הטרדה קיבוצית / אמנון ורנר

הטרדה קיבוצית

אמנון ורנר - כרמיה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

[מתוך הספר החדש "קיבוץ עובר ושב"]

 

איור מאת יעקב גוטרמן

נראה היה שעוד יום שגרתי חלף עבר לו. הרפתנים סיימו את חליבת הערב והיו עסוקים בשטיפת מכון החליבה, בהנהלת החשבונות כבה האור לאחר סיום המאמץ לסיים את מאזן הבוחן שהיו חייבים להציג למחרת בבנק ואילו הלולים - הם דווקא הוארו בתקווה שהתרנגולות תטענה ותמשכנה להטיל ביצים. אפילו שומר הלילה כבר התייצב בשער הקיבוץ וסגר את השער החשמלי.

 

אלא שבדיוק אז הגיחה מהאפלה, ניידת משטרה בהבזקי אור כחולים ואדומים. "אנחנו מחפשים את אריה ליברמן," אמר השוטר-נהג לשומר שלא הזדרז לפתוח את השער. הקצין שהיה מעט שמנמן והרבה קירח ונשא על תלבושת התכלת המגוהצת, משא רב של אותות כבדים ומופתים צבעוניים, סימן בידו אל השומר שיזדרז. כשהשער החל להיפתח למעבר הניידת, שאל הנהג-שוטר, "היכן האיש גר?" השומר הסביר את מה שהסביר והניידת תוך הפעלת הסרנה הסתערה אל לב הקיבוץ.

 

מיותר לציין שרשת הקשר, מרובת הסיבים הסמויים, פעלה כראוי ולמחרת בשש אפס, אפס - כל הקיבוץ ידע שאמש נכבל אריה ליברמן והובל למעצר באשמת 'הטרדה מינית'. גם מיותר לציין את התדהמה שאחזה בחברים. אריה - מחנך כיתה י"ב, מהאנשים היותר מעורכים בקיבוץ, הרווק הנצחי שנחשב כחסר מיניות ומעודו לא נצפה בבר הצעירים וגם לא במגורי המתנדבים והמתנדבות - מואשם בהטרדה שכזאת? אפילו יהודית הקטנה, אשר דבר אינו נסתר מעיניה ופיה הצהירה בכניסה למזכירות הקיבוץ, שם המתינו כל המי ומי להסבר - "עלילה, עלילה נבזית !!"

 

אריה ליברמן, היה מוותיקי המקום ואחד החברים היותר אחראים לכול הנעשה בקיבוץ. איש חרוץ, רציני, נעים הליכות, מאופק, הגון, מבין עניין, פעיל, עובד במערכת החינוך מהיום הראשון, עוד לפני שנולד הילד הראשון... "הוא 'אבן הראשה' של החינוך," קבע בשעתו אלכס, מרכז וועדת המינויים שקבעה, מי ילך לאן, והיא ששלחה אותו להיות מחנך בתיכון. "תוציא אותה והכול יתמוטט... שהוא ייאושם בדבר בזוי שכזה?"

 

בצהריים כבר ידעו הכול. גברי ושרה הוריה של יונית תלמידתו של אריה, התייצבו במשטרה והגישו תלונה. צריך להדגיש מיד - גברי ושרה לא היו מחביבי המקום, במיוחד גברי שניהל את המפעל ביד קשה והיה ידוע כמחרחר סכסוכים אולטימטיבי, מלעיז ומקטרג והחמור מכול אוחז בידיו כמה מסודות המפעל, כך שלא ניתן היה להזיזו משם, גם כאשר מרבית העובדים במפעל חתמו על פטיציה להחלפתו אחרי 20 שנות 'רודנות'. כך בדיוק היה כתוב בעצומה, דבר אשר כשלעצמו מאוד נדיר במחוזותינו. .

 

שעות אחדות לאחר מכן הגיעה הניידת בשנית. "פתחנו בחקירה, אריה יישאר בינתיים במעצר, אנו מחפשים עדויות," אמר מיודענו הקצין רב העיטורים, בקצב של טרקטור מקרטע, לגיורא המזכיר. "אני לא חושב שתימצא ולו גם עדות אחת מחשידה, לחיזוק האשמה..." ענה לו בפשטות גיורא, "ואינני מזלזל בעניינים שכאלה, אבל להאשים את אריה נראה הזוי לגמרי... כמובן נעזור ככול יכולתנו בחקירה". סיים ואץ להביא חברים העובדים בחצר הקיבוץ אל המזכירות, לחקירה. וכך היה, לא נמצא אף לא קצה רמז להתנהגות בלתי הולמת של אריה. לאחר שעה קלה, הניידת מיהרה אל בית הספר ומבלי לבקש את אישורה של דבורה המנהלת, מיהר הקצין החוקר לכיתת י"ב. 'קבוצת אזדרכת' היה כתוב על הדלת. אלכסנדרה המורה להיסטוריה, ניסתה להדוף את הפריצה, "אולי תעשה את זה בדיסקרטיות, בהפסקה?" אלא שהקצין המנוסה שחשש לתיאום עמדות, לא וויתר. אך שוב העלה חרס בידיו. רז שהעריץ את אריה, קם ובהתלהבות סיפר על המורה הכי 'פרנדלי' בבית הספר וסיים ב "לא היה ולא נברא". פז ליצן הכיתה, הכריז, "אריה הוא בכלל אימפוטנט," אלא שהפעם לא זכה למקהלת צחקוקים המלווה את דבריו בדרך קבע. הקצין חיפש אחר יונית, אותה פגש בוכייה בתחנת המשטרה, אך לא מצא אותה. אלכסנדרה שעקבה אחר עיניו הבולשות, פסקה, "יונית כבר יומיים לא מגיעה ללימודים". בצר לו, פנה אל בנות הכיתה... "אולי מישהי זוכרת משהו... איזו התנהגות בלתי ראויה? או אולי רמזים אסורים?" שקט מוחלט ירד על הכיתה. השוטר-קצין המובס, החליט לזעזע, לערער את השלווה ואולי את הפחד שירד על הכיתה, "יונית סיפרה במשטרה שהוא תמיד שולח מבטים ורמזים והצעות... לבסוף כשהיא סירבה לו, הוא תקף אותה... אתמול יונית ומחר זה עלול לקרות לכול אחת מכן". ואמנם הזעזוע עבר, אך לא לכיוון אליו הוא כיוון. עליזה לא חיכתה לקבל רשות דיבור ופתחה בסערה, "הכול שטויות... הוא מעולם לא רמז ולא נגע," ואחר נשאה נאום נלהב בזכות יכולתו הפדגוגית של אריה וסיימה, "זה לא אריה שאנו מכירות". צופית מיד אחריה, הכריזה, "יונית בטח חלמה!" המהומה גברה וכבר לא ניתן היה לקבל איזו שהיא עדות. הקצין שכול אותו בוקר חיפש קצה חוט, כדי שיוכל לפנות לבית המשפט בבקשה להערכת המעצר, התייאש לקח גיר וכתב על הלוח את מספר הטלפון ואת כתובת האי-מיל שלו, וביקש, הפעם במתינות, אך בפנים חמוצות, "אם בכול זאת מי מכן תיזכר, בבקשה פנו אלי, אשמור על הדיסקרטיות שלכן". ודידה אל הדלת כמו טרקטור שאיבד גלגל אחד.

 

בערב הגיע למזכירות קצין אחר, צעיר, גבוה, נמרץ בשפת הגוף, אך שחוח בדיבור. "ה-ענ-יין מס-ת-בך," אמר לגיורא, "אריה מוכן להיבחן במכונת אמת... יונית במצוות אביה לא מו-כ-נה, בלית ברירה, אריה ישוחרר ואנו נמשיך בחקירה שקטה... האם לא פנה אליך מישהו בעניין? אם יש לך משהו לומר, זה הזמן... " וכשלא נענה, חזר אל הניידת, פקד משהו בראשי תיבות ואריה שעוד לפני יומיים, גופו החסון נשא על כתפיו ראש גאה עם שפם מטופח ועיניים בוהקות, יצא כעת מבעד לדלת שפוף כעץ ברוש בסערה, מבטו אפל, מושך באפו, סורח רגליו בצעדים זעירים אל חדר המזכירות. הניידת הפליגה לדרכה ודלת המזכירות שהייתה קשורה לקפיץ, נסגרה - כולאת את אריה, גיורא וזמירה המזכירה הטכנית, רבת התושייה.

 

"חרב עלי עולמי," יבב אריה בשקט, "במה חטאתי ובמה פשעתי שהסוררת הזאת תטפול עלי?" גיורא הזדרז להתייצב לקרב, "אנו מאחוריך". אלא שאז זמירה התערבה. "אריה אני מכירה אותך מאז ו... מתמיד, אבל אני מבקשת... באופן הכי חברי... תאמר לנו כעת... האומנם הכול שקר?" הס הושלך בחדר, נדמה היה שהאנשים הפסיקו לנשום, רק רחש רגלי חיפושית הזבל שנקלעה שלא בטובתה לחדר המזכירות, נשמע... אריה זקף ראשו וגבו וגבותיו והכריז קצת בפאתוס, "נישט גשטויגן אונד נישט גפלויגן!!", "לא היה ולא נברא," מיד תרגמה זמירה לגיורא, בהנחה, שבבית הספר בקזבלנקה, כנראה לא למד יידיש. "אני בוטח בך," אמר מיד גיורא והוסיף, "למשטרה יש בעיה הם לא רוצים עוד תיק פתוח והם ימשיכו בחקירה..." נאנח ופסק, "אבל עובדה - שיחררו אותך". אריה נענע ראשו בשלילה, "הבעיות של המשטרה מעניינות אותי כמו החציר מאשתקד, אני לא רוצה - תיק פתוח. המופקרת הזאת... סליחה, יונית, כבר זמן רב נטפלת אלי, כבר לפני שבועיים תפסה אותי כשהלכתי לזרוק כביסה במכבסה ואמרה בקול פתייני שהיא רוצה לקבל עזרה אבל אצלי בחדר. כמעט שזרקתי אותה שם במכבסה בתא של הגרביים המלוכלכים... מה לי ולה... כך היא נוקמת בי הנבלה הקטנה הזאת..." דמעות קטנות ניגרו כעת מהאיש הגדול והחסון הזה. רק כעת התיישב באחד הכיסאות והשניים האחרים מיהרו גם הם להתיישב. גיורא מחא לפתע כפיים, "ברוך הבא למועדון, אני אוכל בוקר וערב, פרשיות מטונפות שכאלה... זה העולם האמיתי. אני מבטיח לך שנעשה הכול כדי יונית תיענש ושהתיק ייסגר". "אני תומכת לחלוטין בשניכם, אבל..." ותוך כדי שהיא בוחנת את גיורא ששקע בהרהורים ואת אריה שפניו שתמיד היו חרושים בתלמים זעירים וכעת הם נראו כמו אחרי חריש עמוק, תלמים עמוקים המצפים לממטרים בשנת בצורת... "אבל אני גם מכירה את גברי... זה לא יהיה פשוט". "נכון זה לא יהיה פשוט," החרה אחריה, גיורא. אריה בחן את השניים, מנוסה בחיי הקיבוץ אמר גם הוא, "כן". ויצא.

 

אפשר היה לחשוב שהמזכירות איננה אלא תפאורה על במת התיאטרון... בעוד אריה יוצא ונעלם בדרכו לביתו, הופיע גברי. צועד בביטחון אל חדר המזכירות וללא אומר מתיישב. "מה אתם מתכוונים לעשות בעניין?" ירה לעבר השניים שהופתעו מהפלישה החצופה והבלתי צפויה. "הלכת למשטרה, לנו כבר אין מה לעשות בעניין," ענה ביובש גיורא, ובדבריו ניכרה הסתייגות מהפניה המהירה למשטרה, ללא התייעצות איתו ועם מזכירות הקיבוץ. אלא שזמירה לא אפשרה סיום שכזה לפרשה שמסעירה את הקיבוץ מזה יומיים, "תגיד לי גברי, כאן בינינו לבין עצמנו... אתה בטוח שיונית באמת..." גברי לא אפשר לה לסיים והסתער, "מה עולה בדעתך? יונית תשקר לנו, כבר מזמן חשדתי באריה". גיורא שבתחילה רצה להימנע מהקרב הזה, בו ניתן היה רק להפסיד, מיהר להגן על זמירה, "תראה גברי, אתה יודע... גיל ההתבגרות... יונית היא רק ילדה ויתכן שהיא..." שוב גברי לא אפשר המשכו של דיון והחל לזעוק, "איזה ילדה? עוד מעט והיא מתגייסת... המשטרה תעשה את מלאכתה, איש לא יוצא נקי מפרשה שכזאת... הוא רווק בן 60 ואפילו יותר, היא כבר חגגה 17, הסצנה ברורה, נשאר רק העונש... איש כזה לא יכול להמשיך לחיות בקיבוץ, גם לך גיורא הייתה בת, לא דאגת לה?... ואת זמירה? עכשיו אני רואה איזה מין פמיניסטית את... קודם כל מאשימים את הבת, מחר תטענו שהיא פיתתה אותו... זה לא ילך ככה - הוא חייב ללכת," ואז הפסיק כדי למלא את ריאותיו באוויר צח, ואז ממש בצעקה, סיים, "זה או אני או הוא... אל תשכחו אני מנהל את המפעל והמפעל בלעדי... מוטב לא לחשוב על זה". ואז קם, מתח צווארו תוך שהוא מושך כתפיו מטה, מה שגרם לקומתו הנמוכה להזדקף מעט, משך בידיו את שערותיו לאחור בתנועה החלטית כאילו לחזק את דבריו ומבלי להעיף בהם מבט נוסף, יצא תוך טריקת דלת, כמי שנועץ מסמר אחרון בארון המתים.

 

"ידעתי," נהם גיורא והוסיף, "פגע רע... צריך לחייב את יונית ללכת למכונת אמת". "גם אני יודעת משהו... גברי לא ייתן לה, אני כמעט בטוחה שהוא חושש מכך. זה לא יכול להיגמר בטוב, הוא עוד יקבור את הקיבוץ... הקיבוץ לא יחזיק חודש בלי הכנסות המפעל... לא סתם הכול שם תלוי בו, החולירע הזה, שישבור רגל... ראית שנפער בור בדרך העולה לשיכון הוותיקים..." "אני מבקש ממך, לאט לך, אנו לא יכולים להרשות לעצמנו... אני אחראי לעוד מאה משפחות". "אתה לא מתכוון להיענות לו?" כך שאלה, יחד עם קביעת עמדה, תוך שהיא קמה מכיסאה בזעם. "אכנס את המזכירות ונכין הצעה לאספה, על הקיבוץ כולו להחליט," הבהיר גיורא, בתקווה שימצא פתרון מניח את הדעת, המוסר ועתידו הכלכלי של הקיבוץ.

 

אלא שהסערה שעברה על הקיבוץ, לא הקלה על גיבוש פתרון שכזה. במזכירות נחלקו הדעות. ארנון מנהל המשק השכיר, נשא נאום תכליתי לגמרי. "המפעל הוא מרכז הרווח היחידי בקיבוץ. עם המקורות הדלים של הקיבוץ, המפעל הוא הפרנסה של כולנו. עם הוא יתמוטט, אפשר להתחיל לספור את ימיו האחרונים של הקיבוץ, שהם שווים למספר ימי המלאי". ציפי, בעלת הקומון-סנס הכפול מהממוצע ואופי ג'ינג'י כצבע שערותיה, שיבשה את הנאום הנמלץ בקריאת ביניים, "שכרנו אותך כדי שתפתור בעיות ולא כדי לאיים עלינו..." ארנון לא נשאר חייב, "לא אני החלטתי, אלא אספת הקיבוץ שלך החליטה לאשר את שריון המעבדה בבטון מזוין ודלת פלדה עם מפתח אחד הצפון בכיסו של גברי". לאחר שעתיים גועשות ומייגעות, ממש על סף פיצוץ הדיון, המזכירות החליטה לא להחליט אלא להביא את העניין לאספה ללא המלצה. באסיפה שנקראה בדחיפות, שלא כמו בישיבת המזכירות, השתתפו בה גם הניצים. אריה הרותח מכעס, בקצה האחד של חדר האוכל, אשר לא כמו בשנים האחרונות היה הפעם מלא מקיר לקיר ובקצה האחר שרה, שישבה מושפלת עיניים וגברי, כולו אדנות בבחינת - ישחקו הנערים לפנינו... גיורא פתח בסקירת הפרשה, ניסה לשמור על ניטראליות, כשלמה המלך השופט את עמו, אך לא כשלמה, לא פרם את הקשר הגורדי שהונח לפתחה של האספה. אחריו דיבר ארנון, מנהל המשק שנשא שוב נאום נמלץ, תוך תיאור קודר של עתיד הקיבוץ, אם החברים לא ישכילו להחליט נכון... ובסכום קרא לחברים, "בחיים האמיתיים צריך להחליט 'בשום שכל' אפילו תוך וויתור על הצדק". מיד אחריו, קם גברי, הפעם שלא כדרכו נראה מעט נרגש, "חברים, כפי שאתם יודעים אינני איש דברים, אלא איש מעשים. אמנם לא כולם מחבבים אותי, אך למעשה אני הוא שמביא פרנסה לקיבוץ... אני מבקש לומר בקיצור ובפשטות, אני והוא לא נחיה יחד בקיבוץ..." "מי זה הוא," צרחה ציפי בקול. רצתה להוסיף, אך הצעירים מסביבה עצרו בעדה בקולניות, והגדיל לעשות, עמיאל שממש סגר בכף ידו את פיה. "כולם יודעים במי מדובר... ולמען ציפי ותמימים אחרים, אקריא כאן קטע מעדותה של בתי במשטרה, הוציא מכיסו דף מקומט וקרא, בהתרגשות ובפאתוס, "התכוננתי לבחינת הבגרות במתמטיקה, המקצוע הזה קשה לי במיוחד, לכן הלכתי אליו הביתה, לחדרו, ביקשתי את עזרתו... הוא אמנם קיבל אותי יפה ואף הכין לי כוס מיץ, אבל בנוסף להסברים, הוא לא הפסיק ללטף אותי... בהתחלה את שער הראש ואחר כך ירד נמוך יותר... אבל הכי נורא היה כששאל אותי... אם שתים בריבוע זה ארבע, אז מה השורש של ארבע... ניסיתי לחשוב בהיגיון למרות שהשאלה הייתה קשה... ואז הוא ממש נצמד אלי ו... ו... הכניס את שתי ידיו מתחת לחולצה תפס בשדי, סחט אותן וצעק ... שתים... שתים כמו זוג שדיך... זה היה נורא... קמתי וברחתי". גברי, עוות פניו, קיפל את הדף, החזירו לכיס חולצתו ורעם, "זה האיש, זה המורה הנערץ שפגע אנושות ביונית בתי... תחליטו, אני או הוא". שלא כרגיל באספות, עברו כמה דקות של שקט ומבוכה ואז החלה המהומה, כולם דברו שלא לומר צעקו ואיש לא הקשיב, אולי מלבד אריה שישב מליט ראשו בכפות ידיו. מכול עבר נשמעו רק קריאות וצעקות, כולן הסתיימו בסימני שאלה או סימני קריאה, "מדוע יונית סירבה להיבדק במכונת אמת?" "אנחנו לא מסוגלים לדעת מה קרה שם, צריך לאפשר למשטרה לסיים את החקירה!" "מי אתה גברי שתאיים עלינו, תתבייש!!" "תנו לגיורא לדבר". ואמנם גיורא קם לשאת את דבריו. כולו זועם וחוור גם יחד. מיד השתרר שקט, שקט של יום הדין. "יש לי הרבה מה לומר בדיון שכזה, אך אסתפק במה שקרה ביני לבין יונית. נכון הוא שהיא מתקשה בשיעורי המתמטיקה. גם נכון שהיא הגיעה לחדרי מבלי ליידע אותי, אחרת היא לא הייתה מגיעה. אף לא תלמיד אחד, ויהיה זה בן או בת, לא מקבל ממני עזרה בחדרי הפרטי. כולם יודעים שפעמיים בשבוע בימי שלישי וחמישי אני חוזר אחרי הצהרים לבית הספר למתן עזרה פרטנית לכול מי שזקוק, אפילו לתלמידים מכיתות הנמוכות שאינני מלמד בהן. יונית הגיעה, בלי ספר ומחברת. התיישבה על הספה מבלי שביקשה רשות ופתחה במונולוג שכלל פחות או יותר הצהרת אהבה. הייתי נרעש. אני בקושי זוכר את דבריה... משהו בזכות עיני הכחולות... ומשהו על אודות משיכה מינית אלי, במילים שכנראה נלקחו מרומן כלשהו בכתובים... ניסיתי לעצור את שטף המילים, אך רק כשהחלה ליבב הצלחתי. הסברתי לה שאני מורה והיא תלמידה וכול קשר שאיננו מחויב מצרכי הפדגוגיה הוא אסור בתכלית האיסור. ויותר מכך, אני בן 62 והיא בת 17 ואין כל סיכוי לאהבה שכזאת לפרוח, מה עוד ולאהבה דרושים שני מאוהבים... ושאני מאוד מכבד אותה כתלמידה, אך היא איננה כלולה במושאי אהבותיי. היא נרגעה מעט ואז פתחה פה מלוכלך שלא הכרתי עד אז. ושוב על פי מיטב זכרוני היא אמרה בערך כך... אם אתה ברגע זה לא מחבק ומנשק אותי ואפילו יותר, יקרה לך משהו רע ואז ניגשה אלי בניסיון לחבק... אני כמובן הדפתי אותה ואמרתי במילים מדויקות – אין משהו רע יותר מרומן בין מורה לתלמידה... רק אז היא התאוששה מקדחת התשוקה שאחזה בה מרגע הצהרת האהבה הילדותית כמצופה... ולחשה, אתה עוד תראה שיש משהו רע יותר ויצאה ברגלים כושלות מחדרי... ואני רוצה לסיים את הדרשה הזאת שאולצתי לשאת באסיפה זאת... אני עדיין חושב שרומן בין מורה לתלמידה אין דבר רע ממנו". עם סיום דברו, התיישב אריה בכיסאו, רגוע ומפויס. שוב להטו הרוחות, הפעם כבר היה ברור לחלוטין כיצד האסיפה תחליט. ארנון נראה לוחש משהו באוזנו של גיורא וזה מיהר לסכם. "חברים וחברות... נאמרו כאן דברים קשים ומנוגדים, אינני רואה כיצד האספה יכולה להחליט ואני מודיע על פיזורה". היה ברור לכול שגיורא מנסה למנוע החלטה מסוכנת לעתיד הקיבוץ בתקווה שאי החלטה תדחה את הקץ. טרוניות ורטינות נשמעו מכול עבר, אך איש לא יכול היה למנוע את התפזרות הקהל הבלתי מרוצה בעליל.

 

מאוחר יותר עוד באותו ערב, החלה תהלוכת חברים לעבר בעתו של גיורא, אך הוא סרב לפתוח את הדלת, גם לא כשהגיעה משלחת מבין תלמידיו, "בבקשה אל תתערבו, זהו עניינם של חברי הקיבוץ בלבד," כך ענה להם מבעד לדלת הנעולה. רק כשהגיעה שרה, אמה של יונית, פתח סדק צר בין הדלת למשקוף, רצה לשמוע את אשר היה לה לומר. "גיורא," אמרה בשפתיים עצורות כדי לבלום את הבכי שהיה אמור בכול רגע לגאות ולהתפרץ, "אני נורא מצטערת, אני מכירה אותך וכמובן את בתי... היא בתקופה קשה ואני יודעת בוודאות שדבר לא קרה ביניכם, אני ממש מצטערת... גברי פשוט איבד את הצפון... ושנינו יודעים שמעולם הוא לא התמצא בכיווני הרוחות... רק רציתי שתדע..." ואז נסוגה ונעלמה בחשכה. ממש בחצות, התדפק גיורא על דלת חדרו של אריה. "רק כמה מילים," אמר גיורא לאריה שפתח את הדלת. "אני אישית מאמין לכול מילה שאמרת. אני מכיר אותך ומכיר את גברי... למרות זאת ועם כל הצער, אני מוכרח לבקש... לטובת הקיבוץ, תחליט בעצמך... איני רואה דרך הוגנת לכפות עליך החלטה כה גורלית... דמי רותח ברגע זה, אך אני לא רואה פתרון אחר, אלא להפנות עורף לצדק... אתה יודע בדיוק כמוני במה הדברים אמורים וכולי תקווה שתדע את אשר עליך לעשות... סליחה על המילים הנמלצות לא מצאתי מילים פשוטות ואמיתיות לומר לך את הדברים הקשים האלה". גיורא שעדיין עמד בפתח הדלת, הסתובב ועוד פלט, "אני מתחייב לדאוג לסגירת התיק במשטרה". ורק אז יצא לדרכו. אריה נשאר עוד דקות ארוכות בפתח הבית כשדמעותיו, אמנם שוב מאוד קטנות, זולגות מעצמן, כשהן טעונות בכול מסכת חייו הארוכים.

 

למחרת בבוקר, עוד לפני בקיעת קרני השמש מבעד לברושים הגבוהים. בעוד הרפתנים כבר עוסקים בחליבת הבוקר, שמיר מזדרז לצאת עם המרסס הכבד לשדה הכותנה והשומר פותח את שער הקיבוץ - יצא האוטובוס מהקיבוץ אל עבר העיר הגדולה. בספסל האחורי, ישב אריה עם מזוודה על ברכיו, לחייו רטובים ולא מטל הבוקר. ישב דומם ומהורהר ומלמל בלחש... 'סוף העולם... אפוקליפסה כפי שאומרים אצלנו זקני העדה... ובכול זאת, רומן בין מורה לתלמידה הוא דבר גרוע יותר...'.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: