חגורת צניעות / אמנון ורנר

 

חגורת צניעות

אמנון ורנר - כרמיה

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

את שערוריות המין בקיבוץ שלנו אפשר להכניס לספר השיאים של גינס - הקיבוץ בעל מספר השערוריות הגדול ביותר בתנועה הקיבוצית והכול בגלל עמרם.

איור מאת יעקב גוטרמן

עמרם גרם לעשרות תועבות מהמין הזה, כך שבממוצע, בקיבוץ שלנו יש לכל חבר, למצער, שערוריית מין אחת. ידו הייתה בכל, והכוונה לחצי ה"נקבי" של הכל. חברות רבות סבלו מנחת זרעו, אם כי עמרם טען לחפותו בקול מצויץ - "הן בכלל לא סבלו". כך במשך שנים, רבים היו המקורננים והרינונים אף היו רבים יותר. היו גם מקרים קיצוניים כמו, חנן ואביבה, שעזבו את הקיבוץ לאחר שמצאו אותה עם עמרם, במכבסה - מכבסים יחד את בגדיהם. ועל יהודה הגדול מספרים, שמתחת לכרית הוא מחביא אקדח "יריחו", גדל ממדים, למקרה ששוב יכנס עמרם למיטת זוגתו רייזלה, שישנה בנפרד ממנו מאז החלה את עבודתה ברפת.

 

אותו לילה מגדל השמירה התנדנד בעוצמה בלתי צפויה, וכשיענקל'ה הממונה על הביטחון, נקרא לבדוק את פשר העניין, מצא שם במרומים את עמרם עם אחת הנח"לאיות שאך זה הגיעו לקיבוץ והזעיק מיד את מישקה, המורה לעברית, איש הקשר של הקיבוץ עם מחלקת הנח"ל. מישקה ששמורות עיניו היו עדיין עצומות למחצה, הגיע בריצה, הביט בנעשה ושאג בקולו האדיר בעברית צחה, "בן תזנונים הלוא תבוש?", ואחר עזר להוריד את הנח"לאית שנתקעה שם למעלה באפיסת כוחות. עמרם רק הפליט מתחת שפמו העבות, "אני זקוק לסיגריה שלאחרי... יש למישהו?", ומשלא נענה הלך לדרכו. קולות הזעם שגאו בקיבוץ, כנראה הגיעו עד לפיקוד הנח"ל, שם הוחלט, למרות המצב הביטחוני המתוח, להוציא את המחלקה מהמקום. על כך כבר לא יכלה מזכירות הקיבוץ שלא להגיב.

 

כדי שהדיון יהיה יעיל, הוזמנו רק הנוגעים בדבר ולא הנוגעות בדבר ובכל זאת הדיון היה סוער. אמנם רגינה המזכירה המיתולוגית של הקיבוץ פתחה כהרגלה בקצב אדאג'ו. "אני מצטערת שעלינו כאן במזכירות לעסוק בנושא הקשור בצנעת הפרט, אך עמרם לא הותיר בידינו כל אפשרות אחרת. ניסיתי כמה פעמים לשוחח אתו והסברתי לו שהוא פורם את המארג החברתי העדין של הקיבוץ ושהוא גורם לחיכוכים ולסכסוכים המאיימים על היכולת שלנו להמשיך לחיות יחד ולכן עליו להפסיק להיטפל לכל חצאית העוברת בשבילי הקיבוץ. אך עמרם בשלו ולכן התאספנו היום וחשוב שימצא פתרון מיידי".

 

מישקה התעלם מהפתיחה הרכה ושצף, "הוא כבר השכיב את מחצית בנות הנח"ל, עד מתי ניתן לבן נאוות המרדות להתהולל ולעולל לנו זאת?..." עמרם פתח פיו בחיוכו המפתה והוסיף, "...ואף אחת לא נכנסה להריון". "אין לך גבולות, חתיכת נאפוף", זעק אלי, שמספרים על זיוה אשתו כי נפלה ברשתו בדרכה העירה כטרמפיסטית במשאית של עמרם. למרות מחאות המזכירה, הוא לא עצר, "בן עגבים, שטוף זימה, נבל בן נבל", קרא בקול ניחר כשמרגלית, מרכזת "הגיל הרך", תורמת את שלה, "רב-נואף". באופן מפתיע, אורלי נציגת הדור הצעיר, הייתה זאת שקראה את החברים לסדר, "בואו לא נרד לרמה של עמרם... אני דווקא רוצה לשמוע אותו". עמרם קם הזדקף, לא נרגש, לא חיוור ולא סמוק, סקר את המשתתפים ובקול רך ועדין שאל, "האם אנסתי מישהי? באיזה זכות אתם דנים על ענייני האינטימיים? ממתי נכנסת המזכירות לתחתוני החברים?" "אני אומר לך ממתי..." נזעק לוריה, מרכז המשק, מוותיקי הקיבוץ, "מהרגע שבו החלק האינטימי שלך פוגע באינטימיות של האחרים, מהרגע שאינך שותף לשמירה על שותפות הגורל שהביאה אותנו לחיות כאן ביחד, כמשפחה רחבה... מהרגע בו נטלת על עצמך את תפקיד הפר המזריע השוגל ללא הבחנה וגורם לבהלה בעדר... דבר המקל על מלאכתך... דע לך שיש צעירות שמפחדות ממך". "אז מה הבעיה? אם הן פוחדות... אז לא קורה דבר. אני לא מכריח, הכל בהסכמה... אני לא מבין אותך לוריה. העולם משתנה... אתה הרי איש משק מבין עניין, אתה הוא שטוען השכם והערב שאנו חייבים להסתגל לכלכלת שוק, כשיש ביקוש יש גם היצע... לא כך? ואומר לכולכם במילים פשוטות... נשארתם פרובינציאלים".

 

טיעונו זה של עמרם שוב הלהיט את הדיון. שמחה, המורה לספרות הידועה בשנינותה, מחאה כפיים במלוא כוחה וצעקה, "ברבו... ברבו... איזו תמימות מעושה, בוודאי שלכולנו חולשות אנוש, אך אתה מנצל אותן. אתה כמו עכביש טווה קורי שתי וערב סמויים מהעין, ואחר אתה מפתה ולוכד אותן... הן צעירות, לא מנוסות ולכן בקלות נופלות למלכודות שאתה מציב... דופק וזורק אחרי השימוש". "המלכודות שלי הן ענייני האישי, ואין לאיש רשות להתערב בחיי", מיהר עמרם להשיב והפעם נראה היה כעוס, "ומדוע אתם מדברים רק על הצעירות ומה על המבוגרות שכאילו נפלו ברשתי? ומה על הוותיקות?... אולי תשאלו את עצמכם מדוע הן מעוניינות בי? האא? אני לא מעולם לא פיתיתי נערה שלא חגגה את יום הולדתה ה-18... מה אתם רוצים שאלבש שחורים ואלך לעיר זרה?... פה אני חי ופה אתן מענה לצרכי", סיים עמרם בקול תקיף, תקיף הרבה יותר מכפי שהכירו החברים. שקט השתרר. רגינה חזרה לשלוט בדיון ושאלה, "יש לך צרכים? לכולם יש צרכים ורבים מאתנו, צרכינו אינם נענים בשלמותם, יש פה קהילה, יש מעט חוקים אבל הרבה נורמות מוסכמות... בחלקן חלקן נורמות מוסריות שמבטיחות את בריאות הנפש של החברים ואת היחסים האנושיים... ספר לנו, על מה ואיך אתה משוחח בתורנות מטבח כשהשותפה לתורנות הייתה בבוקר שותפה אינטימית גנובה מביתה? איך אתה יכול לשבת בחדר האוכל ליד הבעל המקורנן שזה עתה שכבת עם רעייתו?... בבקשה תסביר לנו".

 

עמרם לא היסס, "מדוע שלא תבררו עם הבעל הקרנן?... איך זה שאינו מספק את צרכי אשתו עד שהיא חייבת לרעות בשדות זרים?... אני חבר קיבוץ נאמן, עובד בחריצות, נהג המשאית שלכם שנענה לכל דרישה... ויש לי צרכים ייחודיים, אלו לא צרכים של הקהילה, גם לא בהחלטת רוב... אני עושה רק טוב, כן גם לחברות, העולם גדול ורחב.. ומגוון... לוריה אנו לא עדר אלא תיבת נח... יש כל מיני... תגידו לי מי נפגע ממני?... על מי בדיוק אתם מגינים?... על הבעל שלא מתפקד כנדרש? ואולי הקנאה אוכלת אתכם? יש לי צרכים וכנראה גם כשרון ואלו הם הסודות שלי, אף אחד לא יכניס אפו לשם, גם לא אשתי...". "המסכנה," פלט מישהו בלחש. "שמעתי, שמעתי," הצטרח עמרם, "נמנעתי מלהיכנס לסיפורים אישיים... ואני יודע זאת ממקור ראשון... יש בקיבוץ מישהי שלא אנקוב בשמה, שנשארה בתולה גם אחרי החתונה". "ממתי נעשית מומחה לבתולות?" שאל דן פיש האיש הכי פוליטי בקיבוץ, אשר ישב כרגיל בפינתו הקבועה ועד כה לא הוציא מילה. "ואולי תשאל את עצמך מדוע הן באות אלי ולא אליך?... ענה עמרם, הפעם ברוגז רב. "מספיק עם זה... ניגש לסיכום", הכריזה רגינה וסיכמה בעצמה, "אני מבינה שאין הצעות. חבל מאוד שעמרם, המדבר על עולם גדול, רחב ומרתק אך למעשה רואה לפניו רק סדק צר מאוד... מעבר לכך שהצבא מוציא את הנח"לאיות, אינני רואה פתרון מעשי לבעיה, ידינו כפותות בנושאים שכאלו. מצטערת, אך זאת האמת... אם הייתי יכולה להעניש, הייתי מחייבת אותו ללבוש חגורת צניעות ואת המפתח הייתי מפקידה בידי סימה - רעייתו... זהו הישיבה הסתיימה.

 

החברים החלו להתפזר, רק לוריה ניגש בשקט אל עמרם ושאל אותו: "מתי בתך, איילת סוגרת 18??"

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: