העגלה שרמוטה / אמנון ורנר

העגלה שרמוטה

אמנון ורנר - כרמיה

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

"העיקר שהחברים יהיו מרוצים.. בשביל מה הקמנו את הקיבוץ?... הא?..", כך אמר לי מוטי רכז הרפת החדשה. ואני פשוט התקשיתי להאמין שאצלנו בקיבוץ המופרט מקימים מחדש רפת משותפת.

איור מאת יעקב גוטרמן

הסיפור התחיל לפני חמש שנים. אולי שש. לאחר שהפרטנו את המזון, רוצה לומר סגרנו את חדר האוכל ומאז כל חבר, אוכל עם משפחתו בביתו בזמנו וטעמו האישי. לאחר מכן הפרטנו את המכבסה והמרפאה והחשמלייה והנגרייה והספרייה וכל היתר ורק מחסן הנשק נשאר משותף לכולם... ואז הוחלט להפריט גם את ענפי המשק.

 

את המפעל המשגשג שהכניס לקיבוץ רווח שנתי צנוע אך קבוע, מכרנו ב-5 מיליון דולר. החזרנו לבנק את כול חובותינו בסך – 4 מיליון דולר ואת היתרה חילקנו בין החברים, ומכיוון שאז מנינו 200 חברים- כל חבר קיבל 5000 דולר וסוף כול סוף הפכנו ל... בעלי הון.

 

נשארה הרפת.

" זאת הייתה 'רפת-רפת', האא?", אמרתי למוטי.

"תפסיק להיאנח ולחשוב על העבר... תמיד רק קדימה", ענה לי מוטי.

 

בימים ההם הייתה לנו רפת ענקית. רפת שנוהלה באופן מקצועי במשך שנים והייתה בין המוצלחות ביותר בארץ. הענף הכי רווחי שלנו. החלטנו להפריט גם אותה וכל חבר היה צריך לקבל 2 פרות ולגדל אותן בעצמו על יד הבית,. השמחה הייתה רבה, הנה כולנו נעשינו באחת – חקלאים. אולי נכון יותר לומר – איכרים... הפרות ממש מעבר לחלון, רכוש צמוד, משהו-משהו.

 

הריח לא הפריע לאיש, הן איכרים אנחנו. הזבל שכיסה את הדשא שלפני הבית, עשה לו, לדשא, רק טוב... מחזור גידול טבעי. הדשא קיבל זבל מתאים בשפע, צמח במהירות והפרות היו מייד מכסחות אותו ו...מפיקות זבל רב  וחוזר חלילה. 

 

הבעיה היחידה  הייתה שלא כל הפרות היו שוות. היו שוות יותר והיו שוות פחות. אך גם לא כל החברים היו שווים. היו ותיקים יותר והיו פחות והיו שרק זה מקרוב הצטרפו. הוחלט להקים ועדה לטיפול בנושא.

 

הוכנה רשימת פרות עפ"י תנובתן, שהרי כמות החלב שנותנת כל אחת היא המדד הנכון ביותר. בראש הרשימה כמובן מטילדה, אלופת העדר, שהייתה מניבה למעלה מ-12.000 ליטר חלב בשנה והאחרונה הייתה שרמוטה שעדיין הייתה עגלה ולא נתנה חלב. כל האחרונות היו עגלות שעדיין לא הגיעו להרבעה ועדיין לא נתנו חלב. אז איך קובעים את ערכן?... עגלה מבית טוב, ז.א מאימא טובה תהייה גם היא פרה טובה, עיקרון נכון מלבד האחרונות-אחרונות ברשימה, שם נקבצו כל הפגומות, כל הסוג ב'. רייזלה שנולדה עם 3 עטינים בלבד, בובולינה שנולדה דו-מינית ו... שרמוטה שנולדה לא עלינו עם רגליים קצרות ביותר ונראתה יותר ככלב תחש, זה שנראה כנקניקיה מהלכת... היה ברור שאתה יהיה קשה. אם וכאשר יגדלו עטיניה ויתמלאו בחלב, סיכוי רב שיהיו ארוכים יותר מרגליה והיא כנראה תצטרך להתקדם כמו... תולעת או נחש, שלא נדע מצרות שכאלו. ועדיין לא ברור איך ירביע אותה הפר הענק. שהרי ידוע לכל, כשפרה מגיע יומה מביאים אותה אל הפר והוא קופץ עליה  וציק צאק נגמר הרומן. אך מה יהיה על שרמוטה? אין על מה לקפוץ... מה הוא ישכב עליה כדרכם של בני אדם? ואם הוא לא יסכים? בקיצור בעיה.

 

האמת שגם עם רשימת החברים היו לא מעט בעיות. את הקיבוץ הקימו ביום שישי בגלל הבריטים, אבל שלושה חברים באו בהסתר יום קודם כדי לסמן את מיקום הגדר והמגדל, אז מה הם יותר ותיקים ויקבלו פרות יותר טובות? אלא שאת הסקנדל העיקרי הקימו מומו ורותי. הם נשארו באמריקה עוד כמה חודשים, בניגוד לרצונם, כדי להדריך את צעירי התנועה. רותי שפניה חרושי התלמים הארוכים והעמוקים ראו כבר ימים טובים יותר ישבה שעות עם הוועדה ולא ויתרה "על גופתי המתה", צרחה והוסיפה: "אתם החלטתם שאנחנו נישאר עוד פרק זמן בגולה לצורכי הדרכה ובגלל זה יופחת לנו הוותק ועוד נקבל כעת פרות זיבוריות?"

 

דווקא צעירי הקיבוץ שעמדו לקבל את העגלות לא מחו. "אתם באמת חושבים שאנו בוקר וערב נחלוב אותן?", שאל שאולי מרכז ועדת הצעירים והוסיף: "אני מניח שכולנו נמכור מהר את הבהמות הללו ובכסף נרכוש משהו פחות מחייב... אולי נגדל ארנבות או עכברי מעבדות..". מי שבאמת נדפק הייתה פרומה שהגיעה רק שנה אחת לפני ההפרטה, אם חד-הורית שהייתה אחות במקצועה ועמדה להחליף את רחל האחות המיתולוגית של הקיבוץ. 

היא עמדה לקבל את שרמוטה ואולי גם את רייזלה.. "דווקא מתאים לרחל לקבל אותן, הן תדרושנה טיפול רפואי מסור." כך אמרו חברי הוועדה, קצת ברצינות וקצת בלעג. אלא שפרומה שלא הבינה דבר בענייני פרות התייחסה לעגלות כחיות מחמד בלבד ולכן לא מחתה על העדר הפרובלמאטי שעמדה לקבל.

 

ולוולה הצעיר שהפסיד כמה נקודות וותק בגלל שאימו התקשתה בלידה והוא יצא לאוויר העולם באיחור של חודש שלם, עוד צייץ קצת על מר גורלו, אך לא יותר מכך.

 

ללא ויכוח נמסר הפר האימתני לדוד קלר, מרכז הרפת, שהיה היחידי שידע לטפל בחיה המסוכנת הזאת. את התערובת לפרות אפשר היה לקנות במרכול המקומי. ואת כדי החלב אסף  שלומי שעד להפרטה ולמכירת משאית הקיבוץ, היה הנהג של הקיבוץ והסכים להשקיע את כל חסכונותיו בטנדר יד שנייה והיה מוביל במשך היום את כל תנובת החלב ל"תנובה".

בטקס חגיגי העבירו את העדר בשבילי הקיבוץ, כל פרה נשאה בגאון את שמה על שלט שהוצמד לאוזנה ולמשובחות ביותר הוסיפו זר פרחים נוסח 'הווי' שנתלה על צווארה.

 

לא עברו חודשים מספר ולשיטה החדשה קמו מערערים. התחילו במצווה בני הקיבוץ מקבוצת "תומר". הם החליטו על שיתוף פעולה ביניהם. ריכוז כל הפרות שלהם, 24 במספר, במקום אחד, תורנות חליבה של כל הקבוצה, כך שכ"א חולב אחת לשבוע בערך וחלוקת רווחים שווה מבלי להתחשבן בתנובה של כ"א מחברי הקבוצה.

 

אח"כ החליטו הוותיקים, שהתקשו לחלוב ערב ובוקר, לשכור את שירותיהם של שני תאילנדים שבתחילה עברו מבית לבית ולבסוף ריכזו את כל הפרות על הדשא של נחום ברמן, האיש שהיה ילד הפלא של הכדורגל ב-'הפועל' ת"א, שעבר לבית אבות.

 

אם היינו בודקים היטב את מצבת הרפתות בקיבוץ לאחר שנתיים, היה מסתבר שלמעשה היו לא יותר מ-10 רפתות רב-משפחתיות. היו כמה שעזבו עם הפרות והיו כמה, הבטלנים של הקיבוץ מאז ומעולם, שלא עמדו בדרישות המתבקשות מאחזקת רפת, גם אם היא קטנטנה ומכרו את הפרות לאלו החרוצים של הקיבוץ מאז ומעולם, במחירים ירודים. והיו כמה שותפויות חדשות שנבעו משידוכים פנימיים והיו גם תופעות הזויות כמו משפחת צימרמן שמכרה את הפרות והקימה חווה לגידול שועלים מוכספים שנעלמו מנוף הארץ והיו מבוקשים מאוד ע"י גני החיות ו... פרוונים.

 

בסוף השנה הרביעית, הועלתה הצעה חדשה לייעול ענף החלב. ההצעה דיברה על הקמת  רפת אחת משותפת לכל הקיבוץ.

 ברוב מוחלט התקבלה ההצעה.

 

שופצה הרפת הישנה שעמדה עזובה כמה שנים, שופץ גם טנק החלב, נקנו מכונות חליבה חדשות, הושגה ממשרד החקלאות מכסה מוגדלת של תאילנדים ומזה כמה חודשים הרפת שלנו חזרה לימים הטובים, רק לשרמוטה לא נמצא פתרון. פרומה שקשרה נפשה בשרמוטה וראתה בה חית מחמד, לא הייתה מוכנה לוותר עליה והיא המשיכה לדור בביתה, למרות הריח והפרש.

 

"מוטי", המשכתי לשאול, "אני לא מבין את ההחלטה החדשה, הרי כבר היו דברים מעולם..."

"מה יש להבין", ענה לי מוטי: "העיקר שהחברים מרוצים... הרי בשביל זה הקמנו את הקיבוץ".

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: