טבח אתה יכול להיות? / אמנון ורנר

טבח אתה יכול להיות?

אמנון ורנר - כרמיה

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

שי ברושי מקבוצת "גפן", היה בן קיבוץ למופת. תלמיד טוב, חברמן, חרוץ בעבודה ואהוד על הבנות. בקיצור - ראש גדול, לב זהב וידים מיובלות.

איור מאת יעקב גוטרמן

הגיע הרגע הנכסף, כל קבוצת "גפן", התגייסה. ובסוף השבוע הגיע רגע נכסף גדול יותר. כולם חוזרים הביתה לחופשה ראשונה. יום שישי, צהריים, חדר האוכל, כולם הגיעו במדי צבא, מלבד שי. כי זאת יש לדעת על קיבוצנו. הדור הצעיר שרוף על הצבא. לא לחינם, יש לנו 3 טייסים, 5 בשייטת, 10 בסיירות ואולי אפילו יותר... וכמובן קציני שריון מצטיינים... ואפילו הבנות, עד האחרונה בהן - קרביות. פחות מצנחניות, מדריכות האמרים וצפתיות לא היו לנו. במטכ"ל הרגשנו בבית.

 

בארוחת הערב, שי הגיע בלבוש אזרחי, דבר לא ניכר בהליכתו או בפניו, אך השמועה כבר עברה במחנה... שי התגייס כ... טבח. דבר כזה עוד לא קרה. חדר האוכל דמם לרגע, אסון טבע ירד עלינו. כל הקיבוץ, ממש כולו נעץ בו עיניים, אך מילה לא נאמרה. לאחר כמה דקות חזר חדר האוכל לסאון. בערב, בפאב החדש שקם על חורבות מחסן התערובות הישן, החלה ההתכתשות.

 

ראשון לכולם היה גיורא - מ"פ בשריון: "בן-קיבוץ טבח... מי שמע על דבר כזה?" וכשכולם היו מרוכזים סביבו, המשיך: "ועוד אצלנו בקיבוץ שלנו..." הוא עוד לא סיים ונכנס שי. עדנה נזעקה ראשונה: "אנחנו מבקשים הסבר... מה זה עונש?... עשית משהו לא...", שי רק הנהן ראשו לשלילה. ניצן שאביו נפל בפעולות התגמול ודודו נפצע קשה ב-6 הימים וגיסתו שהייתה אחות בקו ברלב והתחתנה עם הרופא הגדודי, בקיצור - משפחה מכובדת... קם לחבק את שי ואמר רק מילה אחת "למה?". שי התיישב על הכיסא הפנוי היחידי, שכאילו רק במקרה נמצא במרכז, הרהר קלות וענה: "מה קרה?... שאלו אותי היכן אעדיף לשרת, ואני עניתי - היכן שאתם זקוקים לי ואז הם אמרו, שהכי טוב לצבא שאלך להיות טבח... 'צריך לנער ולהשביח את השרות החשוב הזה'... כך אמרו ואני הסכמתי, זה מה שקרה"... בקושי איפשרו הצעירים לשי לסיים את דבריו ומיד ניצתה מהומה. וכבר אי אפשר היה לדעת מי אומר מה. דבר אחד היה ברור, המתנגדים לצעדו זה של שי נשמעו חזק יותר וברור יותר והמשפט "בן קיבוץ-טבח", נאמר בעיקר, בזלזול, או בבוז גלוי, או גם וגם. לאחר כמה דקות שי עזב ברוגז את המועדון כשרק ניבה, חברתו עד לא מזמן נלוות אליו.

 

"ידעתי שתעשה צעד נמהר, זה מתאים לך, צדיק הדור... אני אתך... אבל בכל זאת.. שי הטבח מקיבוץ "עין הטווס" - קיבוץ הנקרא על שמו של חיים טווסי, ממפקדי הפלמ"ח המהוללים... נשמע לא טוב...", כך טענה בפניו ניבה בשקט ואף ברוך, ללא כל התלהמות. אולי רצתה להבין ואולי להחזירו בתשובה... שי התבונן בה, שוב הנהן ראשו לשלילה וענה לה, בערך באותו הטון: "ניבהל'ה... אני משרת היכן שהצבא צריך אותי... אל תהפכי את המקצוע החשוב הזה למשהו ירוד... מה קרה לך?... הרי תמיד אני עושה את מה שמצפים ממני... אז גם בצבא... כך חינכו אותנו, לא?" "התלבטת?" "בכלל לא" "יגאל פגש אותי ואמר לי... בערך... שבשעה שהוא יחשוף את חזהו לכדורי האויב, אתה תקלף תפוחי אדמה" "יגאל חושף את חזהו למדליה שתגיע... אבל את יודעת מה... גם זה בסדר, למרות שראוי היה שיוותר על עיטור בגדי העבודה שלו ב"כנפי צנחן"..." "כן", פלטה ניבה בחטף והורידה ידה מכתפו של שי. בעודם מתקרבים ל"בטונדות", אותם מגורים זעירים שנבנו במיוחד לבני הקיבוץ המשרתים, עצרה ניבה, השקיעה מבטה בסנדליו שראו ימים יפים יותר והפליטה: "אם זה מה שעושה אותך למאושר, מי אני שאומר אחרת... רק דע לך, אם כבר מדברים על ציפיות, הרי ממך ציפו, כולם, כל הקיבוץ... למשהו קרבי יותר"... ולאחר רגע קצר של שקט הוסיפה "גם טמבל יכול להיות טבח"... שי התבונן בה ארוכות, השתוחח מעט ואמר כמעט בלחש, "גם טמבל יכול להיות קרבי", ואחר הוסיף: "לאחר הקורס אני עולה לקו בצפון, מסתפח ליחידה של גבעתי... אין לך מה לדאוג, אני את השרות שלי אעשה כראוי"... ומכיוון שראה שניבה אינה נוטה להמשיך אתו לחדרו או לחדרה, נפרד ממנה בשלום קצר ונפנה לחדרו.

 

הוריו של שי, מוטי וחדווה ברושי משכבת הביניים אשר בעת הזאת נשאה על כתפיה את מרבית העול המשקי, קיבלו את החלטתו של בנם בשלווה. חדווה אולי גם שמחה על התפקיד שנראה לה כפחות מסוכן. מוטי שהוא עצמו כיכב בקרב על ירושלים, ענה לכל הפונים, השואלים והמתגרים: "חברים זאת ההחלטה שלו, שי הוא בוגר לכל דבר ומי אני שאומר לו היכן בדיוק לשרת. רק עם מישקה האחראי לביטחון בקיבוץ, איש קרבי בכל רמ"ח אבריו, הלבוש יומם ולילה בבגדי צבא [יודעי דבר טוענים שגם הפיג'מה שלו בצבע חקי] ואקדחו הנצחי תקוע בחגורתו, הגיע לדין ודברים. "איך זה יכול להיות?... בן קיבוץ - טבח!!... האוזן לא תופסת זאת... הרי חינכנו אותם ללכת בראש, להיות החלוץ שלפני המחנה..." "אולי להיות טבח זאת חלוציות היום", ענה לו מוטי כלל לא בנימה מבודחת. "אני מתפלא עליך מוטקה, אתה נותן יד לפריצת השרשרת שהחלה עם טווסי שכמעט זכה באות הגבורה על גבורתו בקרב המפורסם על "קאסר אל זובי"... "סובי, יה מישקה.. סובי"...ענה לו מוטי וטפח על שכמו "הרי תמיד אמרנו שכל העבודות מכובדות, אז במה השרות הצבאי שונה?" "אני אומר לך", התגבר מישקה על כעסו, הזדקף והצהיר: "כל אחד יכול להיות טבח, אך רק המובחרים יכולים ללכת בראש"... "ואני אומר לך", החזיר לו מוטי באותו הטון: "הצבא צועד על קיבתו ולפעמים הטבח הוא שמנצח את המלחמה". את הדברים האחרונים מישקה כבר לא היה יכול לשאת ונפנה לדרכו

השנה הראשונה עברה לה בשלום. החברים התרגלו ושי חזר והתקבל בקרב חבריו כחבר מהמניין, אם כי רבים מהם חשו מבוכה, כל אימת שהנושא היה עולה במפגשים הפנימיים ויותר מכך כאשר מקיבוצים שכנים היו עולות תמיהות. "חבל", היה מסכם טוביה, "אבל לא סוף העולם... התחלק לו הבחור, רות סוף".

 

בשנה השניה, ממש באמצע שירותו הצבאי של שי, הגיעה משלחת צבאית בראשותו של סגן אלוף בכומתת "גבעתי" והתמקמה בביתם של משפחת ברושי. "שי, נפצע קשה... הוא נמצא כעת בחדר הניתוחים ב"רמב"ם"... נקווה שהכל יעבור בשלום ובכל מקרה אתם מוזמנים לנסוע אליו כעת, אתנו", את זה סיפרה הקצינה שהיוותה את חציה השני של המשלחת, להוריו ההמומים של שי.

 

מערכת הקשר של הקיבוץ, הידועה ביעילותה, העבירה במהירות את הידיעה המרעישה. אמנם שי לא היה הפצוע הקשה הראשון של הקיבוץ, אך בהחלט הטבח הראשון... שוב הכל דיברו בשי..."שי הטבח נפצע קשה... איזה בזבוז", נהם מישקה, למורת רוחם של מרבית האחרים. הצעירים, בני גילו, כבר מזמן השלימו עם המעשה ומשלחות שבועיות עלו צפונה בכל שבוע. איש לא ידע, מה בדיוק קרה... גם שי שהתאושש לאט, לאט, לא נידב פרטים. השמועות רחשו כטיבן של שמועות ובעיקר שוב מישקה היה מי שניסה להתמודד עם הפרשה התמוהה. "בטח נשפך עליו סיר מרק רותח... או שהתנור נפל עליו..." "לא מספיק לך שהוא נפצע קשה, מה התועלת בהעלאת תסריטים שכאלו", נזפה בו ניבה כל אימת שהיו נפגשים בימי שישי בפאב. אפילו ניצן שבחודשים הראשונים, ניתק מגע עם שי בטענה שהמעשה הזה מכתים את כל הקיבוץ, כבר נכנע למציאות החדשה וניסה להגן על שי בכל הזדמנות, "מי יודע מה קרה?... בטוב או ברע הוא אחד משלנו", טען בפסקנות ונראה היה שכמעט הכל מסכימים אתו.

 

הימים חלפו, שי חזר הביתה לתקופת החלמה נוספת, ניבה חזרה לשי... בנות קבוצת "גפן", החלו להשתחרר משרותן הצבאי והסערה כמעט שכחה. ושוב בוקר בהיר אחד, מגיעה משלחת צבאית אל בית משפחת ברושי. הפעם רחבה יותר ואף מכובדת יותר ואתה הזמנה להתייצבות בפני הרמטכ"ל. והחידה התעצמה ושוב תפסה כותרות, סימן שאלה גדול וכבד כיסה את שמי הקיבוץ, שמים שבימים רגילים היו בהירים ורוגעים.

 

למחרת, התפרסמה בעיתונות הידיעה, תחת הכותרת "גיבור חדש". בערב כל חברי הקיבוץ היו מרותקים לטלוויזיה. שם כיכב שי כשהוא זוכה לאות הצטיינות יתרה מהרמטכ"ל, בכבודו ובעצמו. הסיפור היה קצר. בזמן התקפות החיזבאללה על המוצבים בצפון, אחד מהם נותק ימים ארוכים ורק הטבח הגדודי, הלוא הוא שי, היה זוחל לילה לילה למוצב עם מזון טרי והיה מבשל להם ארוחות חמות וחוזר... הכל תחת אש תופת שגרמה באחד הלילות לפציעתו הקשה...

 

החברים לא ידעו את נפשם, שוב זקפו גוום וההשתבחות העצמית גאתה. אפילו הדשא נראה ירוק יותר, שלא לדבר על הפרות שניצבו בשורה מסודרת נוכח האבוסים, פסקו מלגעות ועיניהן ברקו בעוז. "חזרה השכינה לחצר הקיבוץ", אמרה יהודית בזחיחות לכל מי שנקרה בדרכה ובעיקר לכל אלו שלא מצאו כל דופי בשרות צבאי במטבח.

 

כשחזר שי לביתו, עמדו רבים בתור ללחוץ ידו. ניבה פעלה מאחורי הקלעים שיהיה זה תור ארוך. אחרון היה יובל הטיס, ממבקריו הכועסים ללא מילים, של שי. "כל הכבוד שי, אני גאה בך... אך מכיוון שאני מכיר אותך טוב, דע שעדיין מכרסמת בי השאלה... האם לא היית יכול להיות טייס קרבי..." "זאת לא השאלה... אני מניח שהייתי יכול... השאלה היותר נכונה... האם אתה היית יכול להיות טבח צבאי?"...

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: