מג'ד הפנסיונרים / אמנון ורנר

מג"ד הפנסיונרים

אמנון ורנר - כרמיה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

"אני הולך למות", קרא בקול מישקה, ושיחת הקיבוץ כאילו קפאה. רשרושי העיתונים ורחשי המסרגות ואפילו קולות הלעיסה של המלוחים למיניהם הפזורים על השולחנות הופסקו באחת.

איור מאת יעקב גוטרמן

מישקה הביט סביבו, השתהה רגע, מתח את חולצתו, נשען על שני מקלות ההליכה שלו, הרים ראשו והמשיך: "כבר זמן רב שלא הגעתי לאספת בעלי המניות...", כך אמר בלעג, "אך כשעומדים להחליט שהפנסיה של הוותיקים תעמוד על 25% משכר המינימום, אני בא לזעוק, ח-מ-ס".

 

קולו של מישקה עלה בכמה אוקטבות... צעירי המקום שלא הכירו את מישקה בימיו הטובים, כאשר ניהל ביד רמה את גידולי הפלחה שהיוו את הענף החשוב במשק, לטשו עיניהם בתימהון ומישקה, כיוון שלא יכול היה להניף ידיו, הזדקף כמיטב יכולתו, והמשיך: "היה לא יהיה... על גופתי המתה, הקיבוץ יעניק לנו פנסיה סבירה, באתי לכאן לייצג את כל הוותיקים שבמשך 70 שנה השקיעו כאן את כל חייהם, כל מרצם. הווייתם ותקוותיהם הושקעו באדמה הזאת וכעת אתם מבקשים שיסיימו חייהם בתור ללשכת הסעד?... אני כאן עומד כ"מג"ד הפנסיונרים", רמז בדקות לתפארת שרותו הצבאי, "ואומר לכם, עד כאן, באיזו זכות אתם משלחים אותנו מבתינו, אותם בנינו במו ידינו המיובלות?", רצה להושיט ידיו כדי להוכיח עת דבריו, אך כמעט ונשמטו תמיכותיו.

 

"אתה מגזים, לא מתים גם אם הפנסיה מעט נמוכה", קרא לעברו רן מבני הקיבוץ המוכשרים, שחזרו זה עתה מלימודי מנהל עסקים ונאבקו ביניהם, מי ינהל את המשק.

 

"אני מגזים?...", זעק מישקה וזיעה ניגרה מפניו, "אני מגזים?... אתה מוכן לחיות מתקציב שכזה?"

 

"אני מתחיל את חיי ואתה מסיים", החזיר לו רן.

 

"אולי בעתיד, נגדיל", ניסה לפייס פסח שהצטרף לקיבוץ רק בשנה האחרונה.

 

רינה, מנהלת הקהילה דאגה להרגעת הרוחות והשיחה נמשכה לאיטה עד שפזית, מנהלת החשבונות, חיממה את האווירה... "אתה כמו כל הוותיקים אשם במצב הכלכלי הקשה, אתם בניתם חורבה ולא בית... אין מספיק כסף, זה מה שיש, נקודה".

 

הקהל הקטן הגיב ברחש של שלילה, עד ששלום, מנהל המפעל הכול יכול, קם וקרא לעברה, "כך לא מדברים אצלנו, צריך לדון בניחותא, גם אם ההחלטות הצפויות קשות לכולנו....", ואז פנה ישירות למישקה, "מישקה ידידי, אני מעריך את פועלך הרב, אך צריך לומר בצער, אתם לא הצלחתם לצקת כאן בסיס כלכלי איתן, אנחנו מתחילים מחדש, אמנם בדרך שונה, אך עם אותה המטרה, לבנות כאן בית יציב. גם אתה צריך לתמוך במאמצינו להצלת הקיבוץ ולהצליח במקום שאתם לא הצלחתם".

 

מישקה לא יכול היה להתאפק ובעיניים בורקות קרא לעברו, "מי לא הצליח?... אין כסף?... אבל לבונוסים לרפתנים - יש כסף!!, אתם מצליחים?... שנים גרתי בצריף כדי שבמעט שהיה לנו נבנה את הרפת... כמה שנות עבודה השקענו בהשבחת העדר? וכעת אתם מצליחים?"

 

רינה אשר הבחינה שההתכתשות לא תיגמר בטוב, ביקשה להוריד את המתח. "חברים, לאט לכם... אני מכבדת אותך מישקה, אך אתה צריך גם לכבד את האחרים, אנחנו לא מאשימים אותך בהזנחה או בבטלנות, אתם פשוט טעיתם בחישוב מחיר השמירה על העקרונות. לא ראיתם או לא רציתם לראות כיצד המדינה משתנה והיום אנו צריכים במהירות ובקשיים לא מעטים למקם אותנו במציאות... דבר אחד לא השתנה מיומו הראשון של הקיבוץ, אנו נחליט באופן דמוקרטי וכולנו נכבד את ההחלטה שנקבל" ואחר שאלה: "האם יש הצעות החלטה אחרות?

 

באופן מפתיע, דווקא שלום שהיה איש משק קשוח הציע לעלות את הפנסיה ל-50% משכר המינימום, "לא כולל הביטוח הלאומי", אמר לאחר שחישב במחשבון את ההוצאה. אך כששאול הגזבר טען שהקיבוץ לא יכול לעמוד בעומס הזה... "והמקסימום האפשרי הוא - 30% משכר המינימום", מישקה זעק בקריאה נרגשת, "עד כאן", שוב נעמד, השעין את אחד ממקלות ההליכה על קצה השולחן ובכל כובד משקלו נשען על הקצה השני, קול מפץ עלה והמקל נשבר לשניים, כך עשה עם מקל ההליכה השני ואז כרע על ארבע וזחל לעבר הדלת..."מהיום תראו אותי בקיבוץ זוחל על ארבע... מה לעשות המצב קשה וטוב יותר להיות קרוב לאדמה, קרוב לערכים", מישקה המשיך בזחילתו כשדממה מוחלטת מלווה אותו.

 

רגעים ארוכים ישבו החברים המומים והדיון התחדש בעצלתיים. בדרך כלל הצעות ההנהלה היו עוברות במהירות, הפעם רבים היקשו והתקשו. לבסוף, אולי זחילתו של מישקה ואולי "השכל הישר", הביאו לקבלת הצעתו של שלום. הפנסיה לוותיקים, תעמוד על 50% משכר המינימום בתוספת דמי הביטוח הלאומי.

 

שבוע לאחר מכן מישקה הלך לעולמו. לוויה עצובה ליוותה את אחרון הוותיקים בדרכו האחרונה. "מלחמה מיותרת עשה המג"ד הזה... אין יותר וותיקים שייהנו מההחלטה", לחש מישהו בשולי הלוויה, ספק בהנחת רווחה, ספק בכאב.

 

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: