המסיכה האנושית / אמנון ורנר

המסיכה האנושית

אמנון ורנר - כרמיה

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

כשניסיתי להוריד את המסכה, לא הצלחתי. משכתי בכל הכוח, ניסיתי לקרעה, אך היא בשלה ממש חלק מגופי, נדבקה לפרצופי כאילו והחלפתי את עורי. מילא, חשבתי לעצמי, לא נורא אשתטה לילה אחד, עוד אמצא דרך להורידה.

איור מאת יעקב גוטרמן

"פורים בפתח - הגבר את המתח". כמו בכל שנה, מודעות מאירות עיניים, נתלו ברחבי הקיבוץ. מתילדה התופרת כבר ידיה היו מלאות בעבודה, מחסן התחפושות כמובן נפתח מדי ערב ובבתי הילדים, הרבה לפני הזמן החלו להופיע קאובואים ונסיכות.

 

ואילו אני... מאז שהתחפשתי בפורים לעמוד חשמל ועמדתי זקוף כל החג ואפילו לא רקדתי, אני נזהר בבחירת תחפושת. מחכה לרגע האחרון. השנה הגעתי למחסן התחפושות לאחר הרגע שאחרי האחרון, ממש בלילה שלפני החג. איש לא היה שם. שוטטתי לי חופשי בחיפוש תחפושת מתאימה. לאחר מיון ובדיקת שאריות התחפושות שנשארו, מצאתי בפינת המחסן קופסא עלובה ומרופטת ובה מסכת ליצן. זאת תחפושת מוצלחת עבורי, אמרתי ביני לבין עצמי בשקט, למרות שאיש לא נמצא בסביבה, בקיבוץ אני נחשב כאדם רציני, "הפילוסוף", בפי הוותיקים, "לורד שומר החותם", בפי הצעירים, כך שבמסיבה איש לא יכיר אותי.

 

חבשתי את המסכה והיא התאימה להפליא לתווי פני, ממש תפורה עלי...

 

מיהרתי לחדר הסמוך, שם נמצאת מראה גדולה. ניצבתי ממולה והייתי מוכרח לומר לעצמי - "כל הכבוד", הדמות שהופיעה במראה דווקא מאוד מצאה חן בעיני. עיניים ענקיות במסגרות כחולות וצהובות, אף תפוחי אדום כסלק, לחיים סמוקות וקרחת בוהקת מעל, ממש אדם חדש. בחנתי שוב ושוב את הדמות שנשקפה ממולי. לפתע מצאתי את עצמי עושה פרצופים, דבר שלא עשיתי מאז ימי הבר-מצווה העליזים ושוב מלמלתי לי... ליצן בקיבוץ שלנו, ממש מחזה אבסורד ואני הוא הליצן, לא רק שאיש לא יכיר אותי... אלא שאני עצמי לא מכיר את עצמי... אולי אני מתחיל להשתנות? ואולי לשם שינוי אצליח גם להשתטות? שלא נדע מצרות שכאלו... באחת, הפחד נעלם ובמקומו ניצתה בי סקרנות. "איך אני?", שאלתי את עצמי כשאני עומד בפוזה מתאימה.

 

התשובה הגיעה במפתיע מכוון הדלת. "אתה ליצן מוצלח", זאת הייתה דינה... לא הבנתי מדוע גם היא הגיעה רק ברגע האחרון, אבל מה... המחסן תחפושות הוא של האבא שלי? היא נתנה בי מבטים נוקבים והמשיכה: "ממש לא ניתן לזהות אותך, מי אתה?" שאלה כשהיא עצמה עומדת כסימן שאלה, תוהה אך תקיפה. דינה אחת מהרווקות הזקנות של הקיבוץ, כבר אולי בת 30 ועדיין חיה בגפה... בינינו, השכלתה הגבוהה ולשונה החריפה מרתיעים את החתנים הפוטנציאלים. אני בכל מקרה, רק לעיתים רחוקות נמשכתי אליה... אבל בפורים, מי יודע?

 

"אני הליצן של הקיבוץ", עניתי ולא האמנתי למשמע אוזני, זה לא היה הקול שלי. אני שתמיד ניחנתי בקול גבוה... כזה צפצפני שאינו יורד לעולם מטנור רך, כעת הפקתי מגרוני קול בס נמוך ועבה, כבד, מחוספס וכהה, קול חזק שיכול אולי להרעיד לבבות... אך היא לא השאירה לי זמן להירהורים והמשיכה לתקוף, "אולי תפסיק להשתטות... מי אתה?, אתה לא רובקה... וגם לא דן פיש ולא שאול... ולא... דניאל... אני לא מכירה את הקול הזה", ואז זקפה גופה כדי להגביר את עוצמתה ולהעמיד אותי במקומי. אלא שגם אני הזדקפתי. "אמרתי לך... אני הליצן של הקיבוץ, נשלחתי ע"י הקדוש ברוך הוא להכניס מעט שמחה למקום". עניתי תוך שאני צוהל ומתנגן, מחייך מאוזן לאוזן, שהפעם היו מאוד מרוחקות האחת מהשניה, רוקע ברגלי, עדיין נדהם מדמותי החדשה, דמות פיקאסואית בעליל...

 

שוב מצאתי עצמי מדבר לעצמי... אני מחייך? הרי מעולם איני מחייך מרצוני החופשי, אני אדם רציני ובכלל העיסוק בבעיות הקיבוץ... כידוע... מחייב כובד ראש ואין שם מקום לשחוקים ולבדיחות הדעת. אלא שדינה שוב התערבה ולא אפשרה לי להמשיך בגילוי העצמי שנכפה עלי... או שמא בחרתי בו... והמשיכה בנגיחותיה, "איזה קדוש? אצלנו בקיבוץ אין דתיים ואין אלוהים.. ואם יש, מה שאני לא מאמינה בזה בכלל, הוא היה שולח אלינו כלכלן טוב ולא ליצן...", כך בדיוק התריסה כנגדי. הפתעתי את עצמי כאשר משהו מבפנים התפרץ לו בעצמו כתשובה, חיי שלא ידעתי שיש בי שמחת חיים שכזאת, המילים יצאו מעצמן... "תשמעי דינה, העליזות היא בכיף, הגיע זמנך לעלוז, לצאת במחול ואולי אף יותר מזה... אל תהיי כל כך יבשה... " .

 

לתדהמתי המלאה, לפתע ניתרתי לי בקלילות... מאז הטירונות כשגדי ירה ס"מ מרגלי, לא הצלחתי להתרומם כך. זאת כנראה הייתה התרוממות רוח ששחררה איזה פיוז נסתר... ואני המשכתי לפזז ולקרקר בין ערמות התחפשות. דינה נראתה מעט נפחדת. "מה אתה צוהל וקופץ כמו סוס?"

 

נעצרתי... "אני לא יודע", אמרתי לה, "זה בא מבפנים, אולי תקף אותי איזה וירוס מזן 'שמח' שמביא בת צחוק לשפתיים חשוקות?"

 

דינה קפאה, נראתה כחצובה באבן. הצעתי לה, באופן מאוד חברי, "התרצי לרקוד איתי?" אך היא החמיצה פניה ונרתעה בזעקה, "שלא תעז לגעת בי, אני אצעק..." "חס וחלילה... לא אגע בך, רק רציתי לשתף מישהו בעליצות שזורמת לי, אי שם בקרביים ... האמת שגם אני לא מבין מה בדיוק קורה לי, אני לא יודע מאין מופיע אצלי דחף מסתורי לשמח אנשים, להצחיק, לעשות טוב, אולי את רוצה שאראה לך כמה קסמים קטנים?..."

 

דינה החלה לצעוד אחורה לעבר הדלת ופלטה לעברי: "כעת אני בטוחה שאתה לא מהקיבוץ, אצלנו אין מקום לליצנות או לקלילות מדומה, אנו בונים את עולם המחר, אם אתה מסוגל להבין למה שאני מתכוונת..." נעמדתי דום והתחלתי לשיר את "האינטרנציונאל"... כך ברוח טובה, אבל היא... ממש נעלבה ויצאה במנוסה. ואני רק חשבתי לי, איך... איך אוכל לשמח את החברים במסיבה? כך כשאני אחוז במחשבות תעתועים חזרתי לחדרי ונרדמתי כשהמסכה עדיין על פני.

 

במסיבה, הייתי מסמר הערב, מסמר ללא ראש שאי אפשר להוציאו. רקדתי כמטורף, הובלתי את הרונדו כמי שנולד לכך, התלהבתי כפי שלא התלהבתי בחיי, המסיבה הפכה לקרנבל, כמעט ברזיל... "מדוע לא בא פורים פעמים בשנה?" צרחתי בקול.

 

למרבה הפלא, כשכל החברים סבבו אותי, דינה כלל לא פחדה ממני ואף רקדה איתי כמה ריקודי זוגות ... אך לאורך כל החגיגה, היא ניסתה להציץ לי, ככה בהסתר מתחת למסכה. הסקרנות אכלה אותה, רצתה לדעת, מי אני...

 

ממש בסיום הערב, ניגשה אלי, "היה כף אתך... אתה לא מכאן, נכון?"

"אני דווקא כן", עניתי בעליזות.

"אז לכל הרוחות, מי אתה?

 "בעצמי אני לא יודע ", עניתי לה, "אולי נצא ונגלה יחד?"

"בתנאי שתוריד את המסכה"

"האמת, אני לא מצליח... אני גם לא בטוח שאני רוצה להוריד אותה..."

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: