החבר פיטר פן / אמנון ורנר

 החבר פיטר פן 

 אמנון ורנר - כרמיה

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

 

"היא ירדה מהפסים.. היא נפלה על השכל.. זה טירוף", כך אמרה בלימה לשאול המזכיר. ישיבת המזכירות הסתיימה, אך הדיון בהצעת מאיה נמשך בין חברי המזכירות שהתפזרו לכל עבר לאחר ששאול הודיע שהדיון יימשך למחרת.

איור מאת יעקב גוטרמן

מורדי - נציג הצעירים במזכירות, נכה צה"ל, בעל רגל תותבת ופאה מלאכותית שכיסתה את ראשו השסוע זכר לאחת מפעולות התגמול, אשר עלה עם שרה, מורתו לשעבר, לעבר הנהלת החשבונות בה עבדו השניים יחד, היה מלא התלהבות: "כל הקיבוץ ירקוד, זה פנטסטי", אלא ששרה מיהרה לשכך את התלהטותו: "רק נדמה לך שאפשר להעלות את כל הקיבוץ על הבמה וכל הפיסחים והחיגרים ובעלי שתי הרגליים השמאליות יפצחו במחול".

 

ומורדי חבט עם רגל העץ שלו בשביל המזופת לאות שהבין את ההומור השחור של שרה.

למעשה רק גרוש, שהיה רקדן מקצועי, אך גם אשף פיננסי ולכן כיהן כבר שנים ארוכות כגזבר הקיבוץ, הבין היטב ללבה של מאיה. חיוך קטן עלה בזווית פיו שעה שחשב על מאיה, הרקדנית הצעירה שזה עתה סיימה את שירותה הצבאי וכבר פיתחה הזיות דמיוניות על פיתוח תרבות הקיבוץ. גרוש ששמו האמיתי היה גרשון קטנוביץ ובפי כל נקרא גרוש, עקב להיטותו לראות את כל בעיות החיים דרך החור שבגרוש, לא האמין שאומנם מאיה תוכל לפרויקט שהעלתה. אך מכיוון שהחליט כבר לפני זמן שעליו לעזוב את הקיבוץ ולעשות קריירה מקצועית כרקדן שגם מבין לא מעט בתורת המצלצלים, החליט שהפעם לא יתערב בנושא, כישלון אולי ילמד אותה שקיבוץ איננו מקום לבעלי חלומות.

 

כל אותו יום דשו החברים ברעיון המטורף של מאיה וכאשר המזכירות נפגשה שוב בערב, לכולם הייתה כבר עמדה ברורה. באופן לא מפתיע ההצבעה הסתיימה בתיקו, ארבעה בעד וארבעה נגד. "ככה זה כשבוחרים מספר זוגי של חברי מזכירות", הפטיר שאול וסיכם שהנושא יועלה לשיחת הקיבוץ ללא המלצת המזכירות. בלימה רק ביקשה שיהיה כתוב בפרוטוקול שהיא אמרה שהקיבוץ עוד ישלם ביוקר על ה"פטה מורגנה", כלשונה.

 

את שיחת הקיבוץ פתח שאול ואמר: "אומנם הרעיון הזוי מעט, אך האם יש למישהו רעיון טוב יותר לחגיגות היובל שלנו?".

המתנגד העיקרי היה סשה מרכז ועדת העבודה: "חברים יקרים, איזו פנטזיה - להעלות את כל הקיבוץ על במה... קודם כל, מעל לכל וראשית לכל אנו צריכים להתפרנס... איפה נשמע כדבר הזה?... כל הקיבוץ יקום בשעה שש בבוקר לחזרות מחול ויתחיל לעבוד בשבע! תראו לי קיבוץ אחד שעשה זאת, אני מתנגד בתוקף למחול התעתועים הזה!!".

 

בלימה מיהרה אחריו לשאת דברה: "הקמנו את הקיבוץ כדי לעבוד ולא כדי לרקוד, זכרו את

גורדון שאמר, בעבודה - לקינו, ובעבודה - נרפא, כל הכבוד למאיה שרק אתמול עוד החלפתי לה חיתולים, אך עליה לדעת שהרגליים חייבות להיות נטועות היטב בקרקע ולא לרחף ולכרכר ולפזז... יש עת לעמל ויש עת למחול, עתו של המחול הוא בימי שישי בערב... זה זמנה של ההורה המלהיבה והמלכדת את השורות".

 

מנגד עלתה על המתרסים עדנה, רכזת ועדת התרבות שעבדה בפלחה, והייתה מנושאי דגל הפמיניזם בתנועה הקיבוצית. "אני לא מקבלת את הטיעונים השטחיים שהועלו כאן. בדיוק מהסיבה שהעלתה בלימה, יש עת לעמל ויש עת למחול, הגיע הזמן שנצא קצת משגרת חיינו האפורים. היובל הוא סיבה טובה לחגיגה גדולה, חגיגה שבה ייקחו חלק כל החברים מהטף ועד להורים הזקנים... וחגיגה צריכה להיות... חגיגה... דווקא משום שאנו מתקשים לשמוח, צריך לשבור את הבנאליות הלוחצת והכובלת. אני סומכת בשתי ידי על מאיה ושלא יאשימו אותה שאינה דואגת לפרנסה, שתינו סיימנו רק השבוע תקופה ארוכה ב"פיקוח כותנה" אשר כידוע נעשה עם אור ראשון ב-4 בבוקר".

 

שעה ארוכה נמשך הדיון. אך למעשה עיקרי הדברים נאמרו על ידי הדוברים הראשונים והדיון החל להתמסמס ולאבד עניין. הפתעה קטנה זימן גרוש שלא הביע את התנגדותו הרגילה לכל הוצאה כספית. הוא ישב לו בפינתו הקבועה, זמזם לו זמזום לא מוכר וקיווה שיצא לו לרקוד עם מאיה הנחשקת..

 

ההצבעה הייתה דרמטית, התברר שההצעה התקבלה, ברוב קטן אך מחייב... או אז קמה מאיה וביקשה לומר כמה מילים: "נוכל להעמיד מופע גדול ויפה אם אומנם נצליח לגייס את כל החברים, כולל אלו שהצביעו נגד, בואו נוכיח לעצמנו שאנו טובים לא רק בעבודה אלא בכל בכול מה שאנו עושים, תרבות זו גם עשייה וכדי לעשות תרבות ברמה גבוהה צריך לעבוד קשה. ולסשה אני רוצה לומר כמה מילים מכול הלב. אנו לא עובדים כדי... לעבוד, אלא אנו עובדים כדי לרקוד... ממחר אנו מתחילים בהכנות למופע היובל - אגדת פיטר פן". שלא כרגיל רבים מחאו כף, ההכנות עוד לא החלו וכבר הורגשה התעלות והתרוממות רוח.

 

ההכנות היו בעיצומן, גרוש אשר כאמור היה הרקדן הכי מקצועי, אולי בכול התנועה הקיבוצית, קיבל כמובן את תפקיד פיטר-פן.

מושיקו, רכז הלול זכה בתפקיד "קפטן קוק", אולי בזכות הבנתו בקרבות תרנגולים.

הוותיקות והוותיקים שיחקו את "שבט האינדיאנים".

הפלחים, עובדי המוסך והלולנים היו "שודדי הים".

הילדים, איך לא, להם נועד תפקיד... "הילדים האבודים".

והחברות הצעירות - "בתולות הים". האמת שגם החברות הוותיקות רצו את התפקיד הזה, אך לא העיזו לבקש.

 

באחת מפינות החמד של הקיבוץ שהיו בה עצים גבוהים ובריכת נוי, נבנתה במה ענקית, הכי גדולה שנבנתה אי פעם בקיבוץ, מיוחדת ומעוצבת אל תוך הנוף. תפאורות מתאימות לעלילה הוכנו בעמל רב. ובמתפרה הוכנו תלבושות, לכול אחד ואחת כיד דמיונן של התופרות. המדידות שהתבצעו לאורך כול היום והלילה, הפכו את המתפרה למועדון חברים הכי חשוב בקיבוץ. שם דנו בהתקדמות המופע ובכול הרכילויות הקשורות אליו וגם באחרות.

 

רק מעטים המשיכו לגשש באפלה. גרטה שאלה וחזרה ושאלה את כל מי שנקרה בדרכה ומכיוון שעבדה במכבסה, דרכה הייתה ארוכה: "תגידו, זה לא מדאיג אתכם שהיא בחרה דווקא בפיטר-פן?... אתם יודעים שמדובר שם על "ארץ לעולם לא", אני חושבת שהייתה כאן אמירה מאוד ברורה על הקיבוץ!", בדרך כלל איש לא ענה אך דווקא מורדי החזיר לה כגמולה: "לא הבנת את העיקר... המסר הוא... שאם רוצים לעוף, צריך קודם כל להאמין, הגיע הזמן גרטה שתתחילי להאמין במשהו ולא רק בכביסה לבנה".

 

מאיה הייתה יושבת כל ערב בסידור העבודה להכין את החזרות שלמחרת. בעצה אחת עם סשה, מרכז ועדת העבודה, שאפילו השתכנע שלרקוד זאת בכול זאת עבודה קשה אחרי שקיבל התכווצות שרירים לאחר שתי חזרות בלבד. סוכם שהשודדים יתחילו תמיד ב-5.30 בבוקר ואתם בתולות הים. עובדי החינוך יגיעו ב-6.30 וכל היתר מייד לאחר ארוחת הבוקר. עם בית הספר סוכם שהילדים ייקחו חלק בחזרות מ-7.30 ועד 8.30 .

בערבים נערכו חזרות כלליות בנוכחות הקיבוץ כולו. כול מי שלא היה על הבמה, השתתף במתן עצות והצעות. מאיה הייתה מקשיבה, מחייכת ולפעמים משנה לשמחת לב המציע.

 

כל הקיבוצים באזור הוזמנו, גם הערבים מהכפר הסמוך, ובפעם הראשונה הוזמנו גם המושבים שעד כה כאילו הסמבטיון חצץ ביניהם לבין הקיבוץ. כמובן שהוזמנו ראשי ונציגי התנועה, שר החקלאות ומדריכי החקלאות, נציגי הסוכנות ונציגי קק"ל וארגון הקניות וקואופרטיב ההובלה. גרוש אפילו דאג להזמין את מנהל הבנק שלו: "קשרים הם יותר חשובים מפרוטקציה", אמר כהרגלו מזה שנים... ואולי רצה להפגין את יכולתו בתחום נוסף לספירת מזומנים וחתימה על הלוואות.

 

שבועיים לפני ההופעה, "הפסקת חשמל". חברת החשמל הורידה את השלטר בגלל עומס יתר. בדרך כלל איש לא התרגש... אך דווקא כעת? ואם זה יקרה בזמן ההופעה? מאחר וגרוש לא התנגד הוחלט להקדים את רכישת הגנראטור שכבר שנים הקיבוץ מצפה לו.

 

שבוע לפני היום המיוחל - מערכת השמן של הטרקטור עם הכף הגבוהה שעליו היה מתעופף פיטר-פן - קרסה וכל מערך העננים שהוכן בדי עמל התמוטט, נחרב והושחת. טרקטור אחר הובהל מהקיבוץ השכן ועל הנגרייה הוטל להכין סט עננים חדש.

 

שלושה ימים לפני החגיגה נחתה המהלומה האחרונה. גרוש הודיע שהוא עוזב את הקיבוץ. הוא קיבל הצעת עבודה מיידית בארצות הברית וכבר ארז את המזוודות.. "כול עתידי המקצועי תלוי בדבר.. כבר שלחו לי כרטיס למחרתיים שלא ניתן לשנותו..".

 

ניסיונות השכנוע לא הועילו. "אני כבר לא מדבר על הביזיון אם לא אגיע בתאריך... אך כרטיס אחר יעלה לי 1000 לירות! ... אני מצטער על הפשלה...", אמר ופניו אמרו שצערו לא היה כבד במיוחד.

המזכירות התכנסה בדחיפות, מה יהיה על כל המוזמנים? ומה יהיה על הבושה? ומה יהיה על היובל? והחשוב מכל מה יהיה עם החברים ששלושה חודשים עוסקים כל יום בחזרות?

 

בלימה אמרה: "אמרתי לכם שזה יעלה לנו ביוקר!!". ושאול מיהר להציע לגרוש: "נשלם לך מקופת הקיבוץ 1000 לירות... אתה הרי עדיין הגזבר, ובטח לא תתנגד". יגאל המורה עוד הוסיף ספק ברצינות וספק בצחוק: "אתה בוודאי תצליח לשלם בתשלומים". גרוש הוסיף נפט לתבערה כאשר בלגלוג אמר: "ככה זה כשאתה גם רקדן וגם... כספן, רצה לומר איש כספים, אך התחלק לו "כספן" והיה מרוצה מהחרוז שיצא לו.

 

לאחר התלבטויות רבות ובניגוד לכול העקרונות, ההחלטה נפלה: "בתיאום עם הבנק משלמים לגרוש את הסכום הנדרש לקניית כרטיס הטיסה המיוחל". ועוד הוחלט שלא לפרסם את ההחלטה, כדי לא לקלקל את ההילולה שהייתה בעיצומה וכדי לא ללבות את מדורת הוויכוחים העקרוניים שליוו את הפרויקט מיומו הראשון.

 

"פיטר-פן", זכה להצלחה רבה. השמחה שכאמור הייתה במשך שנים מינורית בלבד, פרצה מכל עבר, החברים נהנו מכל רגע, גם בחזרות וגם כאשר התגלו קשיים.

ובחגיגה עצמה לא היה רגע ללא התרוממות רוח... הצעירים שמעודם לא עלו על במה חוללו במסירות תוך שהם מזדהים עם "הילדים האבודים". הוותיקים שבחלקם שכחו מחול מהו דילגו ופיזזו כאיילות למרות שהם היו רק אינדיאנים. החברות הצעירות דמיינו לרגע קסום שהן "בתולות ים" והעזו להתנועע בחושניות בלתי מקובלת בקיבוץ.

 

כאשר המקהלה שרה "עם בת צחוק על השפתיים - זה הזמן לפרוש כנפיים", כל הקיבוץ שר אתם, מרקיעים לשחקים שמזמן היו חבויים מעבר לאופק. עוד ימים ארוכים, הקיבוץ כולו נשם אוויר פסגות. התחדשה גאוות היחידה. החברים היו מתפארים ומפארים עצמם בכל הזדמנות על הפרויקט שהרימו. האופוריה הציפה את הקיבוץ כענן כבד ביום שרב. פעילי הקיבוץ שהגיעו לעיר הגדולה השתבחו וזכו לטפיחות גב מכל עבר. זאת הייתה הצלחה.

 

למחרת המופע גרוש עזב. חברי המזכירות שמרו על הסוד ואפילו מאיה, האינדיאנית הקטנה, שרקדה עם פיטר פן את ריקודו האחרון בארץ, לא ידעה על כך.

 

שנים חלפו, המשק התרחב והתבסס, דורות חדשים נולדו. במהלך הפרויקט "מהעיר לכפר", משפחות וצעירים הצטרפו לקיבוץ. בתים החליפו את הצריפים הישנים. בית תרבות חדש הוקם ליד חדר האוכל. כביש אספלט החליף את דרך הכורכר הישנה וכיכרות פרחים פרחו בינות לשבילים. אפילו נשיא המדינה ביקר במקום באחד מימי ההולדת של הקיבוץ.

 

מאיה הייתה למורה למחול. לפעמים נזכרה בהמיית לב בריקוד שלה עם גרוש, אשר רקדן כמוהו כמעט ולא פגשה יותר. אלא שיום אחד שאול שהיה המזכיר, לא התאפק וסיפר לה על כרטיס הטיסה שעלה לקיבוץ 1000 לירות... גרוש אומנם כיכב כמה שנים בברודווי כרקדן במחזות זמר, אך כיוון שהיה גם איש עסקים ובימים ההם עשו כסף טוב באמריקה, הוא נשאר שם תגרן של עסקים, לצמיתות.

 

בלימה הלכה לעולמה לאחר מחלה ממושכת, שאול חזר שוב ושוב לתפקיד המזכיר. "הילדים האבודים" - התגייסו וחלקם כבר השתחררו. "קפטן קוק", עזב את הלול, אך המשיך במסעות השוד. אלא שבמקום לשוט במרחבי האוקיאנוסים, החל לתור במחוזות התרבות, שם העלה שלל רב.

 

אגדת פיטר-פן התפוגגה והלכה. הזיכרון הקולקטיבי מטבעו שהוא נשחק במהלך השנים ורק זיכרונות עמומים נצרבו כתמונות בודדות בתודעת הקיבוץ.

 

באותן שנים של רווחה יחסית, החלו החברים לצאת לטיולים בחו"ל. מאיה טסה לקרובי משפחתה בארצות הברית, אשר עם חלק מהם לא נפגשה מעולם. לאחר נשיקות וחיבוקים נוסח המולדת הישנה... פולניה... התיישבו סביב השולחן ויעקב, הדוד של מאיה ביקש סליחה ואמר: "מאיה נפטפט עד חצות, אך כעת מוכרחים לצפות בטלוויזיה.. הבשורה עוד לא הגיעה לישראל...  אתם לא יודעים מה אתם מפסידים... העיקר, היום הוא יום סיום החידון המרתק את כל היבשת - "מה הקשר". תוכנית נהדרת, כבר כמה ימים מנסים לפצח קשר מסוים, בכל יום במשך 10 דקות אפשר להתקשר לאולפן. ביום הראשון מי שיודע "מה הקשר", זוכה ב-10.000$, אם אין זוכה, אז ביום השני אפשר לזכות ב-20.000$... היום הוא היום החמישי והאחרון, אם אף אחד לא מצליח, גורף האיש עצמו את כל הקופה.. 50.000$ ".

 

"מי האיש?", שאלה מאיה, " ג'רי קטנמן, אחד מגדולי האמרגנים באמריקה", ענה יעקב.

"הוא הביא לראשונה את "הבולשוי" לאמריקה... ורקדנים כושים מדרום אפריקה למרות האיסור... גאון מקומי... יהודי כמובן. הוא טוען שיש לו קשר לאגדת פיטר-פן... ואיש לא מצליח לפצח את החידה". הדודה פרידה אצה והדליקה את המכשיר. "מיליונים צופים כעת בתוכנית", צהל דוד יעקב.

 

מאיה הציצה באיש שנראה על המרקם ולא האמינה למראה עיניה, אומנם השער היה לבן והעיניים מעט דהויות, אך אי אפשר היה לטעות גרשון קטונוביץ המכונה גרוש ישב שם על כיסא הכבוד, כולו זחוח לדברי המנחה ששאלה אותו מה יעשה בכסף מאחר ונותרו רק כמה דקות ולא נראה באופק מי שיכול לגזול ממנו את הפרס.

 

מאיה צעקה אל קרוביה: "אני מכירה אותו ויודעת את הקשר ".

 

יעקב ופרידה והרלי בנם ואפילו הכלב פיט, נעצו עיניים נדהמות במאיה והדוד הממולח הזדרז לטלפן אל האולפן. הטלפונאית שנראתה על המסך יושבת מאחורי ג'רי ביקשה לדעת את התשובה והדוד העביר במהירות את השפופרת למאיה. מאיה אמרה לה רק מילה אחת "גרוש", והטלפונאית כמעט סגרה את הטלפון כאשר ענתה: " קוראים לו ג'רי".

 

"תגידי לו גרוש ותראי את התגובה", לחצה מאיה וקולה הצלול והנקי נראה מספיק מהימן, כך שהטלפונאית העבירה את השפופרת לג'רי.

 

"הלו גרוש", לחשה מאיה וחיוכו של ג'רי שפניו מילאו את המסך, גווע בבת אחת. הוא ידע בדיוק מי תלוי מצדו השני של הקו "האלו מאיה... מה את עושה כאן...".

"באתי לגבות חוב", ענתה מאיה, כשפניו של ג'רי מתקדרים והולכים.

"הפסדתי בזה הרגע 50.000$.. את רוצה לומר שזה במקום ה-1000 לירות העלובות ההן? ואת ... את תתני את הכסף לקיבוץ?"

" כן, אני מכינה פרויקט חדש... ככה זה כשאתה גם רקדן וגם כספן", ציטטה והוסיפה משלה: "וגם לקחן".

 

ג'רי ביקש להיפגש, אבל מאיה התחמקה. לא סלחה לו על הכסף ולא על הריקוד האחרון, התמים, שנגזל ממנה.

 

ג'רי נעלם מהמסך ותוכנית אחרת עלתה. המשפחה כבר הייתה מרותקת לסיפור על "החבר" פיטר-פן שהופיע לפני שנים בקיבוץ וכעת עשה לרגע "come back" על מסך הטלוויזיה.

שווים               

קיבוץ ואקטואליה

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: