הפעמון הסדוק / אמנון ורנר

הפעמון הסדוק

אמנון ורנר – כרמיה

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

"אני חושב שהפעמון נסדק", אמר מייק בעיניים דומעות לראובן מנהל הקהילה. ראובן מרון, אשר קודם לכן הספיק לתפקד פעמיים כמזכיר הקיבוץ, לא היה יכול שלא ללטף ברחמנות מודגשת את קרחתו המבהיקה של מייק ולחייך במלוא פיו שהיה גם כך רחב למדי ובהברה אמריקאית שלא הרפתה ממנו מאז שהגיע לקיבוץ, ענה לו: " SO WHAT" .

איור מאת יעקב גוטרמן

שניהם הגיעו לארץ, לאחר מלחמת השחרור, עם קבוצת צעירים מארה"ב, שנשלחה להקים בדחיפות קיבוץ חדש בצפון הנגב. הקבוצה הביאה עמה פעמון ענק. וכשבכל הקיבוצים השתמשו בפעמון עלוב עשוי מחתיכת צינור או צלחת דיסקוס שיצאה מהשימוש, אצלנו מאז ומעולם, היה תלוי הפעמון הנהדר על ענף עבה של עץ הצאלה אדיר הממדים, ממש ליד הכניסה לחדר האוכל.

 

מייק שמצא עצמו ננזף על לא עוול בכפו, התעשת ויצא לקרב:

"כשהובלת את הקיבוץ להפרטה והקיבוץ נסדק כולו, לא אמרתי מילה..."

"ידידי היקר זה לא הקיבוץ שנסדק, כל העולם כזה.. מה אתה רוצה ממני?"

"על הפעמון הזה אני לא אוותר... הוא יותר מכולנו מסמל את אחיזתנו בקרקע כאן במדבר... וסלח לי שאני מדבר במילים כה גבוהות... ו... אל תיקח את זה באופן אישי", אמר ויצא מדלת המזכירות כשהוא טורק את הדלת אחריו בזעם.

 

זאת הייתה חתיכת יציקה מרשימה. 200 ליברות של מתכת שנוצקה בבירת הפלדה של אמריקה, בפיצבורג, במפעל בעל השם העולמי – STIIL , כך בדיוק התנוסס השם המבטיח בשולי הפעמון. והיה לו ענבל, אדיר ממדים, אולי 80 ס"מ ואולי יותר, שהיה תלוי בכיפת הפעמון בלולאה ענקית והסתיים בידית עור שנשארה מהודרת גם אחרי 60 שנה.

 

בדיוק לענבל הזה התכוונה ג'סי כשהייתה אומרת בכל פעם ליד הפעמון, "תראו את ההזדווגות הזאת בפרהסיה". בהתחלה עוד שאלו אותה "מה פתאום", אך עם הזמן העניין הובן ויותר לא שאלו אותה.

 

הפעמון היה חבר נכבד בקיבוצנו. צלצלו בו בכל יום כמה וכמה פעמים. בבוקר בדיוק ב-7.00 צלצול אחד לארוחת הבוקר. צליל נהדר היה מתפשט אז ברחבי הקיבוץ. צליל עבה ומרטיט שגליו היו מתפשטים הרחק הרחק ומהדהדים בגבעות החול שעטפו אותנו. לא היה מי שלא שמע אותו בקיבוץ שהיה זעיר למדי בשנים הראשונות. היה לו לפעמון צליל צח וזך דווו...נננ...גגג. היית יכול ממש למשש את הצליל שהיה חודר אליך בנעימות ומרכך אותך ונוסך בך שלווה בלתי צפויה אפילו  בשעות  הצוהריים החמות. או אז היו נשמעים שני צלצולים ושוב היה זע האוויר בתנודות קצובות המביאות את הבשורה... דו-נ-ג, דו-נ-ג ... הייתה זאת מנגינה ערבה לאוזן ולבטן ההומייה לאחר שעות עבודה מאומצת תחת השמש הנגבית היוקדת... אפשר היה לשמוע בקולו.. א-רו-חת---ה-ה-הצ-ה-ה-ר-ים-ים-ים...

 

וכעת רץ מייק בחצר הקיבוץ תוך ניסיון לעניין את החברים בגילוי הקשה... "הפעמון שלנו נסדק", אמר בתחינה לכל עובר ושב. אלא שהימים בהם אפשר היה לשוחח על עניינים שכאלו או אחרים, סתם כך באמצע היום, באמצע החצר חלפו ועברו. רבים הנהנו בראשם, מעטים הניפו ידם לסלק את הטרחן העומד בדרכם וברוך גולדפיש, מנהל המפעל, היה היחידי שעצר ואמר את אשר רבים אחרים לא העיזו לומר: "אולי תתבגר כבר ותפסיק לבלבל את המוח עם הפעמון המגוחך הזה... תתעורר אנו כבר במאה העשרים ואחת", אמר, לא חיכה לתשובה ושעט בדרכו אל מגרש החניה.

 

"מה קורה בקיבוץ שלנו? לאן כולם ממהרים? אפשר לחשוב שהפעמון הוא של האבא שלי...

הרי הפעמון הזה הוא... הוא הלב... הוא קוצב הזמן שלנו... עד פעיל לכל האירועים והמאורעות שהקיבוץ עבר לאורך כל שנותיו...", כך אמר בקול רם אל העצים בחורשת הזיתים, פאר הנוי הנגבי... למזלו, אותו רגע, איש לא שמע אותו... אחרת עוד היו מזעיקים את רחל האחות.

ומייק המשיך בצעדתו הקצובה ללא כיוון ברור... ונזכר כיצד, רק לפני כמה שנים בחג היובל, בעמל רב, העלו את הפעמון אל מרכז הבמה ואותו הגולדפיש הזה, שהיה אז רכז ועדת התרבות, חיבר בלדה לפעמון, וכינה אותו... את זה לא ישכח לעולם...  "נשמת הקיבוץ". אולי הגולדפיש הזה מסמל את מה שעבר על הקיבוץ... חשב לו מייק בלב דואב.

 

לארוחת הערב היו נשמעים אז - שלושה צלצולים.. בקיץ בשעה שמונה ובחורף בשבע בדיוק.

בערבים היה הצלצול נשמע אחרת..דדדדווווננננגגגג... חגיגי יותר, בהיר יותר, חד יותר... כאילו הפעמון חש בסיום יום העבודה המייגע וכבר התרחץ במקלחת המשותפת שהייתה הומייה בשעות הערב, לא פחות מאשר בפגישה רשמית של הקיבוץ עם נציג התנועה.

לאחר שלושת הצלצולים שהיו בבחינת צלצולי הגאולה, החברים היו מגיעים במיטב מחלצותיהם הצנועים והנקיים אל חדר האוכל ומתיישבים ליד השולחנות הארוכים. אט, אט, היו מכלים בשקיקה את ארוחות הערב הצנועות ובהזדמנות זאת גם מדסקסים את אירועי היום. בשעות היותר מאוחרות, כאשר הקיבוץ היה מתאסף לשיחה או לסרט או למסיבה, היה הפעמון משמיע שני צלצולים מהירים ורצופים... דונג..דונג.. להבדיל מקולות רצופים רבים שהיוו אות אזעקה במקרה של סכנה, או אז היה מייק מניף את הענבל מצד לצד במהירות וללא לאות מצלצל ומצלצל עד שהיה ברור שכולם הבחינו בסכנה. כך קרה כאשר המסתננים הערבים הצליחו לחדור מבעד לגדר הקיבוץ וראובן עצמו שהיה אז רכז חדר האוכל הצליח להזעיק את החברים בעזרת הפעמון. הוא צלצל בו כמטורף והמסתננים נבהלו ואפשרו לחברים שנזעקו לעצור אותם ולהעבירם לזרועות הביטחון.

 

כאשר בשאר הקיבוצים הוכנסו בשנות ה-70 מכשירי הקשר הראשונים לא קם בקיבוצנו מתחרה לפעמון. ההדר והכבוד לא נכנעו בפני חידושי הטכנולוגיה.

 

מייק היה האחראי על הפעמון מהיום הראשון. מייק היה החצרן של הקיבוץ. קרע עצמו ממשפחתו הכול יכולה בפרברי ניו-יורק והחליט ללכת עד הסוף. עלה לארץ ישראל עם החבורה הצעירה מהתנועה והקים את ביתו במרחבי הנגב השומם. כאן החליט להמשיך במהפכה האישית שלו וביקש מהקיבוץ להיות אחראי לניקיון ולאיסוף האשפה. מילא בנאמנות אין קץ את התפקיד והקיבוץ נודע למרחקים בניקיון המופתי, "מגדר לגדר", כפי שהיו אומרים אצלנו.

 

במשך השנים היו לא מעט פניות אל מייק שיפסיק בצלצוליו. אפילו רעייתו גילה, שהייתה גם היא ממייסדי הקיבוץ ונשאה בתפקידי ניהול רבים, טענה בפניו:

"מייק, החברים צוחקים ממך... אין מקום לפעמון בקיבוץ הגדול והמודרני שלנו".

אך הוא בשלו: "זאת מסורת יפה... את לא מוקסמת מהצליל הנהדר... תקשיבי לרטט... דוווו...נננגגג... אני כמו הכלב... ההוא.."

"הכלב של פבלוב", נענתה לו גילה.

"כן... אני שומע את הצליל... טעים לי בלשון... נעשה לי טוב על הנשמה... אני מרגיש מין התעלות... אני מרחף לי יחד עם הצלילים,  ואצלך לא?..."

"מייק", ענתה לו גילה: "אני מכירה ומוקירה את דנדון גלי הקול המהדהדים המתפשטים במרחבי הקיבוץ... אבל..."

"במרחבי הנגב..." הפסיק אותה מייק והוסיף: "והם אינם עושים לך משהו?... הם הרי כה... יפים, כה מושלמים ומתמזגים עם קולות הטבע עד שאפשר לחשוב שזה היושב במרומים הוא עצמו המושך בענבל..."

אלא גילה, שהבינה היטב את רוח הזמן, היסתה בו בעדינות: "הפעמון נשאר כשהיה, העולם הוא שהשתנה... אתה יכול לצלצל עד מחר... הפעמון יצלצל אך אין מי שישמע אותו. השבוע שוב דנים במזכירות על סגירת חדר האוכל... קח עצמך בידיים... אתה הרי יודע איך מתייחסים החברים לפעמון... זאת אומרת אליך... תם תפקידו של הפעמון, הגיע הזמן שתשלים עם המצב... ההרמוניה שאתה הוזה איננה עוד, האנשים רוצים להיות עם עצמם, הם לא זקוקים יותר לקשר עם האחרים"

"לא", ענה מייק, "על גופתי המתה...  אני אעשה דווקא... שידעו להם על מה הם ויתרו"

 

ג'רמי, שמאז סיים את הדוקטורט שלו בנושא 'השפעת האקלים המדברי על נפש האדם', וניסה לתפוס מקום בהנהגת הקיבוץ, גם הוא פנה אליו... בדרכי נועם:

"אתה בוודאי יודע שזהו כנראה הפעמון הפעיל האחרון בתנועה הקיבוצית... מאז שנות ה-80 עברו אחרוני הפעמונים אל המוזיאונים והארכיונים... שם הם תופסים מקום של כבוד וזוכים להסבר מתאים לדורות שלא ידעו את הפעמון... היום אין צורך בו... הוא התאים לקבוצה האינטימית... הקטנה... הוא קישר ביניהם... היום זה אנכרוניזם"

אך מייק לא ויתר וצלצול הפעמון המשיך להוות חלק בלתי נפרד מהווי חיי הקיבוץ.

 

בשנות ה-90 החלו הבעיות הכלכליות להכות בקיבוץ בחוזקה. הקיבוץ החל להשתנות. "הפרטה" הפכה לתפילת היום. הרצון לשינוי הכריע. בהתחלה - ארוחת בוקר בוטלה. צלילי הפעמון כבר לא קראו לחברים למהר לארוחת הבוקר. "ארוחת הבוקר נמצאה כבלתי יעילה", כך החליטה המזכירות ושיחת הקיבוץ אישרה. אחר כך בוטלו שיחות הקיבוץ והמזכירות קיבלה את הסמכות לעשות את השינויים ההכרחיים באורחות הקיבוץ ואז בוטלה גם ארוחת הערב. החברים ויתרו על חיי החברה לטובת החיים האינטימיים במסגרת המשפחה והטלוויזיה. למייק נשאר רק צלצול הצוהרים. הוא המשיך לרוקן את פחי האשפה אך חיכה לשעת הצוהריים, אז היה ממהר אל הפעמון ומצלצל פעמיים... כבר אז חש שינוי בצליל, משהו השתבש שם... הוא היה בוחן אותו מכל צדדיו, אך לא מצא כל  רמז שיסביר את השינוי בצלילים. כאילו שהם נעשו קצרים יותר, ההד המתמשך נדמה שהיה גווע טרם זמנו... "גם הפעמון עובר שינוי", כך אמר במסיבת יום ההולדת ה-80 שלו, מסיבה שאורגנה ע"י המשפחה. הקיבוץ הסתפק בברכה לקונית באתר האינטרנט של הקיבוץ, שם אחת לשבועיים נמסרו ברכות או לחילופין הודעות אבל.

 

מששמע מייק מגילה רעייתו, שהייתה אותה עת חברה בהנהלת הקהילה, את הבשורה החדשה על כך שמעתה החבר דואג לפרנסתו, נפלה רוחו והרגיש כמי שנשאר יתום מדרכו, אותה החל אז כשעזב את ניו-יורק תחת הסיסמא "ציונות כאן ועכשיו"... ומייד יצא  אל חדר האוכל לצלצל צלצול אחרון. החליט להפיק ממנו את המרב, לצלצל צלצולים רבים ככול האפשר, מהסוג שבימים ההם היוו אות אזעקה. אלא שאז גילה את הסדק הארור, סדק דק מלמעלה ועד התחתית המעובה. לא רצה לוותר ומשך בענבל וצלצל. צלצל וצלצל אך קיבל רק דונג, דונג קצר, צליל עבה וחלוש... כזה שאינו מביא אתו אפילו הד קלוש... צליל פגום, קטן, צורם... שאינו נוגע בנשמה. צליל עמום... קר.

קר, קודר ומריר חזר לחדרו. למחרת הודיע שהגיע שעתו לצאת לגמלאות. ומאז ישב ספון בביתו, עובד מעט בגינתו... ולאחר כמה חודשים היה בעיקר סועד את גילה רעייתו שהתקשתה בתפקודיה הפיזיים אך נשארה רעננה וצלולה בכל השאר. היה נפגש עם הנכדים והנין הראשון שזה עתה הגיח לעולם חסר צלילי פעמון ... לפעמים היה מתקרב לחדר האוכל, נועץ מבט אוהב בפעמון, אך לא מתקרב יתר על המידה, פחד שמא יגלה בו מומים נוספים.

הפעמון נשאר מיותם תלוי על עץ הצאלה, שגם הוא, לא התרשם מתהליכי השינוי והמשיך בדרכו לצמוח ולהתעבות. איש לא ההין להורידו, אולי ראו בו סמל נוסטלגי ואולי לא רצו לפגוע יתר על המידה במייק, מאחרוני מייסדי הקיבוץ.

 

לאחר שנה הלכה גילה לעולמה בשיבה טובה.

שנתיים נוספות עברו עד שמייק נפטר. ומאחר שסיפורם המופלא של מייק והפעמון היה מנכסי צאן הברזל של הקהילה, נמרוד מנהל הקהילה, הצעיר והנמרץ, החליט לעשות מעשה ולהודיע לחברים על מותו של מייק בעזרת הפעמון. מייד אץ רץ אל עץ הצאלה, אך כשלקח בידו את הענבל ראה שסדק רחב חוצה את הפעמון לשניים. הוא לא התמצא כראוי בעניין סדקים והכה בחוזקה... דונג עלוב ועמום המהם קלות ולא יותר מכך. בעודו מתלבט באם להמשיך ולנסות להוציא משהו ברור יותר מן הפעמון הגדול והוותיק עבר במקום ברוך גולדפיש, שהיה פעם מנהל המפעל וכיום הוא גמלאי מן השורה. הציץ ברוך בנמרוד, וגם בפעמון ופלט בשקט: "מה קרה? מה השמחה? מדוע אתה מנסה לצלצל?"

"מייקל נפטר ו... חשבתי שזה יהיה לכבודו...", ענה נמרוד.

ובינתיים התאספו עוד ועוד חברים שהגיעו לסופר החדש שהתמקם בחדר האוכל הישן.

 "מייק איננו והצלילים שהיו שייכים לו גם הם התפוגגו..." הסביר גולדפיש לקהל המתעניין.

טל שהגיע לקיבוץ אך לא מזמן, הזדרז להציע:

"עכשיו אפשר למכור את הפעמון, חתיכת יציקה שתכניס הרבה כסף לקופה".

"השתגעת... צריך למכור אותו לאיזה אספן פעמונים... יש כאלו... קראתי עליהם... הם יהיו מוכנים לקנות את הפעמון המיוחד הזה במחיר הרבה יותר גבוה", התערב בדיון הקצר ג'רמי, המומחה לכל דבר ועניין.

וג'סי שהגיעה רכובה על קלנועית הפטירה:

"כן, גם פעמונים מגיעים לבלות... הסתיימה עונתו"

איש מהסובבים לא הבין אותה, מלבד גולדפיש שהתערב והכריז בקול צרוד אך בוטח:

"חברים יקרים, הפעמון הזה הוא המצבה של מייק, אין ראוי ממנו..."

כך אמר ופנה בצעדים אטיים לעבר בית האבות.

נמרוד הנהן בראשו כמסכים עם הדברים.

 

וכך היה.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: