו להירדם כשהם חולמים על הירח שפעם היה רק שלהם וכעת הוא רק קצת שלהם.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: