צילום בשעת ערביים / אמנון ורנר

צילום בשעת ערביים
מאת אמנון ורנר, קיבוץ כרמיה
איור מאת יעקב גוטרמן, קיבוץ העוגן  

המכתב היה קצר, האושר היה גדול. מומו, קרא שוב ושוב את תוכנו הקצר של המכתב שנשלח מג'ורג' ברונשטיין אוצר הגלריה לצילום במוזיאון "גוגנהיים" בניו-יורק. במכתב הוא מודיע לו שהוחלט לרכוש את אחד מצילומיו, זה שכותרתו "אהבה בשעת ערביים" ועל כן הוא מתבקש לשלוח מיד הצעת מחיר.


איור מאת יעקב גוטרמן

מומו הוא הצלם של הקבוץ מזה שלושים ויותר שנים. שקט, נחבא אל הכלים, מאלו שחושבים ארוכות לפני שמדברים קצרות. צנום ונמוך אך יפה תואר. תלבושתו קבועה, מכנסי חאקי, כובע ברט נוסח צ'ה, סנדלים תנ"כיות לרגליו ומקטרת הולנדית מחרס בפיו.  סיפר לכולם שזה מה שהשאיר לו אביו הימאי בירושה.

 

מומו היה מסתובב בחצר הקיבוץ, בין הבתים ומבני המשק, בשדות ובמטעים ועד לכפר הערבי השכן, תמיד כשהוא מצויד במצלמתו. היא הייתה חלק מלבושו. אומרים עליו שאפילו לשירותים היה נכנס עם המצלמה, שמא יתרחש שם משהו הראוי לצילום.

"הצילום הוא סוג אומנות של כאן ועכשיו", כך הסביר לחברים שהתעניינו אצלו בנושא.

בקיבוץ אהבו את מומו שלמרות היותו שתקן וצנוע היה גם חרוץ ופעיל בחיי הקיבוץ. לקח חלק בכל פעילות תרבותית וחברתית. פעל מבלי שוויתר במשהו על עבודתו השקדנית  בנגריה. בהתלבטות הנצחית עם אמני הקיבוץ, מתי לשחרר אותם מעבודתם כדי לעסוק באמנותם, למומו נתנו יד חופשית. "מי שקשוב הן לצרכי החברה והן לשיגיונותיה של המוזה, שיבנה בעצמו את סדר היום שלו". כך סיכם שלומי מרכז ועדת העבודה, את הדיון על מסגרת שעות עבודתו.

 

בקשתו של מוזיאון חשוב כמו "גוגנהיים", מילאה את ליבו בעליצות שלא היה מורגל אליה.

" סוף, סוף אוכל להחזיר לקיבוץ משהו על כל השקעותיו במעבדת הצילום שלי", כך אמר לעצמו מומו. ומיד, עוד לפני מתן תשובה ראויה לאותו מר ברונשטיין, תכנן לערוך בחדר האוכל תערוכה רטרוספקטיבית  של עבודותיו.

אמנם היו לו כבר כמה וכמה תערוכות בערי השדה באזור, אך כעת חשב לעצמו מומו, יתכן שהמוזיאון בתל-אביב או אולי אפילו מוזיאון ישראל בירושלים ייאותו לרכוש צילום משלו, או אף להקדיש לו תערוכת יחיד. אמנם מוזיאון הצילום בתל-חי כבר רכש צילום אחד ממנו, את "קציר בשעת ערביים", אך תל-חי רחוקה ממרכז העצבים התרבותי של המדינה ומעטים מבקרים בה. ברגע זה עלתה בו מחשבה נוספת..."אין זה מקרה ששתי התמונות, זאת המוזמנת וזו שבתל-חי צולמו בשעת ערביים, שהיא השעה המתאימה ביותר להשגת צילום שיש בו חדות ואווירה גם יחד".

 

לאחר יומיים, תערוכת צילומים פיארה את קירות חדר האוכל. השמועה על הצלחתו התפשטה בקיבוץ.  "מגיע לו.. מצלם כל כך הרבה שנים", "זה אות כבוד לקיבוץ", " אנו ידענו שהוא מוכשר, כעת כל העולם ידע"... דברים כאלו ואחרים אמרו החברים בינם לבין עצמם. אלו שמיהרו לברכו מצאו אותו זורח כעובד האדמה בגשם הראשון.

 

לא עברו אלא 24 שעות והשמחה התחלפה בעצב ורוגז. התמונה "אהבה בשעת ערביים" נעלמה מהתערוכה. המקום הריק של התמונה שנעלמה זעק בשיממונו, הוא היה ברור ובולט בריקנותו, בין התמונות האחרות.

מומו חשד מיד שידו של יהודה אבוטבול במעל. התמונה הייתה של יהודה ומרית ביום חתונתם. הייתה זאת באמת תמונה יוצאת דופן. מומו תפס אותם במצלמתו בזמן טקס החתונה, כשיהודה מנשק את מרית רוזן, וזאת לאחר  עשר שנות חיזור. בקיבוץ לא היו הרבה זוגות בין-עדתיים ויהודה ומרית נתפסו כזוג מושלם. אות ומופת להצלחת הקיבוץ בתהליך מיזוג הגלויות. "זוגות מושלמים כאלה, מוצאים רק בחנויות נעליים", אמר אז שלוימ'לה, הליצן של הקיבוץ שהיה ידוע באמרותיו השדופות.

מומו שקע בזיכרונותיו...איך עמד בפינה וציפה לרגע הנכון בו ינציח את האירוע.. הנשיקה הייתה ענוגה.. עיני שניהם היו מצועפות, מנותקות מההמון העולז במחיאות כפיים סוערות. הם נראו מורכנים מעט אחד כלפי השני במין כניעות ורוגע, אך גם במתח, כאילו  עומדת זאת להיות הפעם הראשונה ששפתותיהם עתידות להיפגש.

 "כל הכבוד", אמרו החברה למומו כשהתמונה הוצגה בפעם הראשונה.

 

והנה התמונה נעלמה. זאת לא הפעם הראשונה שצילומים שלו צונזרו, נזכר מומו בפרשת תמונות העירום שצילם לפני שנים במקלחת הקיבוץ..

מומו אץ רץ לביתו של יהודה ושאלו ללא שהיות:  " האם אתה הורדת את התמונה?"

"כן", ענה יהודה ולחש: " אתה יודע שנפרדתי ממרית ואני לא רוצה לראות יותר את התמונה הזאת... אני מבקש שתושמד!"

"סליחה", אמר מומו, " התמונה היא רכושי...אני הוא שעמלתי עליה... זאת יצירת אמנות שלי,  ולך אין כל זכות עליה.. אני מבקש שתחזיר לי אותה מיד".

יהודה סרב בכל תוקף. יהודה היה גדול, חזק ובעל פתיל קצר. מומו הגיע לו רק עד הכתפיים, עלוב למדי בכל הקשור למימדיו הפיזיים. הוא ידע שבמאבק הזה אין לו סיכוי. בלית ברירה מיהר לאריק, מזכיר הקיבוץ, וביקש את התערבות המזכירות.

ביום שישי, הוזמנו השניים, לדון בנושא במזכירות הקיבוץ. מומו במעט התרגשות ויהודה בהתרגשות רבה העלו את טיעוניהם.

מומו, הסביר את מעמדו כאומן שכל יצירותיו הן רכושו, גם אם הוא חי במסגרת שיתופית. ואילו יהודה טען בתקיפות, שמאחר והוא האיש המצולם ומכיוון שנפרד ממרית, זכותו לדרוש את השמדת התמונה. "היא גורמת לי צער, מרירות ועוגמת נפש", אמר בטון שלא תאם את המילים הנמלצות שבחר. והמשיך וטען, "דווקא בחברה שיתופית, יש לשמור בקפדנות על זכויות הפרט". יהודה ידע היטב שדיבורים על  זכויות הפרט, נשמעים טוב בקיבוץ.

מומו לא נשאר חייב וחזר שוב על מיקומו העדין של האמן בחברה שיתופית. הוא הזכיר, את השערורייה שגרם לה לפני שנים רבות.

"פעם אחת כבר צנזרתם אותי", אמר בלהט.  אז צילם גברים ערומים במקלחת הקיבוץ. היו אלה צילומים יוצאים מגדר הרגיל, קרני השמש שחדרו מבעד החורים בקירות הפח יצרו משחק של אור וצל על הגופות העירומים והתקבלה תמונה נפלאה. אך וותיקי הקיבוץ  שבאו מבתים פולנים הגונים הזדעזעו ממראות העירום והתמונות הורדו והושמדו.

בקול רועד וזועם הפתיע מומו את חברי המזכירות: "התמונות היו... משהו, משהו... אסור היה לוותר ". אבל הוא לא סיפר שלאחר מכן קיבל את הסכמתן של שתי חברות להצטלם במקלחת הבנות בעירום, בתנאי שהתמונות לא תתפרסמנה. בעיקר נזכר בגופה המוצק של רותי שלתמונתה רצה לקרוא "בעקבות רודן", שדי השיש המוצקים שלה הזכירו באופן מפתיע כמה מעבודותיו של רודן. באותו רגע ממש, חשב לו מומו, הרי רותי עזבה את הקיבוץ ואולי כעת תסכים לפרסום התמונה ??

חברי המזכירות התפלאו לראות את מומו רושם משהו בפנקסו.

המזכירות דנה ארוכות בעניין ולאחר התלבטות רצינית, החליטה לתמוך ביהודה שנראה פגוע והיה זקוק לתמיכתה, ללא קשר לעקרונות.

 

מומו יצא מישיבת המזכירות ממורמר ותוהה. עלה על השביל המוביל לביתו והרהר בינו לבין עצמו.. " שוב אין מכירים בזכויותיי כאמן... מדוע איני מצליח להסביר מהי עשייה אמנותית ושהיצירה האמנותית שייכת לאמן עצמו ולא לאף אחד אחר.. אני צריך לעקוף  מחסומים העוצרים את  התפתחותי האישית.... מי בכלל בניו-יורק  ידע מי הם המצולמים..  הן רק שמי בלבד יתנוסס מתחת לתמונה.. " באותו הרגע נעצר מומו, השקיף על שדרת הבוגנוויליה הפורחת  באדום, בלבן ובכתום.. המשיך לבהות באוויר וכאילו הזדקף מעט.. " הרי נשארו אצלי הנגטיבים.. לא אלמן ישראל ", אמר לעצמו ובאחת שינה כוון וחצה את הדשא ובתקווה מחודשת  צעד אל עבר מעבדת הצילום....

ניו-יורק עוד מצפה לו.


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: