יש תפוחי אדמה על הגבול / אמנון ורנר

 

יש תפוחי אדמה על הגבול

אמנון ורנר - קיבוץ כרמיה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

האזעקה שהופעלה באותו יום, בפעם המי יודע, לא הפריעה לדודי להגיע לבית הוריו.

איור מאת יעקב גוטרמן

אותה שעה, גרשון וחדווה היו ישובים בחדרם כשארומת הקפה המהביל עוטפת אותם וקופסת העוגיות "בטעם בעלת הבית", כפי שחדווה קראה להם, הייתה כבר כמעט ריקה. דודי נכנס לחדר בסערה תוך שהוא תוקף את הוריו הנינוחים "תגידו לי אתם השתגעתם?... לא שמעתם את האזעקה?... קאסמים נופלים כאן כמו זבובים... ואתם אדישים?... " גרשון השמיט את העיתון שבידיו, מחא כפיו כמנסה לדמות קול פיצוץ, "פחחח... אפשר לחשוב שאתה לא יודע שאין לנו חדר ביטחון... מה בדיוק רצית שנעשה... שנכנס מתחת למיטה?"

 

"תעשו בדיוק מה שעושים כל החברים, יש הוראות ברורות... לשכב על הרצפה במעבר אל השירותים או לשכב בחוץ בצד הצפוני של מבנה כלשהו... ", ענה דודי כשהוא מוזג לעצמו כוס קפה בלי כלום ובוהה בקופסת העוגיות הכמעט ריקה.

 

"ומה אתה עושה?... אם מותר לדעת... מדוע אתה בעצמך אינך שוכב באיזה שהוא ... ?" גרשון לא סיים את דבריו כאשר קול פיצוץ עז אך מרוחק קמעה נשמע והוריד את המתח, שאף פעם לא זכה על ידי הנוכחים, להכרה מילולית.

 

"זה נשמע מכיוון בית הקברות", אמר דודי והוסיף, "באתי להודיע שגויסתי למלחמה... אי אפשר להבין את הממשלה המחורבנת הזאת... שבוע בזבזו על התקפות אוויר... כאילו שהם לא יודעים שרק כוחות הקרקע יביאו את הניצחון".

 

"ידעתי שזה מה שיקרה", נאנחה חדווה והמשיכה, "אין לזה סוף... אני יודעת שאסור להגיד את זה.. אבל מזל שאהוד נפצע בלבנון ויצא לגמרי מהצבא... ", הרהרה רגע קט והמשיכה, "נותרת רק אתה שצריך לדאוג לו תיזהר שם... הם אומרים שהכינו לנו מלכודת כזאת שאיש לא יצא חי ממנה... ובינתיים דע לך... יש לנו גיבור חדש במשפחה... האבא שלך החליט שצריך... ממש חייבים לאסוף כבר את תפוחי האדמה... אתה יודע מחלקת "הברוש", ממש על הגבול... ".

 

שקט קצר השתרר ואז גרשון ודודי ביחד, פתחו בצעקות מבלי שהאחד ישמע את השני. "יצאת מדעתך", צרח דודי בשעה שגרשון זעק: "תפוחי האדמה נרקבים... היו צריכים להוציאם ולאספם כבר לפני שבועיים"... "שלא תעז לצאת למטווח הברווזים הזה", המשיך דודי בקול ואחר המשיך באופן יותר דידקטי, "אבא, הייתי כבר בעזה.. בשרות הסדיר ... כל צלף סוג ד' יעשה ממך קציצות, זה לא הזמן להוכיח מיהו גיבור"... "אין כאן כל גבורה", הוריד גם גרשון כמה אוקטבות, "אני זרעתי את תפוחי האדמה ולא אתן להם להירקב... זה לא עניין של גבורה, אלא של נחישות.. שיראו אותנו עובדים בשדות ואולי אז יבינו שאותנו לא יוציאו מכאן", סיים ולקח שוב את כוס הקפה ולגם לגימה ארוכה ורועשת אשר אמורה הייתה לתת חיזוק לדבריו.

 

"אבא, מה שישכנע אותם זה רק כוח... תראה מה עשה להם חיל האוויר במשך שבוע, אנו נמשיך באותו ליין, אש תופת הכנו להם, תסמוך על הצבא ואל תעשה שטויות... אלו לא תחנות רוח ואתה לא דון-קישוט... איש בעולם לא מחפש צדק... רק כוח", דודי סיים את הרצאתו המלומדת, שילב ידיו והיה בטוח שטיעוניו היו חזקים דיים כדי שאביו לא יצא לקרב אבוד. אלא שגרשון כלל לא התכוון לסגת. "תפוחי האדמה הם כל חיי ואתה לא תגיד לי מה לעשות עם החיים שלי... 60 שנים אני מגדל תפוחי אדמה ורק בשנים האחרונות אני רואה ברכה בעמלי... . אני חושב תפוחי אדמה, אני חולם תפוחי אדמה... אני חי תפוחי אדמה... ".

 

הפעם חדווה התערבה ולא נתנה לו לסיים את נאום חייו, "גרשוני שלי, מה הקשר? כולם בקיבוץ יודעים ומכירים אותך וגם מעריכים אותך.. "מר-תפוחי-אדמה", קראה לך אהובה המזכירה במסיבת ראש השנה... אבל לצאת מחר לגבול כדי לאסוף אותם, זה יותר מטרוף... זה ממש שיגעון".

 

"אני לא לבד, כל מי שפנוי ירד איתי לחלקת "הברוש", ניסה גרשון לרכך את חזית התנגדות. "הצבא לא ייתן לכם", המשיך דודי להקשות, "עם כל החשיבות, אתה הולך להתאבד... זה תפקידי לשמור עליך, אתה שב בשקט... ובכלל מדוע אתם לא נוסעים לדודה פרניה בחיפה? רק לכמה ימים להתאוורר מהקאסמים שרק אתמול אחד מהם הרס את משק החי... " אזעקה נוספת נשמעה ודודי ממש התחנן, "תעשו לי טובה לפחות שבו על הרצפה", וכדי שיהיה מובן התיישב דודי עצמו. חדוה וגרשון הצטרפו, ומיד החלו לספור בקול: "אחת-עשר, שתים-עשר, שלוש-עשר, ארבע-עשר... ", כאשר הגיעו לעשרים ושתים ולא נשמע ה"בום" המצופה, הפטירה חדווה, "הקאסם עבר מעלינו ולבטח נפל שוב בעיר".

 

דודי מיהר לתקן, "אם הטיל עבר מעלינו זה לא היה קאסם אלא גראד... בכל מקרה אני צריך להתארגן ומקווה מאוד שלא תעשו שטויות, מספיק שאני מסכן את עצמי" ובעודו מתכונן לצאת המשיך גרשון במאבקו, "בן, אתה צריך להבין, אני לא אומר שאני לא מפחד, אבל בן- אדם צריך שתהייה לו מטרה, משהו שעליו לעשות... אני יוצא מחר לאסוף את היבול, כי זה מה שצריך לעשות גם כאן על הגבול. יכולתי כבר מזמן לנסוע לדודה פרניה, יכולנו כולנו לחיות לצידה, בלי כל הצרות היורדות עלינו כמעט יום-יום, ואני לא צריך לספר לך כמה קשים החיים כאן... רק אתמול באמצע התקפת קאסמים הודיעו לנו ששוב מקצצים לנו את מכסת המים בחצי... אבל אנחנו פה ... תקענו כאן באדמת המדבר יתד... כמו שאמר הרצפלד ביום שעלינו כאן על הקרקע... ".

 

"אבא, אני צריך לזוז... תשמע לי זה לא הזמן להוכיח לעולם וגם לא לחאמס שאנחנו נחושים ... פעם אמרת לי שעצים גמישים עומדים בסופות, לא כמו עצים חזקים... אלו ימים שצריך להתגמש", נישק דודי בחום את הוריו ויצא, לא לפני שחדווה שהחלה לאותת אותות מצוקה וקולה נעשה גס ואפרורי, הוסיפה, "שמור על עצמך, אתה לא צריך לרוץ ראשון... אני כבר אשמור על אבא... מצטערת שלא ידעתי ולא הכנתי עוגיות"

 

למחרת יצאו גרשון וחבריו לאסוף את יבול תפוחי האדמה... איש לא ירה עליהם, אך מטחי טילים ואזעקות מן העורף נשמעו מדי פעם וכולם מצאו עצמם שוב ושוב שכובים וצמודים לאדמה שכה אהבו. רעשי המלחמה המוכרים נשמעו כעת במלוא עוצמתם... "אין מה לדאוג", צעק גרשון לחבריו, "זה דודי שנלחם שם כדי שאנחנו כאן נוכל לאסוף את תפוחי האדמה שלנו.

 

ערמות שקי תפוחי האדמה, כבר התרוממו על העגלות וגרשון במבט מומחה-אוהב הפטיר, "היה כדאי, יש יבול יפה השנה", האסיף החל להגיע לקצו כאשר הגיע טלפון בהול לגרשון, "חזור מיד הביתה, יש בעיה"... גרשון ניסה לשאול במה הדברים אמורים, אך השיחה נותקה מיד. לבו ניבא לו רעות והוא מיהר לקיבוץ. ואמנם על הדשא לפני ביתו ישבה לה חבורת קצינים, ביניהם בלט, קצין העיר...

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: