ניר של פרחים וכוכבים / אמנון ורנר

|

ניר של פרחים וכוכבים

אמנון ורנר - כרמיה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

הבוקר החלטתי לטייל בעצמי, בפעם הראשונה מחוץ לקיבוץ.

איור מאת יעקב גוטרמן

מיד לאחר ארוחת הצהרים יצאתי מבית הילדים והתחלתי ללכת לכיוון השער. יש לנו שער יפה לקיבוץ, כזה אדום וגדול... אבל ממש לפני השער, בתחנת האוטובוסים, עמד אחי הגדול - תומר.

 

"הי קטנצ'יק לאן פניך מועדות?" צעק אלי.

 

אני שונא שהוא קורא לי קטנצ'יק, קוראים לי ניר ואני כבר בן 6, ובשנה הבאה אני אלך כבר לבית הספר. ואני גם שונא שהוא מדבר במילים כאלו חשובות. אז אני מנסה לעשות את עצמי שלא אכפת לי ועונה לו: "אני מטייל לי סתם ככה..."

 

לא רציתי להגיד לו את האמת... כי לילדים אסור לצאת משער הקיבוץ ללא ליווי מבוגרים.

 

"נחפז לחפש פרחים, מה?", שאל אותי, וגם זה הרגיז אותי. הוא אוסף בולים ועירית אחותי שהיא גדולה ממני וקטנה ממנו רוקדת ומופיעה בכל החגים ואני, אני... לי קוראים בקיבוץ 'ילד טבע', כי אני הולך כל היום יחף, ואני מגדל כנרית ואפילו אוסף פרחים... למרות שאין הרבה פרחים בקיבוץ, כי אנחנו נמצאים בנגב. אולי דווקא בגלל זה, אני אוסף פרחים... אבל בגלל שאסור לקטוף פרחים, אבא הציע לי לאסוף גלויות וצילומים של פרחים ויש לי כבר אוסף גדול... אבל הכי-הכי אני אוהב להסתכל בכוכבים, אני נורא אוהב אותם, בלילה הם מנצנצים אלי באלפי אורות ואני מכיר כבר כמה מהם... את נוגה ואת מאדים וכמובן את כוכב הצפון ואני יודע שיש כוכב פלוטו שהוא הכי-הכי קטן, והוא באמת קטנצ'יק, אני חושב שלכלב מהספר 'פלוטו הכלב ממגידו' ניתן השם 'פלוטו' משם הכוכב.

 

ואז, למזלי הטוב, בדיוק, האוטובוס שנוסע לעיר, הגיע.

 

"הי, קטנצ'יק... אני נוסע העירה, לשיעור גיטרה, ניפגש עם ערב ואל תקטוף את כל פרחי הקיבוץ," כך הוא צעק, עלה על האוטובוס ונסע.

 

אני לא עניתי, כאילו שאני לא יודע שאסור סתם לקטוף פרחים... והוא רק רוצה להרגיז אותי, ועוד במילים היפות שלו. הוא באמת גדול, לומד גיטרה ובשנה הבאה כבר ילמד נהיגה כדי לקבל רישיון נהיגה... אבל מה אני אשם שהוא נולד לפני? אז מה... תמיד אני אהיה הכי קטן במשפחה? אני כבר בן 6 ואני יודע שאני גדול, אבל כדי שכולם ידעו, אני יוצא כעת מהשער.

 

תומר דווקא נתן לי רעיון טוב, לחפש פרחים מחוץ לקיבוץ. להריח אותם, להסתכל עליהם, כי עכשיו ביום אי אפשר להסתכל בכוכבים כמו שאני אוהב. כוכבים הם הדברים הכי יפים בעולם... לילות שלמים אני יכול להסתכל עליהם... יש קטנים ויש גדולים ויש אדומים ויש לבנים... אבל כעת אני יוצא לדרך... כך אמרתי לעצמי והתחלתי לצעוד על דרך עפר שיצאה מהכביש, לא רחוק מאחורי השער.

 

הלכתי והלכתי וכל הזמן הסתכלתי אחורה, כדי לדעת אם עדיין רואים את בתי הקיבוץ ואוכל לחזור בקלות. מסביב היו רק גבעות חול בלי אף פרח ובתי הקיבוץ הלכו ונעלמו, אבל אני לא פחדתי, אני כבר גדול... לא כמו תומר ועירית, אבל בכלל לא קטנצ'יק... מה, כל החיים יקראו לי קטנצ'יק?.. מה, אין משפחות עם שלושה ילדים גדולים? ובכלל עירית שגם היא גדולה ממני, אף פעם לא מרגיזה אותי... אולי בגלל שהיא בת, אבל תומר הוא כזה שוויצר, הוא אומר ככה וככה רק כדי להרגיז אותי. האמת היא שאני יודע שבלב הוא אוהב אותי, כי גם אני אוהב אותו. כשהוא משחק כדורסל וקולע סלים מהקו של ה-3 נקודות, אני ממש מעריץ אותו. אבל כשאני משחק בגן, בקט-סל שלנו ולפעמים קולע... הוא רק אומר, "זאת לא חוכמה קטנצ'יק, הסל קטן והכדור קטן, נראה אותך כשתהייה בגיר," ככה אח שלי מדבר, רוצה להשוויץ עם מילים יפות... אבל האמת... אני כבר גדול ואפילו יצאתי מהקיבוץ לבד... עכשיו אני אלך עד שאמצא איזה פרח לא מוכר.

 

המשכתי ללכת וללכת והנה מרחוק ראיתי ערמות של... לא ידעתי מה זה, עד שהגעתי.. ואז התברר לי שזאת המזבלה של הקיבוץ. יוחנן החצרן מביא בטח לכאן את כל הזבל ופחי האשפה והלכלוך... האמת שהיה קצת מסריח והתחלתי ללכת יותר מהר... ולא עברו אולי... אולי רגע אחד או שנים ומאחורי ערמות הזבל גיליתי ים צהוב, ים של חרציות, גדולות זורחות וצהובות-צהובות ממש כמו בצילום הגדול שיש לי. אני גיליתי אותן... ועכשיו יש לי מה לספר לכל המשפחה כשנפגשים אחרי הצהרים לקפה ועוגה... ואולי הפעם יסכימו לי לשתות קפה במקום הקקאו שאני מקבל, ויפסיקו להגיד.. בוא קטנצ'יק ולך קטנצ'יק.... אני כבר גדול, לא?

 

עכשיו, לפי השמש בשמיים בטח כבר מאוחר וצריך לחזור... אבל המשכתי עוד קצת אולי אגלה עוד איזה פרח... אמנם כבר לא ראיתי את בתי הקיבוץ, אך מה הבעיה, אחזור באותה דרך העפר שבה אני הולך כעת, רק בכיוון הפוך...לפתע התגלתה לי גבעת חול גבוהה והתחלתי לעלות וזה היה קשה, החול כזה... 'טובעני', ככה בטח היה אומר תומר... והיה קשה לעלות... אך אני התגברתי... בשנה הבאה אני כבר בכיתה א' ונראה אם גם אז תומר או עירית יקראו לי קטנצ'יק... הם כבר יראו שאני ממש גדול... טיפסתי וטיפסתי והיה לי קשה עד שהגעתי למעלה... קצת התעייפתי וישבתי לי והסתכלתי. מסביב רק מדבר...הכל צהוב-לבן.. נקי.. ואז, ממש קרוב במורד.. ראיתי פרח קטנטן, פרח ממש זעיר... ורוד... זאת ה'מרזיה היפיפייה', אני מכיר אותה, יש לי גלויה שלה, אך שם היא גדולה ופה ממש קטנטנה... לה אפשר לקרוא קטנצ'יקית... אני גיליתי אותה, לאט, לאט ירדתי במורד כדי לא לאבד את הפרח הקטן. התיישבתי לידה וחשבתי לי... אולי אקטוף לי אותה?... אבל אסור לקטוף... אז שכבתי לי לידה ורק הסתכלתי עליה... כזאת עדינה... וכדי שלא אקטוף לי אותה, קמתי והמשכתי לטייל בחולות. הלכתי והלכתי והנה ראיתי עקבות מוזרים, קצת הכרתי אותם אבל לא בדיוק זכרתי... הלכתי אחר העקבות ובכלל לא פחדתי, אני כבר גדול. אולי אחרי שעה אני חושב, כי שעון, כמו לתומר ועירית, עוד אין לי... גילתי את החיה שהשאירה את העקבות, זה היה צב. צב אמיתי עם שריון כזה מצויר קוביות-קוביות. הוא התקדם לו לאט-לאט, רגל אחר רגל, לא ממהר... דגנית המורה אמרה לנו פעם, שאפשר לדעת בן כמה הצב לפי מספר הקווים המצוירים עליו, אם זה נכון, אז זה צב מבוגר, אולי כמוני?.. הלכתי קצת אחריו, רציתי לדעת לאן הוא זוחל... אבל הוא היה כל כך איטי עד שהחלטתי לעבור אותו ולנוח קצת לפניו... עד שיגיע אלי. ישבתי וחיכיתי... וחיכיתי, אפילו חשבתי שאולי כדאי לקחת אותו לגן ולהראות אותו לילדים, אבל או שהוא לא הגיע או שאני לא יודע מה... כנראה שנרדמתי... כי כשהתעוררתי כבר נצנצו הכוכבים המוכרים שלי. אלפי כוכבים, היו כבר זרועים בכל השמיים כמו פרחי כסף קטנים, מיד גיליתי את שביל החלב, זה המון כוכבים כאילו על איזה שביל והם לבנים וצפופים כאילו שביל של חלב... אבל התחיל להיות לי קר ולא נעים.

 

התחילה רוח חזקה שהעיפה עלי חול והוא נכנס לי בין הבגדים ונורא גרד לי בגב ובבטן...

 

במדבר, מי שלא יודע, בלילה יש כזה מין שקט... ממש שקט... רק לפעמים שומעים יללות של תנים... ופתאום חשבתי, מה אם כעת יתקרבו אלי תנים?...מהם צריך ממש לפחד. הסתכלתי מסביב ולא הכרתי בכלל את המקום, מלבד הכוכבים בשמים שדווקא נראו יותר זוהרים מאשר בקיבוץ, מלבדם היה חושך נורא וקצת-קצת התחלתי לפחד. אפילו שאני כבר גדול, ישבתי על החול והיה לי עצוב... לא רציתי לבכות, אבל הדמעות יצאו בעצמן, כי הייתי לבד...

 

פתאום, שמעתי קולות... מה זה?... מישהו צועק שם... מה הוא צועק?... אולי זה... הקול מתקרב... וגם הפחד עוד קצת מתגבר וכבר התחלתי להצטער שאני כל כך רחוק מהקיבוץ... מה לעשות? אולי צריך להתחבא? אבל איפה? לא רואים דבר והקולות מתקרבים... וכבר היה לי ברור שאלו קולות של אנשים, אבל אי אפשר לדעת עם אלו קולות של אנשים טובים או רעים...

 

אולי אלו קולות של חברים מהקיבוץ שמחפשים אותי... בטח דואגים לי... אבל אולי גם כועסים... מי זה יכול להיות?... אימא?.. אבא?..

 

עכשיו אני שומע... "ניר, ניר... ני – יר..." הקולות התקרבו והכרתי אותם, זה היה קול דומה לקולו של תומר... אפילו שהוא כזה, הוא בטח דואג לי...

 

"אני פהההה," צעקתי בקול וניסיתי להתקדם... וזה בכלל לא פשוט ללכת בלילה בחולות...

"ניר איפה אתה?" כעת הקול ברור, זה באמת היה תומר..

"אני פהההה, אני פה"... עניתי והצלחתי להגיע אל ראש גבעת החול... משם ראיתי את דמותו של תומר... מתקרב ומתקרב, ונורא שמחתי, אבל תומר לא כל כך שמח.

 

"מי הרשה לך לצאת מהקיבוץ?" הוא צעק עוד לפני שהגיע אלי והפעם בעברית פשוטה... ומיד המשיך: "אתה לא נורמאלי? לבד בלילה בחולות המדבר, מי עושה דבר כזה?"

לא עניתי, כי מה אגיד.

 

"תתבייש לך קטנצ'יק, הדאגת את כולנו... מה זה נעלמים ככה ?... אתה לא יודע שאסור לילדים קטנים לצאת מהקיבוץ..."

 

כמעט שוב בכיתי, אבל לא רציתי שהוא יראה אז התאפקתי, רק אמרתי לו: "אני כבר גדול וראיתי המון דברים נהדרים... אתה יודע שגילתי כאן בחולות 'מרזיה יפיפייה', כזאת ורודה, קטנטנה..."

 

אבל הוא לא הקשיב ורק כעס... "מספיק עם הסיפורים... איך הגעת עד כאן, אני מחפש אותך כבר שעות... ויש עוד חברים שמחפשים אותך מסביב לקיבוץ..."

 

"הלכתי בעקבות צב... צב אמיתי... רציתי לראות איפה הוא גר..." כך עניתי לו בתקווה שהוא יסלח לי, כי ידעתי שגם מבוגרים וילדים גדולים אוהבים צבים.

 

אבל הוא רק אמר "כעת קדימה", והתחיל ללכת. אני ניסית לרוץ אחריו וזה היה ממש קשה... קשה ללכת בחולות... הוא בכלל לא הסתכל עלי ופחדתי שאלך לאיבוד שוב, אבל ממש לא יכולתי להשיגו.

 

"חכה רגע, אני לא יכול ללכת כל כך מהר," אמרתי קצת בקול חנוק וכמעט, כמעט בכיתי.

"אמרת שאתה גדול, אז תלך כמו גדול," כך הוא אמר ולא עצר.

 

כשהוא אמר לי את זה, איזה פלא, היה לי יותר כוח וצעדתי במרץ בעקבות שהשאיר אחריו בחול. הלכנו והלכנו ופתאום עצרנו. הוא הסתכל לכל הצדדים ולמעלה לכוכבים, ופתאום שינה כיוון והמשיך ללכת. אחרי כמה זמן, אני לא יודע בדיוק כמה, הוא שוב נעצר והסתובב סביב עצמו...

 

"אני חושב שאיבדנו את הכיוון הנכון, ועכשיו בגללך, אני לא יודע איך לחזור," כך הוא אמר והמשיך, "הכל בגללך, קטנצ'יק... התבלבלתי ושנינו הלכנו לאיבוד..."

 

אז התחלתי ממש לפחד ואני חושב שגם הוא קצת פחד. היה חושך נוראי ורק הכוכבים האירו את השמים, אלפי אלפים נוצצים ומוכרים לי... אוי, אמרתי לעצמי אפשר למצוא את הדרך בעזרת הכוכבים... אני מכיר אותם... פחדתי להגיד את זה לתומר אחי... אבל אחר כך אמרתי לעצמי, אני כבר גדול, מה הוא כבר יכול לעשות לי.

"תומר", אמרתי לו בשקט.

"מה ?... אתה מפחד ?" הוא ענה לי וראיתי שעדיין הוא כועס אבל גם דואג.

 

אני עמדתי מולו ישר, הרמתי את ראשי ועניתי לו: "אני בכלל לא פוחד ואני רוצה להגיד לך שאפשר למצוא את הדרך... לפי הכוכבים, אני מכיר את כוכב הצפון."

 

הוא הסתכל עלי ואמר, "מה אתה חושב שאני לא יודע למצוא את כוכב הצפון," ואז התכופף אלי וראיתי שהוא כבר לא כועס והתחיל להסביר לי, "כוכב הצפון הוא חלק מקבוצת כוכבים שנקראת 'העגלה הגדולה'... ניסיתי למצוא את הדרך בעזרתו, אך לא הצלחתי."

 

"צריך ללכת דרומה ולא צפונה," ניסתי להסביר לו.

 

"ומדוע לדעתך צריך לפנות דווקא דרומה?" שאל, והרגשתי שהוא באמת לא יודע.

"פשוט מאוד... כשאני בבית הילדים ומחפש את כוכב הצפון, הוא תמיד נמצא כאילו מעל השער של הקיבוץ... אז אם יצאנו מהשער, הלכנו צפונה... נכון?... ואם רוצים לחזור צריך ללכת בכיוון הפוך... דרומה... נכון?" כך ממש הסברתי לו. ותומר, למרות שהרבה פעמים הוא מרגיז אותי, אבל אני יודע שהוא גם אוהב אותי... נדמה היה לי שהוא חייך, אבל היה חושך נורא ואני לא בטוח.

 

"טוב, נראה, נראה אותך," אמר תומר והתחלנו לצעוד בחולות, כעת הלכנו אחד ליד השני. כשראה שאני עייף, הוא העמיס אותי על כתפיו והמשכנו ללכת יחד. כל הזמן הסתכלתי אחורה אל כוכב הצפון, שהוא נוצץ יותר מכל אלו שעל ידו וכל פעם שתומר שאל אותי מה הכיוון - הראיתי לו. והוא אפילו הסכים שאלטף לו קצת את הראש, מה שהוא בדרך כלל לא מסכים.

נעים ללטף לו את הראש, כי יש לו כאלו תלתלים גדולים כמו גלים והיד ממש טובעת שם כמו בים. הלכנו אולי שעה אולי אפילו יותר... אבל בסוף הגענו לכביש ומשם כבר היה קל מאוד להגיע לקיבוץ.

 

בקיבוץ, בבית הילדים כבר חיכו לי... אבא ואימא ועירית והמטפלת תמוז ואפילו דגנית המורה ועוד כמה חברים שהתפלאתי שהם חיכו לנו. כולם עשו לי פרצופים כאלו של רוגז, אפילו אבא ואימא. תומר הוריד אותי מהכתפיים ואני ישר רצתי לאימא ולא נעים להגיד, דווקא אז בכיתי. ואימא הוציאה מהתיק מטפחת וניסתה לנגב לי את הדמעות, אך לא הצליחה, כי מיד הגיעו דמעות אחרות.

 

"זה לא בגלל שפחדתי," אמרתי לאבא שגם הוא בא לחבק אותי, "זה רק בגלל שהתגעגעתי אליכם והייתי לבד."

 

ואז ראיתי שעל הלחי של אימא נצנץ לו כוכב קטן... אבל אני ידעתי שגם זאת דמעה.

פתאום תומר ביקש שקט ואמר:

 

"תדעו לכם שרק בעזרתו של ניר מצאתי את הדרך, הלכנו לאיבוד בחולות, מזל שהוא הכיר את כוכב הצפון והוא ידע את הכיוון לקיבוץ, הוא באמת כבר ילד גדול."

 

נורא שמחתי על מה שתומר אמר והרגשתי שהוא באמת אוהב אותי... הוא אח שלי, לא?... כולם חיבקו אותי ואני הבטחתי שלא אצא עוד פעם לבד אל החולות, עכשיו זה כבר לא היה חשוב לי, כי כולם כבר יודעים שאני ילד גדול.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: