הפקר פטרושקה / אמנון ורנר

 

הפקר פטרושקה [*]

אמנון ורנר - כרמיה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

ישיבת ועדת התרבות הלכה ודעכה. בסדר היום היה רק סעיף אחד - חג ה-70 לקיבוץ.

איור מאת יעקב גוטרמן

הדיון התמשך בעצלתיים. במשך שנים, כיאה לקיבוץ הצנוע והנחבא אל בין הדיונות הנמוכות של הנגב, חגיגות יום ההולדת לקיבוץ, היו מתונות ומאופקות, שלא לומר מתנזרות מכול ראוותנות. הפעם ביקשה ושתי, הלוא היא אסתר ששמה שובש לא במקרה, מרכזת הוועדה "הפעם מגיע לנו חג גדול, ייחודי... שיענה על משאלות החברים".

 

כשגוועו הקולות והיה חשש שהישיבה תסתיים בלא כלום, קם ים, מבני הקיבוץ הבכורים, ובקולו הצלול הציע, "אם אנחנו מבקשים להיענות למאוויי החברים, צריך לצאת משגרת היום האפור ולחגוג יום אדום, ואולי אפילו יום כחול, חגיגה שבה כל חבר יוכל לעשות ככול העולה על רוחו... שישבור את המוסכמות, שייתן דרור לחלומותיו... שישמח במלוא תשוקתו... העם רוצה חופש! וכך ראוי לחגוג".

 

"השתגעת לגמרי, מה שאתה מציע, הוא יום של אנרכיה", שאג מרדכי מוותיקי הקיבוץ, ותקווה השמנה, [יש לנו גם תקווה רזה] החרתה אחריו, "בואו נקרא לילד בשמו - "יום של ברדק".

 

הישיבה התעוררה לחיים. דווקא דן פיש, האיש הכי פוליטי בקיבוץ קרא בקול, "יש אלוהים". אך לא רבים ירדו לסוף כוונתו. היו הרבה צחוקים והרבה תהיות והתרגשויות סמוקות שסוכמו בהצבעה כאשר מספר התומכים היה גדול לאין שעור ממספר המתנגדים.

 

זה היה חג, שאי אפשר יהיה לשכוח אותו עד סוף הימים. בלי יותר מדי הכנות, מלבד פרסומות בכול ערוצי התקשורת של הקיבוץ, נקבע יום החג באחד מימי האביב בו ממילא מתחילים לפרוח ההורמונים. "מערב שישי ועד מוצאי השבת - חוגגים!! כל חבר יכול לעשות את כל מה שמתחשק לו". כך נכתב באותיות קודש על לוח המודעות, וב"דף לחבר", ובתיבות הדואר ואף סומס לטלפונים.

 

השיא היה כמובן בבריכה. כולם - חברים וחברות, זקנים וטף בעירום מלא. לאחר התלבטות, קצת באיחור גם גברי הגיע, מכסה בידיו את מבושיו ובוהה בחבורה שמסביב לקיץ, הנאה בבנות הקיבוץ שהסתבר שהיא גילחה לא רק את קרקפתה, אלא שאז עלתה מהמים חווה ממייסדי הקיבוץ, ודדיה נפולים, בדומה לזקנות השבטים האפריקאים בסרטי הטבע... ומשהו נשבר בקרבו, בכבדות ובכעס פנה לאחור אל עבר המדורה במגרש החניה, שם, רק בחצי עירום רקדו כאחוזי טרוף, מרבית השכבה הצעירה, מלבד אלו שחגגו בבריכה ואלה שהשתתפו בשיעור 'טנטרה' שהועבר על ידי ריטה שחזרה זה מכבר מהודו. היו כמובן גם כאלו שחגגו באפן אינדיבידואלי. דן פיש האיש הכי פוליטי, העלה דגל אדום בראש מגדל השמירה ועכשיו היה עומד שם ושר שוב ושוב את "האינטרנציונל". יונה, האחות ששודכה לקיבוץ על ידי קופת חולים, חילקה ערכות בדיקת הריון לכול הבאות בשערי חדר-האוכל, שם התיישבו זקני העדה בתחתונים בלבד ופתחו בנעימות זמר חסידיות, ואילו מטילדה הגשימה חלום ילדות, נהיגה במשאית, ודהרה עד שנעצרה מאחורי השער של הרפת, מה שגרם לפרות לקחת חלק בחגיגת החופש ולהתפזר לכול עבר. על לוח המודעות, התפרסה מודעה ענקית: 'הערב מבלים בתל-אביב, על חשבון ועדת חג ה-70, כל אחד היכן שיבקש' ומתחת נתלו דפים... למועדון הלילה 'ריטה הוורודה' נרשמו מיד למעלה מ-20 חברים, להצגת 'ריטה התופרת' ב'הבימה' נרשמו 10, רק חברות, ל'לשתות קפה במלון 'דן פריזידנט', נרשמו ... 5. דני פיש, נרשם לפגישה עם נציגי כפרי הבדואים ב'צוותא' ושלי [חיים שלימזל], התימהוני של הקיבוץ, נרשם להרצאה 'התיאטרון הסיני במאה ה-17' ב'תיאטרון הסמוי'.

 

גבי הסתובב פה ושם, הציץ בהיחבא באורגיה שנערכה על הדשא ליד בית התרבות, שם חגגו גרעין הנח"ל במה שנראה כסרט כחול גרוע. לא שהיה מבין גדול בצבע כחול, מעבר לחולצה השומרית השמורה בחדרו שהייתה בהחלט בצבע כחול חיובי. פסח על חדרו של פסח שהזמין חברים לצפות באוסף תחביבו 'חרקים ופשפשים מחצר המשק'... ולבסוף החליט לחפש אחר ידידו יחיאל, החבר הכי שפוי בקיבוץ, היחידי בזמנו, שתמך בהצעה להתיישב בפרברי תל-אביב. "בוודאי שיהיה לו מה לומר על חגיגת יום ההולדת הזאת", אמר גבי לעצמו על מנת לחזק את החלטתו לפרוש. מצא אותו יושב, נוגה ושפל רוח בפתח ביתו.

 

"נו מה אתה אומר חיליק?"

"הבל, הכול הבל הבלים ואיוולת".

"כנראה שזה מה שמעיק על החברים... זה מה שחסר להם... העם אמר את דברו". ענה לו גברי בקול מהוסס כמי שלא בטוח בדבריו.

"מה אתה אומר?" השיב חיליק בחטף ועיניו אורו... "משתוקקים להוריד את הבגדים? מה?... זה מה שמציק לנו? בוכים יום ולילה על 'החינוך המשותף', שאין בו טיפת אינטימיות ומשתגלים כאן בחדר הסמוך, איש עם שכנתו בדציבלים המאיימים על שאריות חוש השמיעה שלי", ובכך הסביר מדוע יצא מחדרו. "שמע ידידי, כנראה ש-2000 שנות איסור על תענוגות החיים, חזקים מצרות היום יום שלנו..". "זיוף, אני אומר לך, זיוף... בעיות גדולות מעיקות עלינו... אין כסף לעזור לבנינו שעזבו, אין כסף..". "מה אתה רוצה שיפרצו את קופת הגזבר? שנפתור את בעיית הבדידות? שנסגור את המפעל שרמת הזיהום הסביבתי שלו מביישת אותנו?..".

 

"אתה מפתיע... ומה שנשאר זה רק זיונים? זה הכול? תגיד לי..". המשיך בזריזות כדי שגברי לא יספיק להגיב, "קופים מזדיינים כול היום? בשבטים האפריקאים, הקרויים בפינו 'פרימיטיבים' - מזיינים יום ולילה?... הכול בראש שלנו, אנחנו אנשים חולים... תרבות מזויפת, דבר אמיתי לא נשאר. על המרקמים רואים איך חותכים בני-אדם לחתיכות", ואז בקול רועם זעק, "אבל פטמות חייבים לכסות!" והוסיף בלחש עוקצני, "וכשרצים אחרי פטמות, אין זמן וחשק באמת לעשות משהו רציני".

 

"הנה", ניסה גברי לענות בנחת, "הערב הכריזו על 'שיחת קיבוץ,' הנושא - פיטוריו של אשר הבטלן, ממקום עבודתו בדואר... בעיה אמיתית, אתה בטח יודע שהבטלן הזה מחלק את הדואר המגיע מדי יום ביומו, רק אחת לשלושה ימים... הנה תוצאה ראשונה של יום האנרכיה, כפי שקוראים לחג..". "טעות!! טעות גדולה, ידידי... הקיבוץ היה אמור במקורו להגשים, יום-יום, כל השנה, את האנרכיה בהתגלמותה..". ואז קם נכנס לחדרו ולאחר כמה דקות חזר עם דגל שחור והניפו אל-על. "חיכיתי שנים", נהם בקול, " אבל היום הזה הוא לא היום", ואז ממש צעק "תחי האנרכיה", והוסיף פרטים, "כל אחד יעבוד היכן שיחפוץ, כל אחד ילמד את מה שיתחשק לו... כן, כל אחד יוכל לבחור בבת או בן זוג לכול זמן שהם ירצו בו... וכל אחד ילבש מה שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה ואז אני מבטיח לך, לא כולם ירוצו ערומים כעדר פרות מיוחמות... לא ידידי, אני אומר לך מהי החגיגה הזאת, כולה כאילו, כולה ישראלבלוף, העמדת פנים... קיבוץ במסכה... קיבוץ שאין בו מותר האדם מהבהמה".

 

"תודה", אמר גברי מבויש, מסתיר את זקפתו וממהר לחדרו, שם העלה במהירות את תחתוניו, ורץ לחדר האוכל , לפני סיומה של 'ארוחת צהרים מיוחדת ומפתיעה' כפי שהבטיחה טובה, מנהלת המטבח. "תרומתי לחג, סטיק לבן עסיסי מקישואים", אמרה לו טובה שעמדה בפתח, גם היא בתחתונים וחזייה בלבד.

 

[*] הפקר פטרושקה עפ"י מילון הסלנג של רוביק רוזנטל - אנרכיה

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: