מכשף עם דיפלומה / אמנון ורנר


|

מכשף עם דיפלומה

אמנון ורנר - כרמיה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

גיורא וחגי לא מדברים האחד עם השני מזה עידן עידנים. מדוע? - איש כבר אינו זוכר וכנראה שגם הם עצמם שכחו את הסיבה המדויקת.

איור מאת יעקב גוטרמן

אך כך הסתובבו השניים בחוצות הקיבוץ, כולל חדר האוכל, שיחות הקיבוץ, החגים ושאר התקהלויות שהקיבוץ מזמן לחבריו עיתים לבקרים, מבלי ליצור מגע כלשהו ואף לא מבט חטוף שיאשר את קיומו של האחר.

 

יום בהיר ולח, אצלנו תמיד לח ויותר מכול בקיץ, השניים נפגשו, דווקא בשביל שבין החשמליה לקומונה. כן אצלנו למחסן הבגדים עדיין קוראים - הקומונה, והקנאים מוסיפים לה - ז"ל. אלא שהשביל הזה הוא השביל הצר ביותר בקיבוץ, אולי 40 ס"מ, כך שלא ניתן לחלוף על פני הבא מולך מבלי לרדת מהשביל. כאמור נפגשו השניים באמצע השביל הצר, גיורא ובידיו מנורת שולחן המיועדת לתיקון בחשמליה וחגי בדרכו לקומונה לאסוף את חבילת בגדיו הממתינה לו שם, ארוזה ומגוהצת. לא ברור כיצד זיהו השניים האחד את השני, שהרי אפילו אין הם מציצים האחד בשני. ייתכן ומכיוון שעיניהם היו מוטות מטה הכירו עפ"י המנעלים. שכן חגי נעול, חורף כמו קיץ, אך ורק בסנדלים ואילו גיורא שהיה חיגר מעט מאז ילדותו כשניסה לשחק עם 'גורנישט', הפר המטורף שהחזיק הקיבוץ באותם ימים כדי להשביח את העדר, לו היו נעליים אורטופדיות כשהשמאלית מוגבהת מעט. כך עמדו האחד מול השני, כאשר כל אחד מהם מצפה שהאחר יפנה את הדרך. לפתע הבחין גיורא כיצד חגי מחכך ידיו האחת בשנייה ואחר חופן אגרוף ימין בכפו השמאלית, משתהה רגע קט ואז במהירות, פורע אצבעותיו, ממולמל אותן, מטה אותן מעלה מטה כעוסק בכישוף, כאשר לחש-רחש שיצא מבין שפתיו של חגי משלים את התמונה המוזרה. כך עמדו כשני תיישים על גשר צר ואם ברטה השמנה לא הייתה מגיעה עם עגלה עמוסה בבגדים לחים שזה עתה הורדו מהכבלים במכבסה ודרשה מהם לפנות את הדרך, ייתכן והם היו ניצבים כך עד היום הזה. לאחר שפינו את הדרך, חזרו אליה, אך הפעם נעמדו בגבם האחד כנגד השני והמשיכו כל אחד בדרכו ללא הגה ואף ללא ציוץ קל.

 

לאחר כחודשיים, אולי מעט יותר, חש גיורא שבטנו צבה וכאבים עזים הציקו לו יותר ויותר. בדיקה קצרה, בעיר הגדולה, הביאה בסופה בשורת איוב, סרטן. סרטן ערמומי השתכן לו בנבחי המעיים. גיורא לא השתהה לרגע ואץ לביתו לשתף את משפחתו בגלוי המר. לאחר שרעייתו - בלהה ובנותיו צבר ושקמה לקחו חלק בזעקה המרה שבקעה מבעד לחלונות הבית והגיעה לכל פינות הקיבוץ, התיישב לו גיורא וניסה לבחון את מסכת חייו, היכן טעה? היכן יכולה הייתה המחלה הנוראה לדבוק בו. חזר לילדותו ונזכר בימים ששוטט בין הרפת לאורווה ותהה האם שם, אולי דבקה בו המחלה? ואולי עבודתו רבת השנים בפלחה, כאשר מדי שנה היה האחראי על דישון הקרקע בדשנים חימיים, שלא מעט טיעונים עלו בנוגע לנזקי הבריאות שהם מביאים... כך המשיך במסע תלאות חייו ואף נזכר בלהקת החסידות שחלפה בשמי הקיבוץ ונחתה דווקא במימי בריכת הביוב וכיצד נחלצו, הוא וחברים נוספים, תוך סיכונן עצמי, נכנסו לבריכה... הוציאו את החסידות הטובעות ואחר שטפו ושחררו אותן... מי ביוב יכולים לסרטן? שאל את עצמו ולא מצא תשובה. ומה עוד? לפתע נזכר במפגש עם חגי, באותן תנועות ידיים והמלמול בעקבותיהם... הוא כישף אותי, עלה הרהור מחריד... נזכר בחגי הילד שתמיד היה מעט מוזר, מתבודד, רוכן מעל הפרחים בגינת גן-הילדים ולוחש להם מילות חיבה ואחר בבית הספר, דרך קבע היה קוסם במסיבות פורים... קוסם מצליח - יש להודות... ולמעשה התנהגותו תמיד מוזרה... איך זה שלא עליתי על העניין כבר מזמן והתפלא שרק כעת מתבהרת התמונה... באותו הרגע, גמלה ההחלטה בליבו, חגי כישף אותי... שנוא נפשו הביא עליו את הסרטן... הפתרון הוא שם, צריך להניעו להסיר את הקללה...

 

הימים חלפו במהירות, גיורא שהיה איש נעים הליכות, חרוץ בפועלו ושותף מלא בחיי הקיבוץ, השתנה ללא הכר. קפוץ שפתיים ומר נפש וזועף, היה מתנדב לכל פעילות אקראית אך משתמט מכל אחריות ארוכת טווח. ומכיוון שאיש בקיבוץ מלבד המשפחה ומרכזת וועדת הבריאות לא ידע דבר ברור על חוליו, אט-אט פקעו אותם חוטים סמויים המאפיינים את המרקם הפנים חברתי, חוטים שממקמים את הפרטים במארג הכללי. . "גיורא ירד מהפסים," נרמז בפינות היותר משמעותיות ברחבי הקיבוץ.

 

כשגברו כאבי המחלה והתרופות וההקרנות לא הועילו, החליט גיורא לעשות מעשה. לא רצה לשתף את בני משפחתו בהרהוריו, חשש שילעגו לו, לכן פנה ליוסקה - מזכיר הקיבוץ. שותף לו בענף הפלחה. אמנם מעט צעיר ממנו, אך נמרץ, מבין עניין ובעיקר - אמין. נוהג אצלנו בקיבוץ שעניינים דיסקרטיים, מבררים בשעות הבוקר, של ימי שישי, בחדר המזכיר ורק צריך להזמין תור. שלשל פתק לתא הדואר של יוסקה וכבר למחרת ישב בחדרו, קיבל את כוס קפה הבוץ המהווה את הפתיחה לכל ביקור ופרש בפניו את חשדותיו. יוסקה לא הגיב מיד. חכך בדעתו, כיצד להגיב. מכיוון שהיו כבר כאלו שהחלו להבין שמדובר במחלה כזאת או אחרת, יוסקה חש שלא מדובר במתיחה והעניין רציני. הרכין ראשו, אסף את כל כוחות הנפש, ומלמל באופן הכי דידקטי: "ידידי היקר... אינני מאמין בכל העניין... אך מי אני שאשפוט אותך. לכן אלך איתך כברת דרך. נניח שאמנם מדובר בכישוף, אשר כאמור אינני מאמין בו... אבל, נניח... היכן הפתרון, האם אני או המזכירות או אף הקיבוץ כולו יכולים להועיל בעניין?" גיורא נעץ בו את עיניו הדהויות שיותר מכול הצביעו על המחלה האיומה ואמר בלחש: "תחייב אותו להסיר את הקללה." שוב חזרה הדממה לחדר הקטן שהיה דחוס באצטבאות עמוסות תיקים מכל הצבעים ובכל הגדלים. תמונה גדולה של יום העלייה על הקרקע, בה נראה הרצפלד מניף ידיו בפה פעור, כנראה כששר את "שורו, הביטו וראו, מה גדול היום הזה..." הייתה מקובעת מעל פינת הקפה שהשלימה את מראה החלוצי שאפיין עדיין את מרבית מוסדות הציבור בקיבוץ. "אתה מבקש דבר שאיננו אפשרי," ענה יוסקה והוסיף: "יותר מכך, האמת היא שאין זה בסמכותי לדרוש דבר שכזה." "אז שהמזכירות תחייב... תזמינו אותו, אני מסכים שיוסבר לכולם על מחלתי... אבל צריך לחייב אותו... הרי בינינו... הוא חרא של בן-אדם, מכשף מדופלם..." יוסקה לא אפשר לו להמשיך: "סליחה, החרא מיותר... ועל מה אתה מדבר?... אתה אמנם נראה רציני, אבל קוסם מדופלם??" "כן מדופלם לחלוטין ואני יכול להוכיח..." "להוכיח?" "כן." "גיורא." הפעם יוסקה הרים את קולו, תוך שהוא זוקף את קומתו שהשתוחחה מאז ראשית הפגישה ועד עתה, "דיון שכזה ייצא מהמזכירות ויפוץ לכל עבר... החברים יצחקו... ילעגו לך." "מה כבר אי אפשר לשמור על סודיות... יש לי זכויות... אלו הם דיני נפשות והמזכירות, ראוי היה שתיקח אחריות על..." שוב הפסיק אותו יוסקה: "אולי ראוי אך לא מצוי... גם היחסים בינך לבין חגי לא היו ראויים... אתה הרי יודע מה קורה בשטח... והחברים... כבר זמן ארוך שהיחסים האלה מעוררים אצלם תמיהה... ובזמן האחרון גם השינוי במיקומך... איך לומר זאת... בקבוצה המובילה... באמת אני רוצה לעזור לך... אך אתה כורה לך בור ממנו לא תצא." "ומהסרטן אני כן אצליח?..." ולאחר הרהור נוסף הכריז גיורא: "אם זה המצב, אז תביא את העניין ישר לשיחת הקיבוץ... אני אוכיח שהוא עוסק במגיה שחורה... שהוא לוחש לחשים ממ..." "מספיק גיורא, אני לא יכול לסרב לך, אבל אני שוב מזהיר אותך, איש לא יאמין ב... איזה.. איזה... אברקאדברא ... תהיה ללעג ולקלס..." "אבל אני אהיה... אתה לא מבין?... מה אני מבקש? רק שיחזור בו... הקיבוץ יכול להציל אותי, אחרי כל כך הרבה שנים לא מגיע לי חבל הצלה כלשהו?" שוב השתררה דממה מעיקה, יוסקה הבין שאין דרך אחרת... הוא כבר משמש פעם שנייה כמזכיר, אך בשטות שכזאת עדיין לא טיפל... ויותר מכך, בכל ההכשרות שעבר לקראת התפקיד, איש לא הכין אותו למצבים כאלו... לרגע עוד חשב שאולי כדאי לדחות את הנושא עד למפגש עם איזה מומחה, אולי פסיכולוג או מוטב אפילו לקפוץ העירה לבניין התנועה... אך לא, עניין שכזה יתגלגל לו ברחבי התנועה ויכתים את כל הקיבוץ כתימהונים או חלילה כלוקים בנפשם... להפך, צריך לחתוך לסיים במהירות את העניין. "או-קי, פעם אחרונה שאני מזהיר אותך, אך רצונך - כבודך, בשבת נעלה בשיחת הקיבוץ את בקשתך, תתכונן... יכסחו לך את הצורה, מחלתך לא תחסום... לא את שומרי החומות ולא את הכלכלנים הצעירים... מה בדיוק אתה מבקש?... שהקיבוץ יחליט שעל חגי לבקש סליחה?" "לא... אלא משהו מדויק...על חגי להסיר את הכישוף... בדיוק כך!" קרא גיורא בקול רם אך מריר בעליל, קם על רגליו ויצא בכבדות, מדדה קלות על רגלו השמאלית. יוסקה שקע שוב בהרהורים... מי אני שאחליט שגיורא דפוק בשכל? ואולי יש כשפים... בעולם הגדול כבר קרו מיני דברים שאי אפשר להסבירם... כך ישב לאה, מכווץ, כאילו אבן גדולה הונחה על כתפיו. הוא לא יישבר, אך העניין הזה מעל כוחותי... מזכיר צריכים כאן? לחש לעצמו... צריך כאן את הארי פוטר... ומי קילל אותי שדווקא בקדנציה שלי תפרוץ פרשיה מטופשת שכזאת?...

 

בערב, התנוססה על לוח המודעות, הזמנה לשיחת קיבוץ בשבת. בין שאר הסעיפים נכתב בלשון תמציתית 'בקשת גיורא' ולא יותר מכך. יוסקה ניסה לדחות את המהומה הצפויה עד לרגע האחרון, למרות שפרוט הבקשה היה בוודאי מעלה את הרייטינג של שיחת הקיבוץ לשיא כל הזמנים.

 

איש, מלבד יוסקה, לא שיער את המהומה שפרצה לאחר שגיורא סיים את בקשתו-דרישתו, במשפט קצר, "על הקיבוץ לחייב את חגי לבטל את הקללה." כלבה הפורצת מפתחו של הר געש, געשו הרוחות. כולם צעקו והתווכחו, אף שכרגיל במקרים שכאלו, איש לא מקשיב רק מדברים. יוסקה הנחית שוב ושוב את כף ידו המיובלת על השולחן, אך ללא הועיל... החברים כבר לא הסתפקו בצעקות סביב השולחנות, היו אף שקמו למכור את מרכולתם גם בשולחנות הסמוכים. ליוסקה לא נשארה לא נותרה אפשרות אחרת מאשר לשלוף את נשק יום הדין בנוסח כרושצ'וב והוא חלץ את נעלו, דפק על השולחן בכל כוחו ומעשה פלאים הכול השתתקו. "חברים וחברות, אני מבין את הסערה, אך יש לנו עוד כמה עניינים דחופים לדיון, אז בבקשה, אפשר לקבל באופן מסודר את רשות דיבור... אך אנא בקיצור ולעניין" ראשון הדוברים, כרגיל בדיונים עקרוניים, היה דן פיש האיש הכי פוליטי בקיבוץ שהזמין רשות דיבור עוד לפני שידע במה מדובר. "מה קרה לנו?" רעם בקולו המחוספס, כנראה באשמת השפם גדל המידות שלא ידע תער, "הלעובדי אלילים היינו?... לא יעלה על הדעת שהקיבוץ יחליט... לדרוש לבטל איזה הוקוס-פוקוס... עם כל הכבוד לגיורא, אלה הם דברי הבל... ואני לא מבין אותך..." פנה ליוסקה, "איך הבאת סעיף כזה לשיחה?... ניסים ונפלאות... פרימיטיביות במלוא הדרה..." יוסקה לא אפשר לו לסיים, "זאת זכותו של כל חבר... מה לעשות, אך לדמוקרטיה יש מחיר." מיד לאחריו פתחה יהודית, היודעת כל: "זה מגוחך, זה קשקוש מקושקש, צריך להפסיק את הדיון." אלא שדווקא אז חדווה נחלצה לעזרת גיורא. חדווה מצעירי הקיבוץ, למרות שעדיין לא הספיקה לחמם מושב קבוע בחדר האוכל, כדרכם של וותיקי המקום, יצאה בשצף קצף: "אולי זה קשקוש ואולי לא... אני מבינה שיש כאלו שיודעים הכול, ומה שלא רואים - לא קיים, אם יש כאן משהו פרימיטיבי, זאת המחשבה הפשטנית הזאת, יש גם יש תופעות על-טבעיות... יש ניסים ויש כישופים ויש... קוראים בקפה... ובכוכבים..." "בכוכבה," קרא בקול קובי, והתכוון לפרדה כוכבה אשר ידעה, ידע עצמי, למצוא את דרכה לפרדס. החיוכים שהעלתה הקריאה, היוו אתנחתא מועילה, לאחריה הכול דיברו ביתר מתינות, אך לא חידשו דבר. מנחם היה אולי היחיד שהוסיף משהו נוסף. "חברים, השאלה, האם לחגי כוחות מגיה היא משנית... עומד כאן חבר, בשר מבשרנו וקורא לעזרה, הוא מאמין והאמונה היא משאב חשוב..." רחש שעבר באולם קטע את נאומו... "משאב... לא ברור... מקור... נכס... מובן?... צריך לחזק אותו במצבו... ודווקא," ואז הוא פנה ישירות לחגי, "אני מציע לך... כחבר אל חבר, מכיוון שאינך בעל אוב, מה אכפת לך ללכת לקראת גיורא ולהסיר מעליו את הקללה שממילא לדעתך היא הזויה?"

 

היה רגע שנדמה היה שאפשר לסיים בזאת, אלא שאז קמה זאבה, מאושיות הקיבוץ, ובזעם הטיחה כנגד גיורא, אך גם נגד יוסקה. "איזו בושה... לא נוכל להראות את פרצופנו בתנועה... נהייה ללעג ולשנינה... קיבוץ דן ומחליט בנושא מופרח מיסודו... איך דבר ייתכן??... אני מוחה בתוקף ולא אקח חלק בפרסה שכזאת." ואז צעדה בצעדים מדודים, זקופה וראשה מורם אל על, לעבר היציאה מחדר-האוכל. איש לא יצא בעקבותיה, למרות שאפשר היה בדרך זאת לסיים את הפרשה. השעה התארכה ויוסקה חיפש נוסחת קסם לסיכום. היה ברור שמרבית החברים אין דעתם נוחה מהדרישה שעל הקיבוץ להכריע. לצד הלעגנים והמתביישים "בעצם העלאת הדרישה שהקיבוץ יחליט," כפי שטען שלמה הג'ינג'י, היו לא מעטים שתמכו בהצעת מנחם... ובינתיים, פרצופו של גיורא האדים יותר ויותר בשעה שפרצופו של חגי דווקא החוויר... וכרגיל בשיחות שקשה בהן להגיע להסכמה משותפת, החלו הדחקות על מצב המדינה והשתלטות החוגים החרדים... לפתע קם חגי על רגליו. כהרף עין הכול השתתקו. מבטו סבב סביב וכשעיניו פגשו את עיניו המתחננות של גיורא, אמר קצת ביובש וקצת בחמלה: "או-קי, אני מסיר את הקללה." יוסקה אמר תודה, סגר את השיחה ואץ ללחוץ את ידי הניצים.

 

שבועיים לאחר מכן נפטר גיורא... "הוא חייך במותו." סיפרה בלהה רעייתו לכל המתעניינים.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: