כשנחום פגש את שלונסקי / אמנון ורנר

|

כשנחום פגש את שלונסקי

אמנון ורנר - כרמיה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

[נחום שור [ז"ל] מקיבוץ כפר מנחם, סיפר לי "זיכרון ילדות". ביקשתי שיעלה אותו על הכתב וישלח לאתר. משום מה הדבר לא צלח ונחום בינתיים נפטר. בלב כבד לקחתי על עצמי לכתוב סיפור על פי מיטב זיכרוני... בתקווה שכך אנציח את זכרו של נחום שהיה לא רק כותב אלא איש רב פעלים וידיד אישי - אמנון ורנר]

 

איור מאת יעקב גוטרמן

לאחר שאספתי את אחי הצעיר, צעדנו יחד ל"חדר". ה"חדר" הוא כמובן בית ההורים, אשר עם ההתפתחות הכלכלית, כבר היה לשניים... שני חדרים קטנטנים. כשהתקרבנו, הציצה רעמה ענקית מהחלון.

"יש לנו אורח"... לחשתי לאוזן אחי. "בוא אעלה אותך על הכתפיים ותראה מי זה."

העליתי אותו על הכתפיים ו...

"בן גוריון"... צעק אחי.

"ששש..." גערתי באחי, "זה לא יכול להיות בן-גוריון... הוא מפא"יניק."

 

כבר בימים ההם, התודעה הפוליטית, חלחלה לכל רמ"ח אברי. מפאי"ניקים לא מתארחים אצל מפ"מיקים... עניין היותו של בן-גוריון ראש הממשלה, פחות הדאיג אותי. בחששות מרובים התקרבנו והצצנו דרך הדלת הפתוחה והמראה היה בלתי נתפס...

 

"תראה הוא יושב וישן בכורסה שלנו," לחש אחי.

"מה אתה יודע?, עניתי לו, את הכורסה קיבלנו מהקיבוץ בדיוק למטרה הזאת, אנו מארחים סופרים ומשוררים חשובים, אבל "משלנו"... בקיץ, כי אין להם מקום אחר לנוח... בשנה שעברה... שכחת כבר?... התארחה אצלנו ... לאה... לאה גולד משהו..."

"אבל הוא יושב בתחתונים ורואים לו את כל הבטן," ניסה אחי להבין אותי, "מה גם אנשים חשובים ישנים ככה בתחתונים," המשיך ולי לא הייתה תשובה, אז נכנסנו והוא התעורר.

 

"אתם בטח הילדים של נחום," אמר בחיוך והמשיך, "ואני אברהם שלונסקי."

"מה אתה שלונסקי של מיקי מהו?" שאלתי בתימהון...

"לא בדיוק, מיקי מהו - הוא שלי," ענה הוא ובדיוק הגיע אבי.

"אני רואה שכבר עשיתם הכרה," אמר אבא, אבל כעת תלכו קצת לשחק, ותנו לאורח החשוב לנמנם עוד קצת." אמר והאיץ בנו ובחוץ הוסיף: "אולי תלכו לקטוף קצת תאנים?"

"אז מה הוא יתפוס לנו כל היום את הווינטלטור?" שאל אחי לשמחתי הרבה, כי אני לא העזתי לשאול שאלות כאלו.

אבא התבונן בנו ואז פתח בהרצאה ואנחנו שהיינו מורגלים בהרצאות שלו, התיישבו על הספסל שבכניסה. "מאוורר, מאוורר אומרים.," אמר בקול והמשיך: "ואתם צריכים לדעת שאנחנו ברצון ובשמחה, מכניסי אורחים ובעיקר אנשים שהם קרובים לתנועה שלנו..."

"משלנו.." תרגמתי לאחי והמשכתי... "אלו חברים נורא חשובים שבאים לנוח אצלנו בכל קיץ"

אבא מיד הפסיק אותי, "אל תפסיק אותי, אני אסביר הכול... הוא יישב אצלנו כמה ימים ואחר כך יעבור למישהו אחר... ושתדעו... את המאוורר הגדול קיבלנו בדיוק למטרה זאת לארח חברים שלנו מהעיר... והם לפעמים גם כותבים כאן אצלנו... סיפורים ושירים..."

"והם לא משלמים?", נזעק אחי הקטן שכבר הבין משהו בהוויות העולם.

"הם משלמים בהרצאות ובערבי תרבות... הערב מוזמנים גם הילדים לקחת חלק בחוויה רוחנית ותרבותית שאחרים לא זוכים לה... עכשיו אתם מבינים איזו זכות גדולה נפלה בחלקנו?... הם לא נוסעים לחוץ לארץ, אלא באים אלינו לנפוש בחודשי הקיץ החמים... וכעת יאללה לכו לבוסתנים והביאו תאנים"

 

קמנו ויצאנו ממש בריצה. לא כל כך שמחנו, מילא לקטוף... אבל בטח כל השבוע יתפוס השלונסקי הזה את הכורסא שאנחנו כל כך אוהבים להשתולל עליה ובעיקר הוא יתפוס לנו את המאוורר, כי רק מי שממש מול, מרגיש את האוויר ואז עלה אצלי רעיון.

 

"אני מציע שנקטוף גם סברס."

"ואז הוא לא יצא מהחדר שלנו," יבב אחי.

"להפך," אמרתי בקול בטוח, "תמיד נשארים כמה קוצים... והוא כבר לא יחזור אלינו."

 

צריכים לדעת שלקטוף סברס זה לא עניין פשוט. אמנם יש לנו סנדה... שזה מקל ארוך ובקצה מחוברת פחית שבעזרתה קוטפים... אבל אחר כך צריך לנקות ולקלף.. את ניקוי הסברס עושים קודם עם חול... שופכים את הפירות בחול וחובטים בהם בענפי איקליפטוסים שצומחים לא רחוק מהבוסתן שהערבים השאירו ממש ליד הקיבוץ ואחר כך שוטפים טוב-טוב במים ורק אז קולפים אותם בזהירות רבה... חותכים את הקצוות, חורצים חריץ באמצע הפרי ואז מוציאים אותו, ממש מוציאים אותו מתוך הקליפה... ובכל זאת תמיד נשארים כמה קוצים וכשהם מגיעים לתוך הפה... זה מה זה כואב...

 

ואמנם בשנה הבאה השלונסקי הזה התארח אצל ההורים של אורי ולא לקחו לנו את הכורסא וגם לא את הווינטלטור וקטפנו תאנים וסברס רק לנו ולהורים...

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: