הייתה או לא הייתה? / אמנון ורנר

הייתה או לא הייתה?

אמנון ורנר - כרמיה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

"מחנה זה עניין רב תועלת", כך שרו בתנועה ובכך האמינו בכל לבם כל החניכים מקטן ועד גדול.. אלא שלעיתים תועלתו הייתה מפוקפקת. והמעשה שהיה, כך היה.

איור מאת יעקב גוטרמן

תקווה אבי ושלמה - שאצלנו קוראים לו שלימזל, כי הוא פשוט נולד ללא גנים של מזל. כך אפילו כמדריך כאשר היה קושר קשר שטוח יצא לו קשר סבתא ובמקרי סכנה היה מנוע מלקשור קשר הצלה, הקשר הזה עם הצפרדע שיוצאת מהביצה - יצאו עם חניכיהם למחנה צופי אי-שם, בחפצי-בה שליד נחל חדרה. תוך כמה שעות בנו מחנה צופי למהדרין. אוהלים וסוכה, 'מגדל שמירה' ותורן לדגל המחנה, ארונות, שולחנות ואפילו שער למחנה. הכול על פי מיטב תורת הצופיות, בלי אף מסמר אחד.

 

לקראת הערב, נערך מפקד כהלכתו, כולם בתלבושת שומרית מלאה ולקול הקריאה המסורתית "חזק ואמץ", דגל הגדוד הועלה לראש התורן.

 

בערב הכינו ארוחה כדת וכדין, זאת אומרת... המרק היה חרוך, הסלט היה מלא חול ולקפה היה טעם של תרד...

 

לילה. המדריכים מתכנסים ל'מועצת מדריכים וישנים בסוכה. תקווה בין אבי לשלימזל.

 

החניכים ישנים באוהלים אך עוד מספיקים לצבוע האחד את השני בכל משחה אפשרית, עד שהעייפות הכריעה את כולם ודממה ירדה על המחנה.

 

בוקר. השמש רק שולחת קרניים ראשונות מבעד לענפי העצים ותקווה מתעוררת ומתחילה לצעוק: "מי זה שנישק אותי בלילה??"

 

דקת דומיה, שלימזל נדהם, התבלבל ובעיקר איבד את קולו. אבי, רב התושייה, התעשת מיד ותוך כדי פיהוק גדול שגילה את כל הסתימות, טען בקולו העבה והמחוספס: "אני לא!!"

 

מה יצא?.... ששלימזל - כן.

 

לא עזרו הגמגומים המאוחרים. שלימזל אפילו נשבע בשבועה שומרית שידו לא הייתה במעל, אך דבר לא עזר. מבט הבוז שנעץ בו אבי סתם את הגולל. שלימזל שכלל לא היה מודע לאפשרות הזאת, וגם אם היה מעלה את האפשרות הדמיונית - הוא לא היה מעיז, שהרי 'הדברה העשירית' בדברות השומר הצעיר, "השומר, שומר על הטוהר המיני" הייתה בדמו. והיה אז ברור שהדיברה העשירית הייתה מיועדת בדיוק למטרה זאת. לכן גם שימשה חומר בעירה לתקווה שלא הייתה מיפיפיות הגדוד. היא הייתה גבוהה כמו עמוד חשמל וקצת מנומשת ובעיקר "סלונית" בגינוניה, שפתה ומלבושיה, דבר בלתי נסלח בימים ההם. בנוסף לכל, היה לה פה גדל מימדים ששצף וקצף וגעש עד שדומה היה שעוד מעט תגלוש משם לבה רותחת של מילים בלתי שומריות.

 

"איך העזת?... לאיזו שפלות הגעת?... לא נשמע כדבר הזה... מנצל את החושך לפריקת היצר... זנאי!!!" ואחרי שמילאה את חזה הצנום במנת חמצן נוספת, המשיכה בלחש-נחש: "חכה, חכה בעוד כמה שנים בברור לקבלת סמלי הבוגרים אני אספר זאת..." ואז הזדקפה ניסתה להבליט כל מה שלא היה לה וצעקה: "אתה לא תזכה לקבל את הסמל". הצעקה העירה את החניכים שלא הבינו על מה המהומה. אך המחנה המשיך את מהלכו כנדרש, הצופיות תורגלה כראוי, המשחקים הצליחו לגבש את הגדוד, הדגל לא נגנב ואפילו הטיולון לים לא נגמר באסון.

 

שנתיים תמימות התייסר שלימזל - מה יהיה בברור לסמל הבוגרים. אוי לאותה בושה, והוא הרי לא פגע בה אפילו בנגיעה. חרדה וחלחלה אחזו בו. במחנות, יותר לא ישן ליד בנות. בלווי הבנות לאחר הפעולות דאג שלא יישאר, חס וחלילה, אחרון עם אחת מהן... ואפילו הפסיק לרקוד קרקוביה ושאר ריקודי זוגות והסתפק בהורות למיניהן.

 

הנושא לא ירד מסדר יומו של שלימזל ותוך זמן קצר אפשר היה לחשוב שהוא בעל נטיה לבני מינו. לא היה לו ספק שעניינים שבינו לבינה, אינם עניינים של מה בכך בשומר הצעיר והברורים לקראת קבלת סמל הבוגרים של התנועה גם הם לא עניין של מה בכך... ולכן למה אבי שיקר? הרי דיברה נוספת עסקה בעניין... "השומר הוא איש אמת" והרי כבר נאמר "על ראש הגנב בוער הכובע". ומדוע תקווה לא הגיבה מיד?

 

בכל מקרה, כמה חודשים לפני פתיחת הברורים לקראת קבלת סמלי הבוגרים, שהיו דומים במקצת למשטר הווידויים ב"ביתניה העילית"... תקווה עזבה את התנועה. לשלימזל רווח. סוף סוף גם לו מגיע פעם לפגוש את המזל.

 

עברו עוד כמה שנים, העוזבים כבר לא נחשבו כבוגדים, מה עוד ומספרם היה גדול יותר ממספרם של המגשימים... אז ורק אז אפשר היה לארגן מפגש נוסטלגי של הגדוד. קשה להאמין, אך ערכו מפקד והדליקו מדורה גדולה ועשו קרטושקס על האש והשלישייה נפגשה. כולם כבר נשואים פלוס.

 

"מה קרה אז באותו לילה בחפצי-בה?" תבע שלימזל בקול כשהוא תוקע עיניים תובעניות באבי. אך הייתה זאת תקווה שנענתה לשאלה:

 

"הוי כמה חיכיתי לאותו לילה, כל כך קיוויתי שמישהו ינצל את האפשרות כשהדיברה העשירית נמצאת באפלה מוחלטת... כל כך חיכיתי לנשיקה ראשונה... ואתם שניכם, מומיות חסרות כל רגש נורמאלי, אכזבתם... ולא נותר לי אלא, עם בוקר, לרוקן את תקוותי עליכם".

 

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: