טבעת בורגנית / אמנון ורנר

טבעת בורגנית

אמנון ורנר - כרמיה

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

האוטובוס יצא, ענני אבק העלימו אותו כשיצא לדרכו ואתם נעלם גם כל עברי, מלבד המזוודה המרופטת שאצרה את מעט אוצרותי שאספתי עד היום.

איור מאת יעקב גוטרמן

כן.. הייתה גם הטבעת שאימי נתנה לי לפני שעזבתי את הבית, בדרכי למקום החדש בקיבוץ. קיבוץ? זה לא היה אמור להיות ביתי החדש, "רק בינתיים, עד שהמשפחה תתארגן ואז תחזרי...", כך אמרה אמי. הייתי אז רק בת 12 וקצת בכיתי. בתחנה חיכתה לי אשה גדולה, הרבה יותר מאמי, היא חייכה ואמרה לי, "בואי אני אטפל בך, תני לי את המזוודה ויחד נלך לביתך החדש ותכירי המון חברים חדשים". אך אני לא הרפתי מהמזוודה.אמי אפילו לא נשקה לי, בטח גם היא הייתה נורא עצובה. האשה נתנה לי יד ואני הלכתי איתה. הלב דפק חזק, מדי פעם הסתכלתי אחורה אולי אמי חוזרת... לא ידעתי מה מחכה לי. כנראה שהפחד שיתק אותי, אני רק זוכרת שהיה לי קר והרגליים נהיו כמו קרח, בקושי נסחבתי אחרי האשה הגדולה, אפילו לא ידעתי לאן.

 

קיבלו אותי יפה. שתי בנות בגילי, חיכו לי בחדר שכעת היה אמור להיות ביתי החדש, חדר משותף עם שתי הבנות. בבנין היו 6 חדרים כאלו. בכולם גרו ילדים בני גילי. "כעת את חלק מקבוצת "תומר"...", אמרה לי אחת הבנות שהציגה את עצמה, "אני לירון, וזאת מיה, אנחנו נגור יחד", כך אמרה והצביעה על אחת המיטות אשר לידה עמדה כוננית ריקה ועליה אגרטל עם כמה פרחים. "אני כאן רק לבינתיים", עניתי.

 

האמת, לאחר כמה ימים היה לי די נחמד. עדיין היה חופש ולא למדנו בכיתה שהייתה באותו הבית, וגם חדר אוכל היה שם, כך הם קראו למסעדה הקטנה מאוד... אבל האוכל היה די טוב. לא כמו בבית, לא כמו של אמא, אבל בסדר. כל היום שיחקנו וקראנו וטיילנו... הרבה פעמים הלכנו למטע שם עזרנו לחברים לקטוף אגסים. ואלו היו הרבה יותר טעימים מאלו שבשוק שלנו. "שלנו" זה לא כאן אלא "שם" ליד הבית של המשפחה שלי... פה אני רק בינתיים.

 

הייתה בקיבוץ גם בריכה. בריכה ענקית. קצת מוזרה. המים היו חומים ובקרקעית, עם הצלחת להגיע אליה, הרגשת שיש שם הרבה בוץ. "זאת בריכת אגירה", אמרה לילי, האשה שקבלה אותי בתחנה ועכשיו כבר ידעתי שהיא המטפלת של קבוצת "תומר", "אין לנו בריכת שחיה, וזאת בריכה שבה אוגרים את המים להשקיית השדות והמטעים", המשיכה להסביר לי. למזלי הבריכה הזאת לא הייתה עמוקה, כי לא ידעתי לשחות. ניר שהיה שומר עלינו, קצת לימד אותי. הוא היה בחור נורא יפה, גבוה, מתולתל, ועיניים מיוחדות, כאלו נעימות... חומות וחמות. הוא סיפר לי שבדיוק בקיץ הוא גמר את השרות הצבאי שלו והוא יוצא לטיול ארוך בדרום אמריקה ושבשנה הבאה הוא לא יהיה פה. "גם אני", עניתי לו, "אני פה רק בינתיים".

 

האמת, עוד לפני שהתחילו הלימודים כבר הרגשתי די טוב. רק בלילה כשהייתי במיטה, התגעגעתי נורא לאמא. אז הייתי מלטפת את הטבעת שהיא נתנה לי ואז כאילו היא הייתה על ידי. ממש הרגשתי אותה, הרחתי את הריח שלה... אפילו נדמה היה לי שהיא מנשקת אותי דרך הטבעת.. ככה הייתי נרדמת. לא עברו ימים רבים וכבר אמרתי לעצמי, "קיבוץ מתאים לי", אבל אז פנה אלי אביב, שהוא כמו "מלך" הקבוצה ושאל, "מה זאת הטבעת הזאת שעל היד שלך? מה את בורגנית?". לא ידעתי בדיוק מה זה "בורגנית", אבל הבנתי שזה לא בסדר. "זאת טבעת של אמא שלי", עניתי והוא מיד החזיר לי, "אז גם אמא שלך בורגנית", אמר והלך. בערב סיפרתי את כל הסיפור ללירון ומיה, הבנות שאיתי בחדר. "כן", אמרה מיה, "אם את רוצה להיות שייכת באמת לקבוצה, את צריכה להתפטר מהטבעת". נעשיתי עצובה, זאת הטבעת שאמא נתנה לי, כל הזמן אני מרגישה שכאילו אמא על ידי.. אבל באמת אראה אותה רק ממש לפני התחלת הלימודים... "למה?", שאלתי. "רק לבורגנים יש טבעות.. אנחנו נגד", הסבירה לירון ומכיוון שכנראה נראתי לא מבינה, הוסיפה, "בורגנים יש רק בעיר... בורגנים זה... זה... אנשים עשירים... אנחנו, כל הילדים, רוצים להיות חברי קיבוץ ולא בורגנים מהעיר". בקושי הבנתי ועצובה מאוד מיהרתי להיכנס למיטה. עבר עלי הלילה הכי ארוך בקיבוץ. מה לעשות? שאלתי את עצמי. נורא רציתי להיות שייכת לקבוצת "תומר", היא נורא כפית ועוד בהרשמה לחוגי מוזיקה שיתחילו בשנת הלימודים, הסכימו לי שאלמד לנגן על אקורדיון... ומצד שני , מה הם רוצים שאוריד את הטבעת? שאחביא אותה? שאחזיר אותה לאמא?... אני חושבת שנרדמתי רק ממש לפני שלילי העירה אותנו. "הולכים לבריכה", הודיעה כשהיא עוברת מחדר לחדר. ואני כבר החלטתי.

 

ממש לפני שנכנסנו למים, צעקתי בקול, "רגע". כולם נעצרו והביטו בי, כי אני אף פעם לא צועקת. הורדתי את הטבעת ובקול קצת עצוב אמרתי, "אני רוצה להיות שייכת", וזרקתי את הטבעת למים, שם היא שקעה מיד. היה רגע של שקט ואז ניר אמר בקול של מלך, "יופי, כעת את כבר לא בורגנית ואת חלק מהקבוצה, כמו כולנו"... כולם מחאו כף ומיד קפצו למים. גם אני. שמחתי מאוד שאני כבר לא בורגנית, אבל האצבע שממנה הורדתי את הטבעת, נשארה מאוד עצובה וכואבת... בעיקר בלילות... למעשה אפשר להגיד שהיא כואבת עד היום הזה.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: