לפתוח בעוד 100 שנים / אמנון ורנר

 

לפתוח בעוד 100 שנים

אמנון ורנר - כרמיה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

"תקשיבו ואל תפריעו לי", ביקש נחמן, שהגיע על פי בקשתו, לישיבת הנהלת הקיבוץ.

איור מאת יעקב גוטרמן

"מכיוון שאנו כבר בתוך תוכו של תהליך ההפרטה והקיבוץ השיתופי של פעם מת..." וכדי להדגיש את הדבר, דפק נחמן על השולחן בעוד עיניו סוקרות את חברי ההנהלה שנראו בלתי מרוצים בעליל. "אני רק קובע עובדה... ונדמה לי שמן הראוי לערוך ל"קיבוץ ההוא," הלוויה מתאימה... בבקשה בלי חיוכים... בסך הכול אני מציע הצעה קונסטרוקטיבית, כמו שהיינו אומרים בימים ההם. קראתי באיזה שהוא מקום על רעיון יפה. בסוף המאה הקודמת, אני לא זוכר היכן... החליטו להכין ארון גדול, לאסוף בו פריטים שימושיים-סמליים, ואז לקבור אותו עם הוראה לפתוח רק במילניום הבא, כך שידעו איך נראה סוף האלף הקודם. ואני מציע שנעשה זאת גם אצלנו... נאסוף כל מיני פריטים מהקיבוץ שהיה קיבוץ, נקבור את הכול, נסגור את הקבר בפלטת בטון עם הוראה... שיפתחו... נניח בעוד מאה שנה."

 

אירית מנהלת הקהילה, הג'ינג'ית, מיד לקחה לידה את שרביט ניהול הדיון ופסקה, "אני מוכנה שנדון בהצעה בתנאי שלא מדברים על לוויה ולא על קבר... אני מבינה את רגישותך נחמן לשיתופיות הפוחתת,, אך ראוי לשמור גם על רגישותם של האחרים."

 

"מעניין את הסבתא שלי, מה יהיה בעוד 100 שנה, אבל רוצים להשתעשע?... שיהיה," פסק תומר, מרכז המשק, שמלבד הגדלת הכנסות המשק לא עניין אותו דבר.

 

מיד אחריו קם רז, נציג הצעירים, ופתח בסערה, "הקיבוץ לא מת הוא רק משתנה ומשתנה לטובה... נמאס לי מהבכי של נחמן ושותפיו..."

 

הדיון שהתחיל על מי מנוחות, עלה בכמה אוקטאבות, אך למעשה לא עלתה התנגדות של ממש. "דווקא רעיון נחמד," אמרה סתיו, מנהלת ענף השירותים, שהייתה ממובילי השינוי, אך כשכנה לנחמן, דאגה לשמור על יחסים קורקטיים איתו. ומכיוון שנחמן עצמו התנדב לאסוף את הפריטים ולדאוג לכל השאר - התקבלה ההצעה, כמעט פה אחד, מלבד ענבל שטענה, "אני כבר מכירה את הטריקים של נחמן," סתמה ולא פירשה.

 

כבר למחרת נתלתה כרזה על לוח המודעות, ועותק ממנה גם בלוח האלקטרוני. הכרזה כללה הסבר קצר של הרעיון ובקשה מהחברים לחפש במחסנים וב"בוידמים", כך בדיוק נכתב, פריטים מהימים ההם. נקבע גם תאריך וביום הזה התבקשו החברים להביא את הפריטים לבור גדול שיכרה ליד הספרייה, ממש במרכז הקיבוץ.

 

וכך היה. נחמן דאג שמישקה עם השופל של הרפת, יחפור בור, 4 מטר על 4 מטר על 4 מטר, בתחתית נפרשה יריעת פלסטיק ענקית שאמורה הייתה לעטוף את כל הכבודה ועליה הוצב סולם מתאים. נקבע שרון החצרן, ישמש כעוזר. עליו יהיה לקבל את הפריטים ולהגישם לנחמן שיעלה וירד בסולם ויניחם באופן מסודר בתחתית הבור.

 

ביום המיועד, באווירה חגיגית, התאספו כמעט כל חברי הקיבוץ, סביב הבור שגדר זמנית מנעה הצצה קרובה ומסוכנת אל נחמן שעמד בתחתית הבור, לבוש בבגדי חאקי ישנים ומגפיים שחורים שפעם-פעם שרתו את עובדי הרפת ז"ל, בעוד שרון עמד ממש על פי התהום וקרא בקול ולפעמים גם הסביר ופירש את טיבו ומשמעותו של כל פריט. ראשונה, כך באופן סמלי, הייתה אירית עצמה שהביאה את סיר הלילה שלה ששמרה מאז "עלתה," מהפעוטון לגן הילדים. רון היה חייב להסביר לילדים שצבאו על הגדר, איך בימים ההם, היו יושבים יחד כל ילדי הקבוצה כל אחד על הסיר שלו ועד שלא כולם סיימו, אף אחד לא קם. או אז היו מגישים את הסיר למטפלת ומראים את פרי בטנם לתפארת. בלומה מוותיקות הקיבוץ, הביאה את הקומקום המפורסם שפיש האיש הכי פוליטי בקיבוץ, הכריז עליו, כבר אז, שהדבר יפרק את השותפות. "אם כל אחד ישתה לבד בביתו - הקיבוץ יתפרק," כך בדיוק אמר אז בשיחה ובלומה שמרה עליו מכל משמר. שרוליק בעלה, שהוא עצמו היה אספן בלתי נלאה של כל פריט שנמצא בחצר הקיבוץ ללא בעלים, הביא חרמש שהושחז כמעט עד תום. "כך היינו קוצרים את השחת למאכל הפרות," הכריז רון כשהוא הושיט את החרמש בזהירות לידיו של נחמן שעלה במעלה הסולם. עוד ועוד פריטים הגיעו והורמו אל על, בידי רון ששמח מאוד על ההזדמנות לעמוד במרכז העניינים. כך גם קרה עם ה"פרימוס", שהובא בתרועה גדולה על ידי זלדה. אלא שהיא דרשה מרון שייתן לה להסביר. "כשהגעתי לקיבוץ", כך סיפרה בקול צרוד ובמבטא ייקי כבד, "הכניסו אותי לאוהל המשפחה של זליג ושרה זיכרונם לברכה. אז קראו לשלישי כמוני - "פרימוס". ואתם לא מתארים לכם מה זה לישון לילה לילה עם זוג צעיר מטר מכם," סיכמה זלדה את הרצאתה, שמחה שניתן לה להזכיר את הזוג זלץ שקיבל אותה לאוהל למרות הקושי. הילדים, שלא ראו מעולם פריט שכזה, עמדו וצעקו "יש," אך לא הצליחו לרדת לסוף ההסבר בעניין משמעותו העמוקה של הפרימוס. ה"ציבורית" המיתולוגית, קערת האלומיניום, שפעם עמדה במרכז כל שולחן בחדר האוכל ונשארה פליטה מאותם ימים בזכותה של ענבל שגייסה אותה לצרכי האכלת עדת הכלבים שגידלה לצרכי שמירה - ירדה לבור, משום מה, ללא כל קריאות נרגשות. כמובן שהתרומה הגדולה הגיעה מהארכיון. אמנם פרידה נפרדה בלב כבד מאלבום התמונות הנהדר, בכריכת עץ זית שהוכנה ע"י פריץ הפסל הידוע, לא לפני שהגישה אותו ברוב כבוד והדר, לצפייה אחרונה של וותיקי הקיבוץ. אלו העבירהו ברעד ובגיל מיד מיובלת אחת לשנייה מבלי להסתיר את רגשותיהם למראה התמונות ששימרו את דמויותיהם הרעננות מאותם ימים של האינטימיות הקולקטיבית. לעומת זאת, פרידה שמחה מאוד להשתחרר מהאוהל האנגלי, פריט מוזיאוני שכמוהו נשמרו רק מעטים בכל הארץ, אך הוא תפס מקום גדול מדי בארכיון שהיה קטן מדי. ועוד הוציאה פרידה מקלסר דהוי ומתפורר כמה דפים וביקשה מרון שיקרא מהם בקול. "פרוטוקול משיחת הקיבוץ הראשונה..." קרא רון בהתרוממות רוח, "ההחלטה על בחירת שם לקיבוץ... ההצעות הן: "כפר-חזונה", "תל-שיתוף", "מעין בורכוב", "מפריחי השממה", "עין-אברמוביץ"..."לזכרו של יעקב אברמוביץ שמת מנשיכת תן עוד בתקופת ההכשרה,"... "בית תקווה" ו... "שקדייה", על שמו של עץ השקדייה שצמח כאן מאז ומעולם, אך נכרת השבוע כדי לפנות מקום לצריף הראשון... בהצבעה גלויה נבחר השם - שקדייה". כמובן שהאלבום והפרוטוקול הגיעו לידיו המאומנות של נחמן שעלה וירד ללא לאות על הסולם הלא קצר. דליה הביאה את פנס הלוקס, שיירשה מהוריה ורון הכריז בחדווה: "זה היה הפנס של שומרת הלילה שהסתובבה בלילות בין בתי הילדים, אני זוכר אותו ולא לטובה."

כובע טמבל הובא על ידי תמוז, הקומונרית האחרונה לפני שנסגרה הקומונה. "שימו לב", קרא רון בהופכו את הכובע מלגו ומלבר והראה לכולם שהוא מסומן במספר - 3. "פריט מיוחד במינו, של קומונה א' כפי שנקראה פעם, אז לא היו בגדים אישיים, היו 3 מידות... קטן בינוני וגדול, וכל חבר וחברה קיבלו בסוף כל שבוע סט בגדים על פי מידתו... ולמזלו של בנצי ז"ל, רק לו היה ראש כזה אקסטרה-לארג' ואפשר להגיד שזה היה הלבוש הפרטי היחידי בקיבוץ." כעת לא רק הילדים לא ירדו לסוף הסברו של רון אלא גם צעירי הקיבוץ, שנולדו במקום ולא ידעו את טוניה הקומונרית המיתולוגית מהעשור הראשון, בו כולם היו שווים בכול ואפילו בצבע - חאקי. כך עברה שעה ארוכה כשפריטים שונים ומשונים אף משונים מאוד, כמו הרסן של הפרד "טיטו" שידע להדליק בעצמו את החשמל באורווה, וה"כתובה" הקיבוצית מהזמנים בהם לא הזוג התחתן אלא הקיבוץ כולו. אפילו השלט "זהירות חרצולים", שנתלה בכניסה לפרדס ומנע מעוברי אורח "לפלח" כמה תפוזים - נמצא. כל אלו ירדו האחד אחר השני בדרך ארוכה אל הבור שנראה כעת כסניף מקומי של שוק הפשפשים.. או אז הגיע גברי, "מפקד הקיבוץ בשעת מלחמה," והוציא מתוך שק פלסטיק נוטף שמן שחור, כלי נשק. "סטן", צעק רון בקול ניחר אך מרוגש, ואחר הוסיף, "כמו חדש... כל הכבוד גברי." וגברי לא התאפק והחרה אחריו: "עם הסטן הזה עצרנו את כל הצבא המצרי."

 

מאי-שם הגיעה "מיטת סוכנות" וההגה של ה"סופרוויט" הראשון של הקיבוץ ועוד ועוד. "זה הכל?, יש עוד מישהו או משהו?", שאל רון בקול מלא תקווה. "רגע, רגע", נשמע קולו הרחוק של אהוד, מי שנחשב כ"לורד שומר החותם", האיש שידע והכיר את כל עקרונות הקיבוץ ותקנונותיו, איתו היו נועצים בכל עניין ועניין קיבוצי. אהוד הגיע בריצה איטית ובידו,... פעמון הקיבוץ. הפעמון אשר אי-פעם שימש כשעון הקיבוץ. צלצוליו הכריזו על תחילתן של הארוחות, כמו גם על שיחות הקיבוץ, הרצאות, מסיבות, שרפות ולוויות. הפעמון שהיה מורכב משני חלקים. צלחת דיסקוס סדוקה שלמרות נכותה, הפיקה צליל ברור ונקי כאשר היו מכים בה בחלק השני של הפעמון, צינור 3 צול שהברגתו פוספסה.

 

כשהפעמון הורד אחר כבוד למשכנו האחרון, קרא רון לעבר הקהל הגדול - "זהו," לנחמן קרא - "עלה החוצה" ולמישקה האיש על השופל צעק - "קדימה מישקה, כסה הבור." אלא שנחמן כלל לא עלה, יותר מכך הוא החל לנדנד את הסולם במטרה להפילו. "השתגעת? מה אתה עושה?" צעק רון, ומלמטה ענה נחמן בקול חלוש, "אני נשאר... כל אחד הביא משהו מהקיבוץ הישן, ואני הבאתי את עצמי, גם אני פריט של הקיבוץ הישן... " רון לא איבד את עשתונותיו, אחז בחוזקה את קצה הסולם וצעק, "אתה לא תעשה לנו את זה." וירד בקלילות אל התחתית, אחז בכתפיו של נחמן ולחש, "יצאת מדעתך?" הקהל הרב התחיל לנוע באי-נחת, הבין שקורה משהו. רק אירית הפגינה אחריות ומשילות, היסטה בקהל, והתקרבה לשפת החפירה. "שום דבר מיוחד," זעק רון מתחתית הבור, "נחמן לא מרגיש טוב...זה בגלל מעמד קבורת הקיבוץ הישן," ולנחמן אמר באופן שאיננו משתמע לשתי פנים, "אני נשאר שנינו כאן, או ששנינו יוצאים יחד," וכשנחמן נשאר המום, הוסיף, "אתה באמת חושב שהקיבוץ הישן זקוק לעת הזאת לקדוש מעונה?..."

 

"אתה שתמכת בהתלהבות בשינויים, מה לך כאן?" רטן נחמן בלחש.

 

"זה בדיוק, צריך לקבור את העבר ולהסתכל קדימה," ענה ביובש - רון "אני לא יכול, השינויים הורגים אותי,", המשיך נחמן בקול לא לו. "שינויים לא הורגים, זה אתה שהורג את עצמך?" החזיר לו רון והוסיף, " ולמעלה נציב מצבה... "פה קבור נחמן שנפטר עקב השינויים."... ויהיו מי שיוסיפו... "נ-נח-נחמן."

"רק זה לא."

 

"תגיד לי, ומי באמת יספר את סיפור הקיבוץ ההוא?... מה השלד שלך בעוד 100 שנים יספר סיפור אחר מהשלד שלי שתמכתי בשינוי?"

 

נחמן משך בשפתיו, כיווץ גביניו ופלט, "לצערי לא הספקתי לכתוב." "אז בוא עלה איתי, יש לך מספיק זמן לכתוב לדורות הבאים, זה באמת חשוב..והערב מחליטים על ההצעה לסגור את חדר האוכל, יש הרבה מתנגדים, כדאי לך להצטרף אליהם... מי יודע?"

 

נחמן הקשיב, הנהן בראשו, ניסה לזקוף קומתו ללא הצלחה ורק המהם משהו לא ברור מתחת לשפמו העבות שימיו כימי הקיבוץ.

 

רון חיבק קלות את נחמן וצעד איתו אט-אט לעבר הסולם. אירית שהבינה היטב את שראו עיניה, לא עצרה את לעגה ושאלה, "להזמין חילוץ?" רון שהיה מבוגר ממנה, נפנף לעומתה, "כמו שאני מכיר את נחמן, הוא יעדיף עבודה עצמית."

 

מישקה החל לשנע את ערמת האדמה שלשפתי הבור, הקהל מחה כפיים והיו גם כאלו שמחו דמעה נסתרת. ונחמן? נחמן יושב מאז, ספון בביתו וכותב וכותב...

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: