היה פיס בחיים? / אמנון ורנר

היה פיס בחיים?

אמנון ורנר - כרמיה

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

אריה היה ישוב בכורסתו כאשר ביד שמאלו הרוטטת החזיק בעיתון ובימינו, שגם היא רטטה את כרטיס הפיס. רצה להזעיק את רעייתו מחדר השירותים, אך גרונו השתנק והמילים ירדו בבית הבליעה לעבר בני המעיים.
איור מאת יעקב גוטרמן

אריה מעודו לא הרבה בדיבורים. מאז שנשלח לקיבוץ, שעלה על הקרקע בגבעת טרשים אל מול הגבול הפרוץ, נודע בשתיקתו המופלגת. אריה היה נהג ה"סופר-וויט", פאר המשאיות שנעו בדרכי הארץ הצרות והרעועות בשלהי מלחמת השחרור.

 

קול שטיפת האסלה הוציא את אריה ממאובנותו, "מירה.. בואי מהר". ומירה מחשש שקרה אסון כלשהו מיהרה אליו. כשהתקרבה הבחינה רק בחיוורונו של אריה ועיניה תרו אחר הבשורה הנוראה, זאת שלבה מנבא לה מאותו יום בו הובאה ארצה ע"י "עלית הנוער" לאחר המלחמה הנוראה. ילדה, ניצולה יחידה ממשפחתה הגדולה שנמחתה מעל פני האדמה.

 

"מירה... זכינו... זכינו בפיס... מליון לירות... הנה המספר שלנו בעיתון...". מירה השליכה עצמה על אריה בשמחה, ספק בגלל הבשורה וספק בגלל השמחה שתחזיתה נכזבה. אפילו לא התבוננה במספר הזוכה, ידעה שעל אריה אפשר לסמוך.

"את יודעת מה אפשר לעשות במיליון לירות? "..שאל אריה וידיו עדיין רוטטות ועיניו פקוחות עד לחשש שהאישונים לא יעמדו במאמץ ויתמלטו מארובותיהם.

 

באותו הרגע התעשתה מירה, החזירה גופה מגופו ולחשה:

"אריה.. למה אתה מתכוון?"

מירה, לא כמו אריה שנשאר בקיבוץ כי לא מצא מקום אחר, התחברה לקיבוץ ומצאה את מקומה בחיים המשותפים. ובשעה שאריה נשאר בשולי החברה, מירה עברה מתפקיד לתפקיד וכעת ריכזה את ענף הלול.

"מירה.. זאת הזדמנות חיינו.. לבנות לנו בית.. לשלוח את אורן לאוניברסיטה.. להכניס את אביבה לבית אבות", לחש לה אריה כשהוא תולה בה עיניים נוצצות המתחננות על נפשן.

"אריה.. מיטב שנותינו נתנו למקום.. אנו קשורים לכל בית לכל.. עץ.. יש לנו בית, אמנם קטן אך בהחלט מספיק.. והקיבוץ כבר ידאג לאימך..."

חרדה אחזה בה... שוב לנדוד?... זכר ימי נעוריה האפלים, הרעיד את גופה הצנום, נדמה היה לה שדמה התלהט וריח ישן אך מוכר מאותה עלית גג, עלה באפה.

 

אריה עדיין מרוגש, בחן שוב ושוב את הכרטיס בעל המספר הזוכה.. כרטיס מרופט ובלתי ראוי לגובה הפרס. ישב לו מצומק בכורסתו, מאמין ולא מאמין בעת ובעונה אחת. ניסה לארגן את המציאות החדשה העומדת לפתחו, אך לא מצא את המילים שישכנעו את מירה לעשות את הצעד המתבקש...

"רק.. בינתיים אל תספרי לאיש... אנו מוכרחים לחשוב בעניין... אני מתחנן.."

מירה שסערת רוחו החלה להרעיד את עורה היבש והמחורץ משנות עבודה קשות, היססה אך ענתה קצרות, "בסדר"

 

כל הלילה לא עצמו עין בני הזוג. הכעס פקק את בית בליעתו של אריה, האושר היה בהישג יד ורק שטרות בני מאה ריצדו בעיניו... ואילו מירה שקעה במחשבות נוגות... האם הוא יעזוב?... בלעדיה?

"מירה... אם לא היום אז לעולם לא.. 6 מיליארד תושבים העולם הגדול לא טועים.. רק פה כמה אלפים החליטו שהאדם לא צריך רכוש פרטי.. הכל שייך לכולם... באמת"

נעץ מבטו במירה, מנסה לחדור אל מתחת אותה קליפה הכולאת את מחשבותיה הנפלאים ממנו.

"מה אתה בוחן אותי בעניים כה חדות.. מה חסר לך, כאן?"

"מה חסר לי?... חסר לי פריבט שיחנה ליד הדלת... שאוכל לטפל בו.. לרחוץ אותו, להרגיש שהשגתי משהו בחיים"

"אם אתה כל כך רוצה לשטוף משהו, אז מחר תשטוף את החדר...."

"אילך את יכולה?.. לפעמים אני לא מבין איך התחתנתי איתך.. אבל את יודעת שאני אוהב אותך.. אוהב אבל לא תמיד מבין אותך.. "

"אני דווקא מבינה אותך אבל לא מסכימה איתך... התעייפתי אריה, כבר עוד מעט בוקר"

"קודם לכל ניקח את הכסף לפני שיצוץ איזה רמאי... אני חושב שאת טועה... אל תחששי... לא אעשה שום צעד ללא הסכמתך.. רק שלא ידעו בקיבוץ..", סיכם אריה, שלמחרת ממילא היה צריך לעבור בעיר הגדולה, שהבהיקה מרחוק יותר מתמיד.

 

מיד בבוקר, החליף אריה את הכרטיס הזוכה בצ'ק שמן, לא לפני שכיסה פניו כיאות כנגד המצלמות הרבות שהמתינו למיליונר החדש.

התקשורת גילתה עניין רב ב"סינדרלה" המסתורית, והשמועות פשטו ורחשו גם לעבר שדות ההתיישבות העובדת.

 

אלא שהמזל אינו מצלצל פעמיים. וכך קרה שבתמונת "הזוכה האלמוני", היוצא מפתח בניין הפיס, אשר התפרסמה בעיתון הערב, נראה בברור... ה"סופר-וויט" של אריה בקצה הרחוב.

 

לא עברו שעתיים ושאול, גזבר הקיבוץ, דפק בדלת.

הסביר בשקט ובפסקנות שהוא רק בא להזכיר את עקרונות הקיבוץ האומרים שכל הכנסות חברי הקיבוץ שייכות לכלל החברים.. "ואני מצפה שהצ'ק יופקד בהקדם בקופת הקיבוץ"

אריה שהיה מעט גבוה משאול, קם מרבצו, עמד מעליו כשדמותו מאיימת על דמותו השדופה של שאול וזרק מילותיו בלהט:

"זה לא כולל זכייה בפיס.. הקיבוץ לא מימן לי במשך שנים את קניית כרטיסי הגרלה"

הדו-שיח התלהט ובעוד שאול מציץ בצ'ק השמן שעל השידה, אריה סיכם: "לא יקום ולא יהיה, הרווחתי את הפרס ביושר ואני לא מתכוון לוותר עליו"

שאול, קצת הופתע מהאמירה הרהוטה והחד משמעית, ניסה גם הוא לסכם:

"שיהיה ברור, רכוש פרטי לא יעבור אצלנו בשתיקה.. לפני חודש 'חברת החשמל' ניתקה לנו את הזרם, וכעת אני תחת איום סגירת 'השיבר' ע"י חברת 'מקורות' ואתה תחזיק בסכום ענק בבנק... דע לך אני הולך למזכירות"

קם ויצא כשהוא טורק את הדלת מאחוריו בכעס מופגן. אריה חזר לכורסתו, תוהה ובוהה בחלל.. למרות ששנים ציפה לזכייה, כשזאת הגיעה - נמצא ממש בלתי מוכן.

 

הרוחות בחצר הקיבוץ סערו. עד ליום זה, ענייני השיתוף והשוויון היו ברורים. אפילו גרטה שזכתה למתת שילומים רצינית מגרמניה, לא ביקשה פרוטה לעצמה. גם כספי השיקום מצה"ל שהגיעו למורדי שנפצע קשה בעת שירותו הצבאי, הגיעו הישר לקופת הקיבוץ. איש לא העלה על דעתו הסדר אחר.

"את אריה התימהוני שמעולם לא התחבר כראוי למקום אפשר עוד להבין, אך מה קרה למירה, מעמודי התווך של הקיבוץ?", שאלו הבריות מבלי שידעו את שהתחולל אצל בני הזוג, בינם לבין עצמם.

 

למחרת, כשחזרה מירה מהעבודה, מצאה את דלת ביתה פרוצה. המנעול בותק והצ'ק שהיה אמור לנוח על משכבו באין רואה מתחת ל'ספר האגדה', נעלם ולא נודעו עקבותיו. מירה למרות מיזגה המתון, נסערה מעט. הסערה התעצמה והפכה להוריקן כאשר לעת ערב אריה חזר מיום עבודתו.

"מחר אני הולך למשטרה", אמר כשהוא ממרר בבכי...

טקס שתיית הקפה עם העיתון שעדיין לא נפתח – נדחה ושניהם נכנסו למיטה ללא אומר. לאחר דקות ארוכות מירה לא התאפקה: "נו?".

"אני חושב שאני משתגע"

מירה חיבקה אותו בכל גפיה ואמרה ברוך: "זה רק כסף.. אך אם נצליח להירדם, בחלומות נוכל להפליג רחוק". ואמנם שניהם בהפתעה, לאחר יום של תבערה פנימית, נרדמו מיד.

 

למחרת, שיחת היום בחצר הקיבוץ ובשדותיו העוטפים אותו מכל עבר, שינתה כוון.. כבר לא שאלו "מה יעשה בכסף?", אלא "מי הוא הגנב?". השמועות כדרכן הפליגו למרחקים.. זה אומר שבוודאי אלו פועלי הבניין והאחר חושד בילדים "חסרי הגבולות", ומוטקה כצמן כדרכו, שוב ראה חוצנים שהסתובבו באופן מוזר ליד ביתם של מירה ואריה.

פלורה רעייתו הנאמנה של שאול הגזבר הייתה היחידה שחששה שדווקא ידו של בעלה הייתה במעל. 'מכיר צדיק נפש בהמתו', מלמלה לעצמה ומיהרה לביתם. שם מצאה את שאול קודר, זועף ונסער. ללא שהיות פנתה אליו:

 "שאול? זה אתה היית?"

שאול שאותה עת סקר את מסכת חייו בקיבוץ איך מנער שעשועים שמח ועליז, 'ליצן הקיבוץ', כפי שנקרא בפי כל, הפך לאיש נוקשה, מריר שכל עול חובות הקיבוץ רבצו על כתפיו, וברגע זה היה שקוע עמוק בפרשה האומללה... הפנה את מבטי זעמו לעברה וענה בשאלה:

"מה את חושבת?".

"אני חוששת מאוד שעשית מעשה נורא, בלתי קיבוצי בעליל".

"ואריה עשה מעשה קיבוצי? שוכב לו 'בטן-גב' על הצ'ק בעוד 'מקורות' סוגרת לנו את השיבר. לא יהיו לך מים לשטיפת הכלים במטבח.. אפילו שתייה חמה לא תוכלי להכין".. אמר מבלי שהישר עיניו אליה, ולאחר היסוס קל מיהר למטבח לשפות לשניהם כוס תה..

"אני מבקשת ממך בכל לשון, לך כעת לצביקה, הוא חזר היום מהמילואים, דרוש ישיבת חרום של המזכירות וחפשו פתרון לפני שהפרשה תפצפץ את הקיבוץ ואז גם 'מקורות' לא תוכל ללהבות"

"על גופתי המתה", צרח שאול ונתן מבט חוקר בגופו המצ'וקמק שלא הרשים כמכשול רציני.

"את לא מבינה שרק כך אפשר להציל את המצב בו נמצא הקיבוץ?"

"אפשר.. אבל לא על גופות החברים.. לא שלך ולא של אריה", הפטירה פלורה בניחותא.

שאול תקע את ראשו בין ידיו כמחפש מפלט מעיניה הזועמות של רעייתו ואחר הפליט:

"התה מתקרר" ושניהם התיישבו משני צידי השולחן הקטן שקועים בתוך עצמם.. לפתע שאול קם ויצא. מבעד לחלון צפתה בו פלורה בלכתו לכוון ביתו של צביקה.

 

באותה שעה, התאספו רבים בביתם של מירה ואריה. אלו בוחנים את המנעול המפוצח ואלו מנסים לנחם את הזוג הנסער. "זהו מישהו מבפנים", שאג אריה, "אך דבר לא יעזור, רק אני יכול לפדות את הצ'ק..."... אחר הוריד את הווליום והמשיך כמשיח עם עצמו, "ומה אתם הייתם עושים? נותנים את הכל לקיבוץ?.. יש לי אימא זקנה בעיר מישהו ידאג לה? ואם אורן ירצה ללכת לאוניברסיטה?..הרי בשנה שעברה הקיבוץ שלח רק בן אחד ללימודים.."

ומאחר שזאת הייתה שיחת רעים, רוצה לומר כולם מדברים ואיש לא מקשיב, נכנסו בדבריו תומכים ומתנגדים גם יחד ולא ניתן היה לדעת לאן נושבות הרוחות בעניין.

למחרת נפגשה המזכירות. שאול דיווח על מעלליו שעלו בתוהו. בקול כמוש ויבשושי הוסיף:

 "אבל לא יכולתי לפדות את הצ'ק...", ואחר סיכם בתקווה שמעשהו יובן, "ובשבוע הבא "מקורות" סוגרים לנו את המים"

היו מעט דיבורים ושתיקות רבות. לבסוף סוכם להזמין את אריה ומירה לשיחה משותפת.

 

מירה הבינה מהר מאוד שהכדור הלוהט בידה. ביקשה 'שבת' מהעבודה ונדדה בין חבריה לחפש פתרון. עם ערב, כאשר חזר אריה מהעיר הגדולה, עדיין רוגז, נזעם ונרגן, ציפתה לו בפתח ביתם והניחה בפניו את הצעתה:

"נקים קרן אליה יכנס כל סכום הפרס. הקרן תלווה לקיבוץ כמחצית הסכום, להחזרת חובות מעיקים, נניח הלוואה לשנה... ומאחר ודאגתנו המיידית היא בית אבות לאביבה אמך, עיקר הקרן תושקע בהפיכת בית הספר הישן שייעזב בקרוב, לבית אבות בקיבוץ. כבר בררתי... 'משרד הבריאות' מוכן להשתתף בהשקעה..."

מירה סיימה דבריה והתבוננה בבן זוגה, מנסה לקלוט סימני הסכמה אך אלו אחרו לבוא.

היה זה ליל נדודים ארוך ומייגע. אריה כלל לא נכנס למיטה, אלא התיישב בכורסתו ושקע ללא אומר בתוך עצמו. הוא הבין היטב שגורל משפחתו על כף המאזניים ואולי גם גורלו המקצועי והתקשה להחליט. שוב ושוב שקל והתחבט והתלבט והתפתל ונקרע בין רווח להפסד בין תקווה לאכזבה.

"אולי תפסיק להסתובב בעולמות וורודים ותרד לעולם האמיתי.. בוא למיטה"

אך הוא לא מש מכורסתו: "מה כל כך יפה בחיים הממשיים?... את לא מבינה.. יש דבר כזה שנקרא – טבע האדם", רטן אריה.

מירה בהתה בו ובנימה קצת מזלזלת שאלה: "ומהו לדעתך אותו 'טבע האדם'?"

"טבע האדם... הוא יצרים.. כוח... להיות חכם יותר.. יפה יותר... עשיר יותר.. האדם הוא חיה.. זהו יצר קיומי שלא את ולא כל חבריך בקיבוץ יוכלו בדיבורים למחוק מ.. מ.. "

מירה לא נתנה לו להמשיך: "האדם לא מחרבן באמצע הרחוב, למרות שכל החיות עושות זאת.. אנו אנשי תרבות... ותרבות זה מאבק ביצר.. מותר האדם מהבהמה.. "

"אולי בגלל זה כל כך רע לנו...", נאנח אריה בניסיון להתפייס, "אני מת לישון"

"גם אני", החזירה לו מירה, משכה אותו למיטה והניחה ראשה על חזהו תוך חיבוק רך.

"אני חושב שבמסיבת פורים הקרובה אתחפש לקבצן", לחש אריה בקול לא קול, ספק רוצה שתשמע ספק לא.

עם אור ראשון, השמש העירה את שניהם בקרניה החמימות. אריה החליט, אך התקשה לומר את זה באופן ברור, קם והתקרב אל מירה ובעיניים כבויות ועצובות רק נענע בראשו לחיוב... לאחר מכן נשק על מצחה וחזר לכורסתו.

המזכירות התכנסה מיד וסמכה ידיה על ההצעה.

שאול יחד עם אריה נסעו לבנק כדי לפדות את הצ'ק ולשלם את החוב ל'מקורות'.

בתור לקופה, ניסה שאול להפשיר את הקרחון שניצב כל העת ביניהם ובנימת פיוס אמר:

"אני מאוד מצטער על מה שעשיתי, רק תבין שבימים אלו אני בלחץ אטומי ואם מותר לי להציע עוד משהו... מה דעתך שנקרא לבית האבות...'בית אביבה'?"

אריה לא הגיב.

"צריך לחתום על הצ'ק", אמר שאול, כשהגיע תורם, והוציא מכיסו עט פרקר מוזהב, כמוהו לא ראה אריה מעודו. אריה לקח את העט, ליפף ידו סביבו, חש את משקל מחירו, חתם על הצ'ק והפטיר: "חתיכת עט" ובליבו חשב 'מעניין באיזו הגרלה זוכים בעט שכזה?'

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: