הך פטיש עלה וצנח... / אמנון ורנר

 

הך פטיש עלה וצנח...

אמנון ורנר - כרמיה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

-         יותר אתה לא עובד בשלחין, כך הכריז ד"ר שוורצקופ, תוך שהוא מסיר את משקפי הפלסטיק המיושנים שלו.

איור מאת יעקב גוטרמן

-         מה, מה?... יותר מכך לא הצליח שרול ההמום, להוציא מפיו.

-         פשוט מאוד, אתה לא עובד יותר במקום שצריך כל היום להתכופף, חוט השדרה שלך דפוק לגמרי, גם ככה תצטרך בקרוב לעבור טיפול כירורגי באחת הדסקיות...

-         איזה מתכופף, מי מתכופף...

-         בעצמך סיפרת לי על הקושי שלך בהעברת קווי המים, ככל שהתירס צומח ועולה... זוכר?

 

ד"ר שוורצקופ לא שעה לתחינותיו של שרול ומיד הכין מכתב אל מוסדות הקיבוץ. עוד באותו הערב ניגש שרול, ממורטט ומבויש אל אהרון בייגל, מרכז ועדת העבודה, נתן לו את המכתב ופלט רק מילה אחת: - מצטער.

 

ביום שישי הוזמן לישיבת ועדת העבודה. רעיה, סגנית האלוהים, לאחר עיון קצר בדוקומנט, כשהיא מנענעת בראשה בחוזקה עד ששתי צמותיה התנפנפו כאילו והיו להן חיים משלהן, לחשה: - ממה נחייה? 10 שנים וכבר חצי קיבוץ סוג ב'. אהרון הגדול, נזעק מיד להגן על שרול שנחשב כעובד חרוץ ונאמן: - סליחה, הגזמת... גב שבור זאת מכת המדינה... לא צריך להתלהם, נמצא פיתרון. - אני מצטער... מאוד מצטער... אולי יש במפעל איזו עבודה שלא צריכים בה להתכופף? רעיה שמעה 'מפעל' ונשמתה פרחה לה בשריקה רמה. חודש כבר עבר מאז ששיחת הקיבוץ הטילה על ועדת העבודה לתגבר מיד את צוות המפעל ועדיין לא הצליחה להעמיד אפילו לא חצי חבר... ההזמנות בשיאן ואין מענה... וזאת לאחר שהחלטה נוספת של שיחת הקיבוץ קבעה שמספר השכירים במפעל לא יעלה אף פעם על מספר החברים העובדים שם. - אתה ממש מציל את האומה, פנה אהרון לשרול. - לדפוק ארגזים אתה יכול? ------ וודאי, וודאי, ענה שרול בחיפזון לפני שמישהו אחר יחטוף את הג'וב, אפשר לעבוד בישיבה, לא? רואי, נציג הצעירים בועדת העבודה ומנהל שיווק במפעל, התערב בזמן: - אין כל בעיה, יושבים ליד הסרט הנע, ורק דופקים מסמרים, ומבריגים כמה ברגים.

 

וכך היה. חלף רק יום אחד ושרול כבר ישב על כסא מוגבה, ליד סרט נע שנע באיטיות עליו לוחות עץ וכל אשר היה עליו לעשות הוא לחברם לכדי ארגז אחד שיעבור לתחנה הבאה לקבל צבע, חומרים משמרים וכיוצא בזה.

 

ביום שישי, ענף הפלחה ארגן מסיבת פרידה צנועה ומכיוון ששרול היה מעשן סיטונאי, קיבל מחבריו לעבודה - מצית יפיפה, כולו נירוסטה קלל, עליה ציור של פטיש, כאשר עדיין נראו שאריות של מגל שנמחק ביד אמונה.

 

שרול, על אף חריצותו, זריז - לא היה. וכך בימים הראשונים בקושי סיים הרכבת 40 ארגזים ואף לאחר חודשים של עבודה, המספר מכסימלי אליו הגיע היה 60. כל זאת כאשר הממוצע במפעל עמד על 80 לעובד ומישקה ה'סטחנוב' הגיע עד ל-100 ארגזים ליום.

 

-         כל אחד ואחד לפי יכולתו... הסביר שרול בנחת לרינה, מנהלת הייצור, שנעמדה לידו.

-         לא אמרתי דבר, התגוננה היא, למרות ששפת הגוף שלה שידרה בערוץ המסחרי.

-         אני מאוד... מאוד משתדל.

-         אני רואה... תתמיד, תראה שהתפוקה תעלה, גם לדפוק מסמרים צריך לדעת, כשהמילה 'לדפוק' קיבלה אצלה הטעמה נסתרת.

 

שרול נזכר בילדותו, אולי בכיתה ג' או ד', כאשר יושקו המורה למלאכה ביאס אותו לפני כל הכיתה: - לשרול יש שתי ידיים שמאליות. גם כעת הרגיש את אותה מועקה, כאשר כיס המרה מטפס במעלה הוושט ואו-טו-טו יגיח יחד עם שני המסמרים שאחז בפיו כדי להגביר את ההספק. ומיד ניסה לדפוק את המסמרים מהר יותר. הכישלון מיהר יותר, ושרול דפק את הציפורן שהשחירה מיד. לאחר שנחבש, התחבושת הצחורה הבריקה לכל עבר והעלתה מבטי רחמנות אצל העובדים האחרים.

 

יוסוף, הפועל השכיר מהעיירה הסמוכה מוותיקי המפעל, ניגש אליו, תוך טפיחת שכם שכמעט פרקה את שרול לחלקי חילוף בלבד: - אל תתרגש, פשוט תתרכז בעבודה, אל תחשוב!! - אני מוכרח, מוכרח לחשוב על משהו, לא? - לא, כעת אתה במפעל, ארגזן... רק דבר אחד בראש - כמה ארגזים תספיק היום, לא לחשוב... דפוק את המסמרים... בזריזות ובביטחון... ככה! לקח הפטיש והכה בעוז ובדיוק. - אבל אני מוכרח להסתכל על כל מסמר ומסמר, אני צריך לכוון. - תראה... אף אחד לא יגיד לך, אבל אני לא חבר קיבוץ ואדבר דוגרי, עם 60 ארגזים אי אפשר - לקנות במכולת... הבנת? זה דפיציט על בטוח... והסינים כבר כאן... בזול... מליון סינים לא טועים. כך סיכם בלהט תוך הדגשת המיליון. - תודה, תודה יוסוף, תודה לך... סיגריה מותר? - מה אתה מנהל? בעבודה לא נחים וגם לא נהנים, בבית תהנה עם אשתך, נורית נכון?... יוסוף חזר בזריזות למקומו ושרול המשיך להשקיע את נשמתו בכל מסמר ומסמר.

 

במסיבת ראש השנה, מחלקים אצלנו פרסים, לענף השנה, לזוג השנה... וכמובן לעובד השנה. מישקה קם עוד לפני שגורביץ המנחה הנצחי של המסיבות בקיבוץ, הכריז בקול שהתאים יותר להכרזת המדינה על זכייתו. מישקה זכה בבונבוניירה גדולה והתבקש לומר כמה מילים: - אני לא טוב במילים, רק בארגזים. אני שמח לקבל את הפרס... הוא לא רק שלי אלא של כל הקיבוץ, מוכרחים להגדיל את התפוקה כדי שהמפעל ישגשג וירוויח... אני כולי תקווה ששרול שרק השנה הצטרף למפעל יעמוד כאן במקומי, בשנה הבאה. שאגות הקהל ליוו אותו בירידתו מהבמה. רק שרול ניסה להתכווץ עוד מעט ואם היה יכול להתאדות באותו רגע, היה עושה זאת בשמחת עניים. אך כל שיכול, היה להוציא את המצית המבריק, לסקור שוב את עיצובו הנאה ולהדליק את הסיגריה שהייתה תקועה בפיו מאז שמישקה עלה על הבמה.

 

כבר למחרת המסיבה, מישקה הגיע לחדרם של שרול ונורית: - אני רק רוצה לעזור לך, אני יודע שזה לא פשוט ובכל זאת... אם אני יכול ואני פחות שנים ממך בקיבוץ, אז אתה בטח... אתה הרי ידוע בחריצותך. - זה... זה מה שאני יכול. יש לי כנראה בעיית קואורדינציה, אין לי תאום בין הראש לידים... - אתה לא מבין איזו הרגשת כיף תהייה לך... אני החודש ב-26 ימי עבודה עשיתי כמעט 2700 ארגזים, זה עשה אותי מאושר... התפוקה הזאת... מעצימה אותי, אתה מבין? - מישקה, מישקה אני מבין וכל הכבוד לך... תאמין לי אני עושה את המכסימום. - זה לא חשוב מה אתה עושה, אלא כמה... רק רצון ונחישות, צא מהעולם הגדול אל הארגז הפשוט, ארגז של חולין כמו שאומרים... ארגז אל ארגז יביע אומר, סיכם מישקה, מרוצה מאמירתו, תוך שהוא פוזל אל נורית שישבה דחוקה בכורסה מרופטת, מתפלא על שלא הוזמן לשבת. שרול שקע בתוך עצמו, כל שריריו התכווצו, בעיקר שרירי צווארו שהיו מתוחים כדי לשוות לעצמו מראה זקוף, אך לא פחות מכך, כדי שלא תימלט זעקה מרה שעמדה לצאת לאוויר העולם בכל רגע. מישקה, חש שעוד מעט ידבק במבוכתו של שרול ורצה לסיים בטוב: - אתה יודע שאני לא דברן גדול, אבל בלי פרנסה לא יהיה קיבוץ... יעילות זאת הדרך להישרד בטירוף שאוחז במדינה וסליחה שאני מדבר כל כך גבוה, אבל זה בא מהלב, אני רוצה שתמשיך איתנו, אני מאוד מעריך אותך ומפחד... - ממה אתה מפחד? לא יפטרו אותי, אל תדאג. - לא, אני מפחד שתפסיד מיוקרתך, היום נחשב רק מי שמביא תועלת לקופה... עוד מעט יפריטו את הקיבוץ, מה יהיה איתך? - כמה חודשים אני כבר במפעל?... כבר ממש שייך... לפעמים אני מרגיש כאילו ואני בעצמי כבר ארגז ופה ושם מסמרים ממש מכאיבים לי. - מה לעשות, צריך לשרוד, והחיים היום מתחילים אחרי העבודה, עוד עשר שנים לפנסיה... צריך לדעת לעשות סוויץ'... אתה יודע שאני ממש חש איך המסמר נכנס לתוך הקרש, אני שומע את המוזיקה... את אוושת החדירה... ואפילו את צלצול המטבעות... מה לעשות, בסוף השנה ניסע לטייל בחו"ל זה גם משהו... יש הבנה? - בטח... הבנתי אותך. מישקה לפתע התנער, קם ויצא מהחדר ללא מילים נוספות, גם לא התלונן על שלא הוזמן לכוס קפה.

 

נורית שעד כה ישבה מהצד ללא אומר ומבלי שאף החליפה מבט עם מישקה, ניעורה, זינקה מהכורסה, זקפה גווה, סידרה שערה, העבירה לשון רטובה על שפתותיה ופתחה: - שרול אל תהרוג את עצמך. שרול ניסה לתפוס שלווה, שלף סיגריה, ליטף באהבה את המצית החדש ורק אז הסב מבטו אליה: - איך לא? אני איש עבודה, מה נשאר ממני? שכחת?... 'העבודה היא כל חיינו'... בעיניים מסוככות הדליק את הסיגריה, תוך שהוא בוהה בלהבה הכחולה המעוטרת ברשפים אדומים... אמר לעצמו: - יש בה בשלהבת האש משהו מיסטי, שלא מהעולם הזה, אפשר לאמור משהו מפתה... ואז באחת המכסה סגר על לשון האש וזאת נבלעה אל תוככי המצית והייתה כלא הייתה. - לא שכחתי, הרי שרנו יחד, מי חשב אז שיום יבוא ותדפוק מסמרים לפרנסתנו, אפילו התנגדנו להקמת המפעל, רק חקלאות... גורדון... 'בעבודת האדמה - נושע'... אבל הזמנים... - אני לא יכול, אני כבר לא שולט בעצמי, רק חולם 'הך פטיש עלה וצנח'... אני מחרבן מסמרים וברגים, יש ארבעה ברגים אחרונים שסוגרים את הארגז, הם פשוט משגעים אותי, למרות שאז אני מסיים 54 ארגזים, 55... אני אשתגע, אני לא שולט. - די שרול, אל תענה את עצמך, בוא למיטה, אבל בבקשה, בלי הסיגריה.

 

הלילה הקר סגר עליהם, תריס שלא היה סגור כראוי דפק בעוז, אך מחשבותיו של שרול כבר היו בארגזים. לדפוק חזק יותר ומהר יותר אולי שניים ביחד אולי להחליף מברג, אולי מברג חשמלי... כן מחר הוא יציע לרינה, זאת לא השקעה גדולה... אולי ברגים יותר קטנים, מי קבע את הגודל? נורית לא עצמה עין, בידה המלטפת הרגישה למרות הזיעה הקרה שנדפה מבעד לעורו של שרול המנמנם, את עצביו המתוחים, את התזוזות הזעירות שנגרמות על ידי סערת הנפש וידעה, זה לא יגמר בטוב. אלא שעם השחר העולה, הודרו הרעיונות ואת מקומם תפסו מסמרים שחורים, ארוכים, חזקים, חפים מאידיאולוגיה, מעצבי מציאות ללא מתום. שרול כבר היה מכונס בסרבל כחול, נושם אל קרבו את ניחוחו של הסרט הנע, מפרנס בשארית כוחותיו.

ביום שישי כשכל הקיבוץ חגג בארוחה משותפת לכבוד צאתם של ראשוני הוותיקים לפנסיה, עלה המפעל באש.

   

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: