שוק הפשפשים / אמנון ורנר

שוק הפשפשים

אמנון ורנר - קיבוץ כרמיה

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

"גנבים", צרח יאיר כשהוא פרץ בסערה לשיחת הקיבוץ שדנה אותה עת בעניינים שברומו של עולם. "יש כאן בקיבוץ גנבים", המשיך יאיר לזעוק במלוא כוחו ונעמד באמצע חדר האוכל ועיניו תרו סביב, סביב, עוברות מחבר לחבר, בניסיון לאתר את הגנב.

איור מאת יעקב גוטרמן

הדיון נפסק באחת ודממה השתררה. יומלה המזכיר חיפש מילים מתאימות לסיטואציה שלא הייתה כלל על סדר היום. בעוד הוא מתלבט, שאג שוב יאיר. "גנבים בקיבוץ" ואז הפנה גבו ויצא מחדר האוכל בצעדים חפוזים.

 

יומלה, התעשת, אמר שהוא מצטער על מה שקרה ושאין לו קצה ידיעה במה הדברים אמורים והציע להמשיך בדיון. סימני השאלה אומנם נותרו בחלל חדר האוכל, מסרבים להיענות לפנית יומלה, אך הדיון, אומנם באופן מקרטע ולא ממוקד - חזר למסלולו .

 

למחרת קם הקיבוץ ליום חדש, יום שלא ישכח. כל לוח המודעות הענק, בכניסה לחדר האוכל כוסה בפלקט מאיר עיניים גנבים. ומרגע זה הקיבוץ עסק רק ב"גנבים". כולם דיברו בנושא האחד והיחיד. למרות שאיש לא ידע במה בדיוק מדובר, הדבר לא מנע מפיתוחו של שיח מעמיק סביב שאלת גבולות הרכוש הפרטי ושאלת האחריות הקולקטיבית.... לוח המודעות הפך אט-אט לעיתון קיר, כל מי שהיה לו מה לומר בעניין כתב זאת על גבי הלוח. "אתה בעצמך גנב", "הוא צודק", "הגוזל מגזלן – פטור", "גנבים - נמאסתם", ועוד ועוד דברי טעם ודברי בלע נכתבו שם.. חלקם לעניין וחלקם לעניין אחר כנראה.

 

יאיר עצמו הסתגר בחדרו ומיאן לצאת ולהסביר את העניין. חבריו הקרובים שהגיעו אתו לפני שנים מגולת ארגנטינה ניסו לחדור לחדרו תוך כדי הבאת ארוחת צוהרים אליו, כדי להניע מו"מ כל שהוא, אך הוא בשלו, התנתק.

 

יאיר שנחשב לזקן הרווקים בקיבוץ, היה בדרך כלל חבר שקט, נהג משאית הקיבוץ ובעל חוש מוזיקלי נדיר. בעיקר הצטיין כחצוצרן. ביום העצמאות היה מחצרץ את "התקווה" וב-1 במאי את "האינטרנציונאל" ובלילות אם היית עובר ליד פתח ביתו, היית יכול להבחין שמוצרט והקונצרטים לחצוצרה ותזמורת שלו, הם אורחים קבועים שלו. יום נוסף חלף כשהכול עוסקים רק באותו עניין – גנבים. למחרת, מצאו החברים בתיבות הדואר שלהם דף ניר לבן שעליו נכתב, באותיות של קידוש הלבנה, מילה אחת - גנבים.

 

נתמלאה הסאה ובפעם הראשונה בתולדות הקיבוץ, החליטה המזכירות לפנות למשטרה. רב פקד ראובן פישלזון, מפקד המשטרה בעיירה הסמוכה, קצת הופתע שהרי ידוע היה לכל שהקיבוצים פותרים את בעיותיהם בינם לבין עצמם ושוטרים מוזמנים לקיבוץ רק בימי חג. אך לא רב-פקד כראובן פישלזון יוותר על ההזדמנות להרחבת תחום טיפולו והוא מיהר להגיע לשיחה עם יומלה המזכיר.

 

ריחות הזבל והחציר קיבלו את פניו כשרק עבר את השער ולאחר שהחנה את המכונית על אם הדרך, כיאה לרב-פקד, פתח בצעד מהיר אל חדרו של יומלה, מתלבט אם טוב הדבר או רע הדבר שחברי הקיבוץ יבחינו בו... וכבר היה ישוב בכורסא היחידה בחדרו של יומלה .

יומלה סיפר לו בפירוט את אשר קרה. רב פקד ראובן פישלזון הקשיב קשב רב אך לא יכול היה להתאפק ופרץ בשאלה : "הרי אצלכם הכול שייך לכולם?". ויומלה נאלץ לפרט את מעט הרכוש הפרטי של חבר הקיבוץ: "הציוד בחדר... הבגדים... הספרים.."

 

"הנשים?", התערב ראובן... יומלה נתן בו מבט גדוש תוכחה וראובן פישלזון מייד פירש: "פשוט שמעתי שהילדים בקיבוץ לא יודעים מי הם ההורים שלהם ו...". יומלה לא אפשר לראובן להמשיך: "ואני שמעתי שהשוטרים יוצאים בזוגות, אחד יודע לקרוא והשני לכתוב".

"או-קי, תיקו, נמשיך", אמר ראובן וחייך חיוך רחב, מתחת לשפמו הצ'רלי צ'פליני, לאות שקיבל את הירידה ברוח טובה.

 

סוכם שהמשטרה תשלח לקיבוץ בלש, מחופש למתנדב, והוא הרשות בידו להיכנס לחדרים ולבדוק תכולתם. אלא שעדיין איש לא ידע מה בדיוק נגנב מיאיר, אם בכלל. ראובן חייך שוב ואמר: "תן לי לדבר עם המתלונן", ואחר שוב חייך, מרוצה מהגדרתו את הבעיה.

 

למחרת, בשעות הערב המוקדמות, רב-פקד ראובן פישלזון בתלבושת מלאה, התייצב לפני דלת חדרו של יאיר, דפק ובקול של רס"ר, קצר ומחייב ציווה: "משטרה! נא לפתוח את הדלת!". הדלת נפתחה. מאחוריה ניצב יאיר מופתע לגמרי. בחן היטב את האורח הלא קרוא והזמינו להיכנס. הקפה נשפת מייד והוגש ללא תקרובת כל שהיא וראובן פתח: "שמע.. אותי לא מעניינים יחסיך עם הקיבוץ. אם יש גנב בקיבוץ, תפקידי הוא למצוא אותו!! אלא שעד לרגע זה אינני יודע, מה לכל הרוחות נגנב! עפ"י החוק והדין בישראל, אשר אמורים לחייב גם את חברי הקיבוצים, אתה חייב לספק כל אינפורמציה הנדרשת לחקירה ... האם אני ברור?". "כן המפקד", ענה יאיר כשחרונו מהול בלגלוג קל ותוך כדי ניסיון נואל לחקות את קולו של הרב פקד, הוסיף: "החצוצרה שלי נגנבה!".

 

"איך, היכן ומתי.. זאת החצוצרה שלך או של הקיבוץ?", המשיך רב פקד ראובן פישלזון בקול של מי שהמושכות בידיו תוך כדי שהוא מוציא את פנקסו ומתחיל לרשום.

"מתי? - לפני שבוע! איך והיכן? לאחר שצחצחתי אותה, הנחתי אותה ליד פתח ביתי לייבוש! ולמי היא שייכת? זאת החצוצרה של הקיבוץ! אך אני היחידי שיודע לחצרץ!", כך ענה יאיר כשהוא ממשיך בחיקוי, בקול יבש, ענייני וקצוב כיאה למעמד ולתחושותיו בכל הנוגע למעמד.

" אומרים לחצרץ?", שאל רב הפקד ראובן פישלזון.

"מה אני יודע... תשאל את 'הגשש החיוור'.."

ושניהם פרצו בצחוק רם והאווירה הפורמאלית התפוקקה.

"אם היא שייכת לקיבוץ... אז לכל חבר הרשות לקחת את החצוצרה מבלי להיקרא - גנב?!", שאל הרב פקד והעלה על פניו חיוך רחב של מבין עניין.

"כן ולא", מיהר יאיר להשיב קצרות: "החצוצרה של הקיבוץ. אך אין פרוש הדבר שמדובר על הפקרות! אני אחראי עליה. ואני היחידי שיודע להוציא ממנה חיצרוצים!".

 

"אנחנו נטפל בנושא, תדע לך שבנפה שלנו יש לי הצלחה של 75% בגילוי פשעי רכוש, מקום ראשון בארץ!! אנו נמצא לך את החצוצרה, אך בפעם הבאה תייבש אותה בתוך הבית ובצאתך סגור את הדלת עם מנעול!", אמ רב-פקד פישלזון וקם לצאת.

"אצלנו לא נועלים את הדלתות", עוד הספיק יאיר לומר וראובן ענה לו מבעד לדלת: "אתם נראים כך... רעיונות מוזרים יש לכם... 'מה שלא סגור על מנעול או מוחבא מתחת לזנב הוא פרצה הקוראת לגנב' כפי שאמר לאחרונה המפכ"ל", אמר פישלזון ברוב חשיבות, והמשיך לדרכו.

 

למחרת הגיע לקיבוץ סמל יצחק פיכמן כשהוא עוטה בחולצה הווי פרחונית, שער ראשו צבוע באדום, גורמט ענק מנחושת משתלשל על חזהו וסנדלים תנ"כיות לרגליו. אב-טיפוס של מתנדב על פי הבנתו של הרב פקד פישלזון. הסתובב לו פה ושם, הציץ שם ופה ובעיקר פשפש בחדרים כאשר הדיירים עדיין שהו במקומות עבודתם. על פי הנחיית יומלה, בכל חדר נורמטיבי, אפשר למצוא... קומקום חשמלי, רדיו, כמה ספרים... ספר הפלמ"ח, הקאפיטל וכמה ספרי קריאה ושירה.. לא יותר אך גם לא פחות. "הוא יודע על מה הוא מדבר המזכיר הזה", אמר לעצמו סמל פיכמן לאחר ביקור פתע בכמה חדרים. כך המשיך הבלש איציק פיכמן בעבודתו המתסכלת, עד שהגיע לחדרה של גלוריה. שם אורו פניו.

החדר היה מלא בחפצים מסודרים בערמות ערמות... בגדים, נעליים, כלי גינה, תיקים... והחצוצרה במלוא תפארת ניצבה על הכוננית. הכול בסדר מופתי ...

סמל איציק דיווח מייד לרב-פקד ראובן פישלזון, והוא מיהר ליומלה. האחרון, לאחר ביקור אישי בחדרה של גלוריה, מיהר לכנס את מזכירות הקיבוץ ודיווח להם על הממצאים.

 

במזכירות נחלקו הדעות, בעיקר לאחר שיומלה סיפר מה הוא מצא שם בחדרה: "כל מה שנעלם בקיבוץ בשנים האחרונות... כל הסכינים שנעלמו מחדר האוכל, בגדים שהיו בדרכם למכבסה אך אבדו ב"דרך ארוכה" כמו שאמר מאיר, ארבעת הממטרות הגדולות של הבננות, עציצים שקיבלו כנפיים והתעופפו להם ממרפסות החברים, הקלשון החדש של האורווה... בקיצור כל מה שלא היה קשור בשרשרת או מודבק בדבק פלסטי למקומו בשנים האחרונות, מצא את דרכו לערמות שמילאו את חדרה של גלוריה"

 

מכיוון שגלוריה, נח"לאית לשעבר, אשתו לשעבר של פז ולולנית במיל', כבר שנים חיה בבדידות מזהרת ואיש לא פקד את חדרה... הרי שרק בזכותה של החצוצרה התגלתה הבושה - "גנב בקיבוץ". "גנב עם קבלות", כמו שאמר יוסקה בישיבה.

 

יואל הגזבר הציע לסלק את גלוריה מהקיבוץ, "אי אפשר שבחברה פתוחה כשלנו, החיה ללא מנעולים ימצא מי שינצל את אורחות חיינו וינכס לעצמו את רכוש הקיבוץ וחבריו.., זאת תולעת שמכרסמת את בסיס השותפות, זאת תולעת שתרקיב את הקיבוץ כולו".

היו אחרים ובינם רונית שטענה גם היא בלהט: "אין להוציא מהקיבוץ את מי שחטא... אני כמובן לא תומכת במעשה עצמו, אך לא יעלה על הדעת להוציא אדם מביתו. אם נוציא את כל החוטאים למיניהם מי יישאר?.. כל מי ששיך לקהילה, בטוב וברע - כאן ביתו"

 

כאשר הייתה ברורה נטיית הרוב, ביקשה ברוריה רכזת ועדת הבריאות לומר משהו: "אומנם ענייני הבריאות הם חסויים, אך לא הותרתם לי כל אפשרות שלא לגלות משהו בעניין גלוריה... לא מדובר בגנבת אלא בקלפטומנית. גלוריה חולה וצריך לעזור לה ולא לסלק אותה... היא אוספת כל מה שנמצא בדרכה. והיא איננה מודעת לכך שכל חפץ שייך למישהו והיא גם לא עושה שימוש כלשהו בחפצים האלו... זאת מחלה שאפילו במחלקת הבריאות של התנועה לא יודעים איזה וירוס מחולל אותה... היא איננה עשב שוטה אלא... צמח חולה..."

 

שקט כבד השתרר כאשר ברוריה סיימה דבריה. האינפורמציה החדשה הביכה את כולם.

ואז, מישקה הידוע בהבנתו הדקה את המארג החברתי והעדין של חיי הקיבוץ, קם והציע: "חדרה של גלוריה - פתוח... כל מי שאיבד משהו... מהיום ידע היכן למצאו... ילך לחדרה ויאסוף את הדרוש... זה גם פיתרון טוב לאבדות ולציוד עזוב... נחליט שגלוריה אחראית על 'שוק הפשפשים' שלנו... ולא צריך לחכות שגלוריה תאסוף ציוד... את כל האלטה-זאכן או האינסטרומנטים שאינם נדרשים יותר לבעליהם אפשר להביאם אליה... ומאידך, אם מישהו זקוק למשהו, שייכנס לחדרה... כולנו נהנה, כולל גלוריה שסוף סוף, חברים יבקרו בחדרה".

 

ברוב גדול סיכמה המזכירות לקבל את הצעתו של מישקה וכמו כן הוחלט שלא לקיים דיון רחב בשיחת הקיבוץ מפאת צנעת הפרט... אם כי היה ברור שלמחרת כל החברים ידעו על הבעיה. ואולי טוב שכך.

 

כך קרה שקיבוצנו היה אולי הקיבוץ הראשון שזכה ל"שוק פשפשים" מקומי, כיום מוסד מכובד בכל קיבוץ וקיבוץ. אם כי רובם שינו את השם ל"חנות יד-שנייה"... והרי גלוריה כזאת או אחרת אפשר למצוא בכל קיבוץ...

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: