חדווה, שי וציפי / אמנון ורנר

חדווה, שי וציפי

אמנון ורנר - כרמיה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

[מתוך ספרו החדש: "קיבוץ - עובר ושב"]

איור מאת יעקב גוטרמן

"שמי חדווה", אמרה הנערה השחומה לכל העובדים באותו יום בפרדס. לקטיף התפוזים הטבוריים שהקדימו השנה התגייסו כל חברי הקיבוץ והנספחים למיניהם.

 

"איך חדווה? זה השם שלך מתימן?" שאל מישקה. מישקה הוא אצלנו על תקן של אחד מארבעת הבנים, זה שתמיד שואל שאלות מיותרות.

 

"אני לא מתימן אלא מחלב שבסוריה... ומה אכפת לך משמי הקודם? התחלתי פה חיים חדשים ומה שעבר -  עבר", ענתה חדווה בתקיפות מפתיעה.

 

כולנו הרמנו גבות, רק השבוע התקבצה אצלנו חברת נוער חדשה. הפעם קבוצה של בני 15 שנאספו מכול קצות הארץ. לאחר שהפסיקו את לימודיהם הסדירים - נשלחו אלינו, לשלוש שנות חינוך על ידי 'עלית הנוער'. רובם הגיעו נבוכים וחוששים במקרה הטוב ושחוחי קומה במקרה הרע.

 

חדווה הייתה שונה.

 

"כל הכבוד, חדווה, לא רציתי לפגוע בך בעניין תימן. אין מה לעשות, בעיני כל שחום עור הוא תימני... גם ג'ורג'ו שהגיע מגאנה שבאפריקה, כדי להשתלם אצלנו בלול, כולם קוראים לו כאן "התימני". הייתי מת להיות שחום כמוך, אם היית יודעת כמה אני משקיע בשיזוף... רק רציתי להכיר אותך, אני מאוד שמח שהגעתם אלינו לקיבוץ".

 

"למה? למה אתם צריכים 20 מופרעים?"

 

"רק כך מגשימים את הציונות", טען מישקה בלהט, מבלי שהתשובה תיתפס עם שמץ של פרזיולוגיה.

 

או אז התערבה איטה, רכזת הענף, קצינה במיל': "הפסק קשקשת ברשת, צריכים לקטוף ולא לפטפט".

 

כולם חזרו לעבודה.

 

תוך כמה ימים, חדווה הייתה כבר אחת משלנו. ידעה לנווט עצמה אל מרכז העניינים, בעיניה השחורות ובקולה הנעים שבתה את לבנו ובעיקר את ליבו של שי שהכריז:

 

"כשיחלקו אותם למשפחות - אני מזמין את חדווה".

 

מאז ומתמיד הנוהג הוא שכל מי שמגיע אלינו יש לאמצו באחת המשפחות, אמנם לא תמיד בהצלחה... יש והאימוץ היה טכני בלבד... אך לגבי חברת הנוער - הייתה זאת חובה, בכל יום לפנות ערב הם נדרשו להתייצב אצל 'ההורים המאמצים'.

 

"הם זקוקים לא רק ללימודים, אלא גם לביטחון ואהבה", הסביר שאול המזכיר, בשיחת הקיבוץ, בה אושרה קבלת הקבוצה לקיבוץ.

 

ואמנם חדווה אומצה ע"י שי וציפי.

 

אימוץ מוצלח ביותר, לא עברו חודשיים והיא התחברה והייתה לחלק בלתי נפרד מהמשפחה.

 

חדווה הייתה מאושרת. מצאה בית חדש, קצת מוזר אבל מאיר עיניים, עם קצת חששות אבל עם הרבה חום. היו מעט קשיי קליטה, אך אלו נמוגו די מהר... ובנוסף, די מפתיע, הייתה גם תלמידה מצטיינת.

 

אחת לכמה חודשים ביקרה את הוריה הביולוגים שחיו בעיירה רחוקה, אשר עם הזמן הלכה והתרחקה יותר ויותר. כאשר ההורים, הגיעו לקיבוץ בפעם הראשונה, למסיבת סיום שנת הלימודים הראשונה הם נדהמו שלא לומר - נחרדו. אמנם חדווה ניסתה בכול יכולתה להסביר... אך ללא הועיל. הם הסתכלו במבוכה על הסביבה החדשה שבתם כה אהבה. רפת, לול... חדר אוכל שדמה בעיניהם למצודת המלך בארץ מוצאם... הנוי המטופח שנראה כמו הגלויה שקיבלו ממנחם בנם הבכור שלמד ציור בפריס, הכול היה בלתי נתפס עבורם. מהר מאוד התברר להם שאין במקום בית כנסת ושלא שומרים על הכשרות ועל השבת, דבר שהקשה ביותר על חיבור מבורך לקום בו לא רק למדה בתם, אלא היה לביתה החדש. אך מכיוון שחדוה נראתה מאושרת קיבלו את המצב כפתרון הטוב האפשרי עבורה.

 

"אלוהים גדול... היא עוד תחזור אלינו", מלמל האב באוזני האם וחרש נשא ברכה מתאימה לסיטואציה.

 

בשנה השנייה - חדווה, נבחרה למועצת התלמידים, דבר שכלל לא היה פשוט בבית הספר בו שלטו בני הקיבוץ ביד רמה. יותר מכך, מהר מאוד הבחינו החברים ביכולתה המרשימה ועד מהרה הייתה לצעירת המטפלות בפעוטונים, בשבתות ובחופשות.

 

"אני מתה על התינוקות.. כשאגמור ללמוד, רק איתם אני רוצה לעבוד", כך הסבירה לאימהות הצעירות שנהנו מהמסירות והתבונה שגילתה הנערה הצעירה בעבודתה.

 

שי וציפי היו חשוכי ילדים. ציפי כמעט והתייאשה מטיפולי הפוריות המפרכים, אך יום אחד זה קרה. ציפי נכנסה להריון והשמחה בקיבוץ גדשה את חצר שבימים רגילים הייתה. קשה הוא מצבו של הבודד בקיבוץ, אך קשה מכך מצבם של זוג ללא ילדים. במרכז החיים התרבותיים ניצבת המשפחה על ילדיה. בימי השישי כאשר הקיבוץ כולו נסב סביב שולחנות ערוכים... בחגים, בטיולים, בשמחות ובאבלות ובעיקר בבתי הילדים. לא רק קבוצת הילדים הייתה יוצאת מלוכדת לאחר 18 שנים של "ביחד", גם ההורים שליוו את הקבוצה, ולמעשה את שתים-שלוש הקבוצות של ילדיהם, היוו קבוצות מגובשות.

 

אלא שההיריון הסתבך. את החודשים האחרונים בילתה ציפי במיטה ולקראת הלידה הועברה לבית החולים הקרוב. חדווה מילאה את כל תפקידי הבית וטיפלה גם בציפי, כפי שרק בת יכולה לטפל באימה. דאגה לכל, גם לשי שאותה עת עסק מבוקר ועד ערב בתמיכת עצי הפרי שלא עמדו בסופות החורף הקשה. הקשר בין האם החולה לבין הבת המאומצת התהדק והלך, והשתיים, למרות פער הגילים הפכו לידידות נפש. מצבה של ציפי התדרדר ומספר ימים לפני הלידה הצפויה, פנתה לחדווה: "דעי לך חדווה שמחלתי קשה יותר מכפי שיודעים בקיבוץ כולל שי. אינני יודעת מה יקרה איתי בזמן הלידה או אחריה... הבטיחי לי שאם יקרה לי משהו תדאגי לתינוקת ולשי".

 

 חדווה הייתה המומה. לא ציפתה לשלב הזה כבת מאומצת במשפחה. לה לא היו צריכים לספר על מצבה הקשה של ציפי, בחושיה החדים תפסה את ההרעה המתמשכת ולמעשה כל יומיים הייתה באה לסעוד אותה. וכעת הבקשה... עם כל ההערכה לציפי ושי, בבקשה היה משהו מטריד... 'איך היא תטפל בשי? למה כוונו דבריה של ציפי,' משהו פנימי אמר לא להבטיח. ומכיוון שהבקשה כללה באופן חד משמעי שמדובר בבת, דבר שהוסתר ממנה עד כה, מיהרה לסטות מהבעיה...

 

"מזל טוב, אז יש לך בת, פלטה חדווה במידה ראויה של תרעומת, "איך לא ידעתי?"

 

"אף אחד לא ידע ובעיקר לא שי שציפה לבן... וכאילו החלטנו שאנו לא מבקשים לדעת ורק כיוון שאני סומכת עליך, גיליתי לך את הסוד... אז את מבטיחה?"

 

חדווה שעדיין לא עיכלה את הבקשה עד תומה ועוד נוסף עליה השותפות בסוד, התקשתה להגיב באופן ברור והסתפקה בנענוע ראשה מלמעלה למטה לסימן הסכמה ורצתה רק להיות לבדה. סיפרה לציפי על איזו ישיבה חשובה ומיהרה לחזור לקיבוץ. רצתה להתייעץ על התובנה שהתעצמה ככול ששקעה בבקשה... עם מי? חנוך המחנך? הוא בוודאי שתעזוב מיד את המשפחה המאמצת מעבר לגבול המותר... ואולי עם מישקה איתו היה לה קשר מאוד מיוחד מאז שעבדו יחד בגיוסי לקטיף התפוזים... והוא בוודאי יציע לה שתלך על זה ומוסיף... 'רק כך מגשימים את הציונות.'

 

'לא, אין לי עם מי להתייעץ,' כך לחשה לעצמה כשתפסה מקום באוטובוס האחרון העובר בקיבוץ. 'אני בעצמי חייבת לשקול את העניין. אמנם היא העריצה את שי, אך זאת לא הייתה אהבה... 'שי איש מקסים, זה לא זה", כך המשיכה להרהר מבלי שהצליחה לברר מהו 'הזה'?

 

ציפי לא חזרה מבית החולים, היא נפטרה בלידה. על הקיבוץ ירד אבל כבד. כבר נפטרו כמה מוותיקי הקיבוץ, אך ציפי? רק בת 30 ... ומה יהיה על התינוק?

"אני אטפל בו", הכריזה חדווה בקול והוסיפה, "מלבד להניק אני יכולה לעשות הכל... כבר ראיתי שבבית התינוקות לא פעם האימהות נעזרות האחת בשנייה בכל הקשור להנקה... אפשר לסמוך עלי", ולאחר היסוס קל, "כמובן אם שי יסכים". זאת הייתה החלטה ספונטנית, לא היה סיכוי שלא תקבל על עצמה את כל האחריות. 'פשוט אין מישהו אחר שיטפל בתינוקת', עדיין התלבטה עם עצמה, 'ובאשר לשי?... עוד נראה, ימים יגידו, ביני לבין עצמי צריך להודות שהוא... משהו..". כך עודדה את עצמה והחליטה להפסיק להתלבט, 'ממילא עדיין לא ברור אם הוא יסכים ואם הקיבוץ יסכים...'

 

המבוכה בקיבוץ, הייתה גדולה. הבעיה לא הייתה בשי האב האלמן הטרי וגם לא בחדווה אשר בכל הקשור לרך הנולד, אפשר היה לסמוך עליה במאה אחוז... אלא בשי וחדווה שיתפקדו כזוג הורים... כמו שאמר דן פיש האיש הכי פוליטי בקיבוץ שלנו: "הורים לא צריכים רק לאהוב את ילדיהם אלא גם אחד את השני".

 

שאול המזכיר מיהר לפסיכולוג התנועתי, אך חזר ללא תשובה ברורה. 'זה תלוי' אמר לו המומחה ולא פירש עד הסוף את כוונותיו. 'נצטרך לקיים דיון נוקב במזכירו,' - סיכם שאול לעצמו.

 

שי שהיה חבול ומדוכדך מהיעלמותה של ציפי, לא הצטרף להמולת הדיונים שהתפשטה בכל רחבי הקיבוץ והשקיע את כל כולו בעבודת הפרדס. אך גם שם נחל כשלון, נוכח עלית מחיר המים וירידת מחירי ההדרים - הוחלט בוועדת המשק להקטין את שטח הפרדס. ואילו חדווה אמרה ועשתה. העבירה את צרור בגדיה וצעצועי גיל ה-17 לחדרו של שי והחלה לתפקד כפי שידעה והבינה. כנגד לשונות הרכיל מיהר שי להכניס מיטה נוספת, שהרי לא אחת נרדמה חדווה על הספה הקטנה שהותאמה לגודל ה'חצי חדר', כאשר שי היה עסוק בערבים במאבקים על עתיד הפרדס, אותו הוא מלווה ומנהל מיום שנטעו את הפרדס.

 

הרוחות בקיבוץ אט אט שכחו. רק חנוך המחנך ביקש דיון במזכירות, "האומנם ניתן יד לגזילת ילדותה של חדווה, היא הרי עדיין תלמידה ובשנה הבאה היא צריכה להתגייס?"

 

"זאת בעיה לא פשוטה", ענה שאול המזכיר והוסיף: "אני מכין דיון רציני בנושא".

 

בינתיים, חדווה מילאה את תפקידה כראוי מבלי לוותר על בחינות הבגרות של אותה השנה, גם שי נראה כמתאושש ומדי פעם החיוך אף חזר לפניו. אלא שהימים עברו מהר יותר מההתלבטויות של השניים והיחסים איבדו את האיזון מחויב המציאות. אצל חדווה הספקות דעכו בפני הסיכויים לעולם חדש ומושלם ואצל שי הזיכרונות והאחריות ניגפו בפני התשוקה. חדווה הייתה לנערה בשלה ומיניותה קרנה מבעד לבגדיה, מה עוד והמרחק הפיזי ביניהם קטן והלך בעיקר בשעות המאוחרות.

 

הקיבוץ שהיה שרוי במלחמת הישרדות כלכלית, היה אמנם מודע למתחולל שם בחדר המשותף, אך מאחר והנושא כבר לא היה דחוף, ושאול המזכיר, חזר והצהיר שהוא מכין את "הסעיף" לישיבת המזכירות... נמשכו החיים לזרום כדרכם מה עוד והדיונים על הפרטת הקיבוץ כבשו את הכותרות. מדי פעם הרינונים והרכילויות היו עולים בעיקר כאשר חדווה לקחה חלק פעיל בדיונים השונים... כמו, 'האם להתיר לאימהות לשים מוצץ בפי התינוק' דיון שחזר על עצמו כמו עונות השנה בכול פעם שהתהוותה קבוצת תינוקות חדשה... או בדיון על הפחתת שעת עבודה לאימהות מיניקות... בדרך כלל הגל הזועף שכך כאשר שאול היה מבטיח שהוא מכין את הסעיף ובקרוב יגיע הדיון.

 

ובינתיים ההתקרבות בתוך הדירה הקטנה הבשילה. ללא אומר ודברים, עורטלו הלבטים והחיבוטים. לילה אחד, ללא פרץ תאוותנות יוצאת דופן, היא ציפתה לו במיטתו... וכמאמר הבריות, היו לבשר אחד. אמנם לא אהבה ממבט ראשון ואולי דווקא טובה יותר האהבה המתגבשת לאיטה, תוך הכרות עם חיי היום-יום על המורדות והעפלות שהן מנת חיינו הלא מצותתים.

 

הגיע יום מסיבת סיום שנת הלימודים, ואז גם הגיעו הורי חדווה לביקור. ביקור שהסתיים בפיצוץ. הפגישה בפתח הבית הייתה קשה. חדווה עמדה בפתח עם התינוק בידיה. פלצות אחזה בהורים. אמנם השמועות כבר הועברו על כנפי הרוח, אך לראות את בתם הצעירה עם תינוק ביד, היה מעבר לכוחם. פניהם המעוותות היוו מבוא להתפרצות. "אין בית כנסת - מחלתי, לא שומרים על השבת - ויתרתי... אך לחתן את בתי הקטינה ללא רב וקידושין - על כך אני זועק", זעק ובכה גם יחד האב כשלידו האם ממררת חרישית.

 

חברים וחברות שגרו בשכנות או עברו ליד הבית ועצרו לרגע, לא יכלו להושיע. שאול המזכיר נקרא מיד להסדיר את המהומה. קולות שונים עלו מכל עבר, תומכים ומתנגדים התגודדו בלחש בינם לבין עצמם...

 

רק יהודית העזה לפנות אל שאול בקול רם: "הסעיף כבר מוכן?"

 

צפריר, התינוק שקיבל שם שיזכיר את אימו, התעלם מהמהומה וילל בקול, אך חדווה נראתה מאושרת.

 

המקום הפך לכיכר השוק, בכי ואנחות וקול קינה עלו מעלה שכן האב דיבר כעת אל אלוהיו, "אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, איך נתת?"

 

"אבא זה לא התינוק שלי, אני רק מטפלת בו", קראה חדווה אל האב, אך התקרבה אל אמה, "לא כפרה על התינוק המסכן?"

 

האם ניסתה ללא הצלחה לחייך, אך האב לא הרפה, "התחתנת?" שאל באיום.

 

"לא... בקיבוץ בכלל לא צריכים להתחתן... זה לא התינוק שלי, אני אימא... מחליפה, מאמצת".

 

"יש גבר בחייך, או לא?" שאל האב בתקווה בלתי סמויה בעליל, וחיבק חזק את אשתו. שניהם נראו אומללים, נבגדים, נטועים בקרקע לא להם.

 

"יש גבר... אבל זה לא מה שאתה חושב", ענתה הבת בהיסוס.

 

"את גרה איתו בחדר?"

 

"לא איתו, אלא על ידו. יש לי מיטה משלי... חוץ מזה שי בחור זהב רק בן 30".

 

בכייה של האם הנכלמת, עלה ביבבה גבוהה וגם הסקרנים שלקחו חלק במעמד, מחו פה ושם דמעות זעירות. רק חדווה עמדה זקופה מלאת בטחון ביכולתה לעמוד במשימה וניסתה לעודד את הוריה שעמדו שפופים, חפויי ראש שנסתמו כל טענותיהם, נוכח בתם שהייתה רק אתמול - ילדה וכעת ניצבה בפניהם - נערה מרשימה, פורחת, נמרצת, אך... מעט זרה. רצו לראות מי הוא הגבר שאיתה, אך לא העזו.

לבסוף שאול חזר לעצמו: "אולי ניכנס לחדר שלה?" תוך שהוא מדגיש את המילה - שלה. השניים נענו ללא אומר ונכנסו ל"חדר וחצי", כפי שנקרא ביתם של שי וחדווה.

 

"רק לשתות כוס תה", יבבו ללא קול, ובחנו את מיטת היחיד שעמדה בסלון מעט מרוחקת מהמיטה הזוגית שמילאה את הדירה בעלת התפאורה הדלה. ניסו לאמוד את המרחק בין המיטות וכנראה ששניהם יחד הגיעו למסקנה שמדובר בסמליות בלבד.

 

"שמרתי עבורכם כוסות פלסטיק, ויש אפילו כמה ביסקוויטים בהשגחת הבד"צ... עוד מעט שי יגיע מהעבודה ותוכלו בעצמכם לראות שהוא ממש בחור טוב... גדול ממני רק ב-13 שנה..". ותוך צחקוק הניחה את צפריר בחיקה של אמה הנבוכה ופנתה להכנת התה ו... בקבוק חלב עבור התינוק. מלבד חיוך קל של האם אל התינוק שבידיה, האווירה נשארה קפואה. שאול שאל: "מה נשמע", ולא נענה אפילו בהד. לאחר כמה דקות, האב שהמרירות עוד ניכרה בפניו פסק: "אנו חוזרים הביתה", קם ויצא כשהאם מדדה אחריו תוך שהיא מחזירה את התינוק לחדווה ולוחשת לה: "מתי תחזרי הביתה?"

 

"כאן הבית שלי, אני כבר מספיק גדולה... לא צריכה לחזור לאיזה שהוא מקום". קראה אחריהם בקול, ולאחר שמלאה חזה באוויר המשיכה: "אתם עוד תגיעו אלי, לקיבוץ... יש כבר כמה הורי חברים פה". אך מאחר שהם כבר התרחקו לא ייספה. שאול הבין שהוא מיותר ברגע זה, אך ציין לעצמו שיש להזדרז בהכנת הסעיף לדיון במזכירות.

 

ערב אחד, ללא הכנות מוקדמות, פנתה חדווה לשי: "אני מאושרת... טוב לי איתך".

 

"הבעיה איננה עם 'טוב' לך... אלא האם את גם אוהבת אותי?"

 

"כן... כשציפי נפטרה, לא ידעתי בכלל מהי אהבה... למדתי לאהוב אותך... ואתה?"

 

שי היסס לרגע ואחר... "הגיע הזמן שאתוודה. התאהבתי בך מהיום הראשון... את הבערת בי אש נוראה, אש אסורה, אש לוהטת, אש שניסיתי כל הזמן לכבותה בעבודה קשה בפרדס... אך אם לציפי לא היה קורה מה שקרה, האש הייתה מכלה אותי ואיש לא את ולא ציפי היו יודעים מכך... רק צר לי על הוריך. הם בטוחים שיד אלוהים בדבר ואני אומר לך שזהו הגורל שמתעתע בנו..". אמר וחיבק אותה כפי שלא העז לעשות עד לרגע זה.

 

החברים התרגלו לראות את הזוג המוזר מטייל ברחבי הקיבוץ, עם צפריר בעגלת תינוק שמישקה הידוע בחוכמת ידיו בנה עבורם.באותם ימים, אף פעם לא נראו מחובקים, אך צעדו יחד צמודים הרבה מתחת לתקן הידוע בציבור - תקן לסתם ידידים.

 

כאשר שאול המזכיר עמד לסיים את ההכנות לדיון בנושא וביקש מחברי המזכירות, לחשוב לפני הדיון ולהכין הצעות פתרון, הגיעה אליו זיוה וסיפרה לו שראו את שי מוציא מהחדר את 'מיטת הסוכנות' ומחזיר אותה למחסן הרהיטים. "כבר בישיבה הבאה, נדון בעניין, זה ממש מתחיל לבעור", ענה לה שאול.

 

בינתיים חדווה בגרה ואף יפתה, רק בת-17 וכבר אפילו לא נערה, אלא אישה בכול רמ"ח אבריה. גבוהה, חטובה, צמה ארוכה על גבה, עוצמת פנים מוצקה ועיניה השחורות כאילו ונעשו שחורות עוד יותר... ואולי כפי שמקובל במחוזותינו לומר רק בסתר - החזה, בעל קווי המתאר הברורים - אמר הכול.

 

אותה שנה מיהר הקיץ להגיע וכאשר כולם הלכו לבריכה, חדווה בלטה בבגד הים הלבן שהדגיש את גופה שחום השוקולד. אלא שאז גם התגלתה גבנונית ביטנה. וותיקות הקיבוץ החלו להתלחש עוד לפני שהיה ברור לחדווה... שהיא בהריון. שוב מיהרה זיוה אל שאול המזכיר... סיפרה לו את התגלית האחרונה שנחשפה בבריכה. הוא הרצין, הרהר רגע קט כשראשו נע ונד כמבין עניין, "חבל, הדיון כבר מוכן... אני רק מבקש ממך, בדרכך לחדר האוכל בבקשה מחקי את הסעיף "בעיות חברה" מסדר היום של המזכירות, את תראי אותו במודעה התלויה על לוח המודעות".

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: