שנה טובה / אמנון ורנר

שנה טובה

אמנון ורנר - כרמיה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

"שנה טובה" צעק בקול עבה וסדוק דני פיש, האיש הכי פוליטי בקיבוץ, כאשר עמד על מפתן הפאב.

איור מאת יעקב גוטרמן

אדי האלכוהול, שקשוק הכוסות והגיפופים הקולניים לא יכלו לקולו הזועף והצרוד עד הטלת צמרמורת ושקט השתרר, מלבד מוזיקת הדאנס שהמשיכה בדרכה ההולמת וגוועה רק אחרי דקה ארוכה של טיפול בפטפון הישן שהייתה לו עדנה בשנה האחרונה. דני פיש בעצמו ובגופו ירד במדרגות המקלט הישן שהפך על אפו וחמתו לפאב, מעוזם של צעירי הקיבוץ ובירך... התימהון שעלה על פניהם של החוגגים היה מובן מאליו. האיש שכל חייו חי בין עמודי 'הקאפיטל' ו"הקורס הקצר" ואשר הכריז באותה שיחת קיבוץ מביכה על הקמת הפאב, שהוא לא ייתן להקים בקיבוץ 'בית זונות', כן כך אמר במפורש, בא לברך???

 

"למה בדיוק אתה מתכוון?" שאלה פזית, שגילה הצעיר, כנראה עזר לה להיות הראשונה לצאת מהקיפאון שאחז בכולם.

 

"כשדני פיש, האיש הכי פוליטי בקיבוץ, מברך ב'שנה טובה', אז בוודאי יקרה משהו רע בשנה הבאה," החרה מיד אחריה, ליטבק המייצג הנאמן של הפייטר הקיבוצי.

 

"מה קרה?... כבר אי אפשר לברך מבלי שתחשדו בכשרים... זה שאני לא מרים איתכם כוסית, זה רק מכיוון שאני שומר אמונים... 'השומר לא שותה'... כך המשיך דני פיש ונכנס אל מרכז המקום, כאשר הרוקדים מפנים לו מקום. הוא נעצר ליד פזית שכבר הושיטה לו כוסית ופלטה - "חבל".

 

"חבל?... חבל שעוד לפני הגיוס, את כבר מורידה חולצה", אמר דני ביובש אך בקול אימתני, תוך שהוא נועץ עיניו בחזייה האדומה שבקושי אכלסה את חזה המלא.

 

"אם הייתם מאשרים לפאב מזגן... לא הייתי צריכה להוריד את החולצה... ומה רע בחזייה, היא לא כמו בגד ים?... ואם זה לא 'תנועתי', אז אל תסתכל".

 

"תודה..." שוב התערב ליטבק הצעיר, בנו של ליטווינסקי ממייסדי הקיבוץ שנהרג בעזה ומספרים עליו שנכנס בחשאי למפקדת החאמס שלף רימון וחיסל את כל החבורה, תוך שהוא שואג - 'תמות נפשי עם פלשתים'... אמנם אין עדויות מדויקות על הדרמה, אך גם אין מי שיכחיש את העניין. בכל מקרה מאז, אמוץ - בנו הצעיר, נקרא בפי כל - ליטבק, קיצור של ליטווינסקי, כי לקצר ל'לי', היה קצר מדי... "באמת תודה על הברכה ועכשיו מותר לנו להמשיך בחגיגה?"

 

"מה אתה המנהיג כאן?... כמובן, קצין בסיירת... בבקשה תמשיכו ב... איך אתם קוראים לזה? ריקודים? הרי כולנו יודעים שאלו רק מזמוזים... מתאבנים... האא?..." ואחר פנה לפזית, "אני מכיר אותך טוב מכפי שאת חושבת... פעם החזה היה מיועד להנקה בלבד וכשנולדת, לזלדה אמך לא היה חלב וחביבה אשתי, זיכרונה לברכה, הניקה אותך שלושה חודשים, אז אין לי יותר צורך להסתכל".

 

בתחילה כולם חייכו, אך תוך כמה דקות החלו רטינות הנוכחים להתלהט ומהפינות היותר אפלות עלו קריאות... "מספיק", "צא לנו מהוורידים", "בא לברך ויצא מקלל"...

 

"מה אמרתי?... שנה טובה... שתהייה לכם שנה... מבורכת... שנת פריון... לא? איך אתם מברכים את השנה החדשה?... לשנה הבאה בהודו הבנויה?..."

 

"אולי כבר הגיע הזמן שתהיה יותר מציאותי?", התפרץ גברי, אשר כשמו כן הוא... גבר, גבר.

 

"מה, אני לא חי במציאות?" שאל דני, כשהוא סוקר את הקהל המתלהם והולך ותמה על השאלה.

 

"כן - מ-צי-אות," מיהר גברי לדייק בקול רם ובהטעמה... הגיע הזמן שתצא מהספרים אל החיים הממשיים... קרה משהו בעולם... הטוריה האחרונה נשמרת בארכיון... יש מציאות ח-ד-שה."

 

גם את סיום הדרשה הטעים גברי באיטיות ובהדגשה, תוך שהקהל שלא ציפה ממנו לנאום כה ארוך, מוחה לו כפיים. דני, בעיניים מזוגגות ובהבעת תיעוב, חיכה לסיום התשואות ואז תרם מחיאות כפיים אישיות, אלא שהקהל כבר לא היה איתו. מישהו לחץ על הכפתור הנכון והתופים שוב רעמו והגיטרות שוב יבבו ובאופן הכי מוזר שלא לומר הכי צורם שאפשרי, הכול החלו בקצב הדאנס לשיר "שנה טובה, שנה באה...", רק אז יצא מהאפלולית רז בנו בכורו של דני פיש, עטף בידיו הארוכות את אביו והובילו אל עבר המדרגות, עד שהגיעו לקצה הדרך, לגן השושנים. רז התבונן ארוכות באביו, פלח וותיק, הפוליטרוק של הקיבוץ ובשעת חרום,האחראי על המקלטים.

 

"שומר לא שותה, אך אתה נראה שתוי לגמרי, אבא... מה קרה במסיבת ראש השנה של הקיבוץ?"

"מדוע לא באת?"

"אתה יודע, המסיבות שלכם פשוט משעממות... דבר המזכיר ודבר הגזבר ודבר... ושקופיות ועוד שקופיות ועוד נאום ועוד שקופיות...".

"גם שרו וגם אכלו תפוח בדבש...".

"נו אז?"... הייתה מסיבה טובה?"

 

"לא... הייתי לבד, אמך כבר איננה, אתה בפאב, נועה בצבא... פתאום היה לי עצוב... פתאום שאלתי את עצמי - מה יצא לי מכל זה?... וכששרו 'הימים חולפים, שנה עוברת... אבל המנגינה, אבל המנגינה...", ירדו לי דמעות... לא מרצוני הטוב... זה לא נכון... היא לא לעולם נשארת..."

"אבא, אתה בעצמך אמרת לי פעם שמנגינות החסידים ששר אביך... שבכלל לא הכרתי... נשכחו ממך לגמרי... אולי ככה זה..."

 

"זה בדיוק, הלכתי אליכם לשמוע את המנגינות שלכם, איך אתם אומרים? להתחבר אליכם... כבר במדרגות... איזה רעש, איזו קקפוניה... אלו המנגינות החדשות?"

 

"אבא, אנחנו רק רוצים לשמוח... כן, שנה עברה ורוצים שתתחיל שנה טובה יותר, זה הכול".

 

"גם אני רוצה לשמוח.. אבל אני לא מצליח... אני לא נדבק... "

 

"אני מבין אותך... אבל אין מה לעשות, הדברים משתנים, המנגינות הן כבר לא מה שהיו פעם... אני לא יודע איך בדיוק להגיד את זה... אבל פעם האנשים היו מתים יחד עם השירים שלהם... היום למזלך הטוב, אבל הקשה... צריך להתאמץ כדי לדבוק במרוץ הזה... אבל אתה גם לא חייב ללכת עם המלודיה החדשה, אולי עדיף להסתגר עם הישן והמוכר... ", כך אמר וליטף את פדחתו של אביו שכבר הייתה כמעט חלקה...

 

"מספיק בן... אני בסדר, האוויר הצלול מפעיל אצלי מחדש את המערכת... רק חבל שכל כך חשוך, מי לכל הרוחות קבע את ראש השנה בלילה ללא ירח?... אבל האמת... ריח החציר הטרי שעולה מהרפת הוא שמחזיר אותי לחיים..." שאף שאיפה עמוקה והמשיך, "יאללה לך תשמח עם החברים שלך, אתה צודק, כל ראש שנה חדשה, צריך לשמוח... אפילו יותר מכם... כן... אני צריך ללמוד לשמוח בחלקי... לך... זה בסדר, אני חוזר לחדר."

 

דן פיש נפרד בנשיקה ארוכה מהרגיל מבנו שחזר לפאב, ופנה בצעדים מדודים אל ביתו שהואר בזיקוקין שהופרחו לאוויר עם תום מסיבת ראש השנה בקיבוץ.

 

באמצע השנה, הופיע דני פיש בשנית, בפתח הפאב. הפעם ירד במדרגות בזריזות, עצר לרגע, כך שכולם הבחינו בו ודממה השתררה מיד, אפילו הפטפון עצר בזמן. "מצטער להודיעכם, מהצבא קיבלנו הוראה חד-משמעית להתכונן למלחמה... שני חיילים נחטפו... אתם בוודאי מבינים... זהו המקלט המיועד למרפאת חירום... מצטער, אתם צריכים מיד להתפנות."

 

"הגזמת," צרח גברי, מבלי שהוריד את ידיו מסטפנה, העולה החדשה שזה עתה הצטרפה לאולפן.

 

"גברי ידידי הצעיר... צריך להיות מציאותי... זהו העולם שלנו... אני רק ממלא את תפקידי בשעת חרום... בוודאי שעוד הלילה יגייסו אותך, מוטב שתמהר," החזיר לו דני פיש, האיש הכי פוליטי בקיבוץ, תוך שהוא קורץ לו בעיניו כמבין עניין.

 

בעוד הצעירים מתפזרים, הספיק עוד ליטבק לפלוט, "כשדני בירך אותנו, בראש השנה ב'שנה טובה' - ידעתי שהיא כבר לא תהייה כל כך טובה".

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: