גורילה / אמנון ורנר

גורילה

אמנון ורנר - כרמיה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

הילדים ההמומים הסתכלו בפליאה בזקן שדידה בעזרת מקל לאורך הדרך שבין בתי הילדים. דבר מוזר שכזה לא ראו בחייהם.

איור מאת יעקב גוטרמן

האיש עטור בזקן מדובלל וממורטט, היה חבוש בכובע שחור משחור שלא מהעולם הזה. מתחת למעיל כבד שגם הוא היה שחור וקודר, בצבצו בגדיו אף הם שחורים ואפלים. בקיצור - היה בה בדמות הצועדת ומתקרבת אליהם, איום ברור על ילדי גן זיוה בני החמש, שלמרות הסתיו הקריר שהגיח ממש בימים אלה, שיחקו בגרוטאות חצרם כשהם לבושים בתחתונים וגופיות שהיו עדיין לבנות. בועז, הפרא הקבוצתי היה הראשון שהרים אבן והשליכה לעבר הזר המסוכן. החרו אחריו כל התריסר. זיוה הגננת נזעקה לקול ההמולה ובכעס רב צרחה על הילדים שהיו כעת מבוהלים כפליים. זיוה אף פעם לא צרחה עליהם. היא התקרבה לגדר המקיפה את הגן ופנתה לזקן:

- מצטערת נורא, אך הילדים האלה לא ראו מימיהם אדם זקן ועוד בלבוש כל כך לא מקומי.

- אני מבין, ענה הזקן שניקה את מעילו מכמה רגבי אדמה שפגעו בו, אני האבא של גיורא.

- האא, א, א... גרגרה זיוה, ברוך הבא לביתנו.

- עוד לא החלטתי אם להישאר כאן לתמיד. זה לא מקום לאדם זקן, כאשר האיש הקרוב ביותר לגילי הוא גיורא בני, והוא עוד מסביר לי שאין כאן בית כנסת... קולו הרועד של הסב הסגיר את אכזבתו.

- אשמח אם תיכנס ונעשה הכרה עם הזאטוטים, אפשר?

- אם אשאר כאן, אקבל את ההזמנה, אמר בקול והמשיך בדרכו לעבר פעוטון "איקליפטוס", השם שניתן לפעוטון לזכרו של העץ הנהדר שנכרת כדי לבנות בדיוק שם את הפעוטון.

 

אמנם ילדי הפעוטון שהו בתוך הבית, אך החתולים פיצי וקיצי שגודלו על ידי הפעוטים צפו באיש הבלתי מוכר והמאיים ומיהרו להימלט למקומם הבטוח בפינת הבית, לארגז שהוכן בעמל רב על ידי מרים המטפלת הוותיקה שכל ילדי הקיבוץ עברו תחת ידה הכבדה.

 

הסיפור התפשט ברחבי הקיבוץ והביא את ועדת החינוך לטכס עצה. "היכן טעינו?" שאל דן פיש שהיה האיש הכי פוליטי בקיבוץ.

 

אך בעוד אלה דנים בעניין, התרגשה על הקיבוץ הצעיר בעיה גדולה יותר. עשרה מתנדבים ארה"בים הגיעו לקיבוץ. צעירים וצעירות יפי מראה ונפש ששמעו על בשורת הקיבוץ ורצו לחוש אותה על בשרם הרך. לומר על כולם - יפי מראה, יהיה מעט מוגזם. אחד מהם, ג'ורג', היה מכוער להפליא. הוא היה שעיר מכף רגל ועד ראש ופרצופו הבלתי סימטרי הביא אותך שלא לחוש בנוח אם רק הגעת איתו למפגש פנים אל פנים. לא עיניו שהיו שונות האחת מהשנייה, זאת חומה ובת זוגה ירוקה, אלא האף שניצב במרחק של לפחות סנטימטר מהמקום המיועד לו מאז ירדו אבותיו מהעצים, הוא שעורר את המבוכה. במקלחת הציבורית, בה התרחצו כל המי ומי שעדיין לא קיבלו חדר שירותים צמוד, מקום בו חזו והשוו החברים בהחבא, את אותם חלקי הגוף הנסתרים, הציצו כולם דווקא בכפות הרגליים של ג'ורג' - מספר חמישים, אולי אפילו חמישים ושתיים, פסק מומו שהיה חובש קרבי ומאז המלחמה האחרונה ונחשב למומחה לאברי גוף. מועצת הצעירים שהתכנסה במועדון, פסקה פה אחד - לעברת את שמו של ג'ורג' ל"גורילה". הדבר נעשה ברוח טובה שהתקבלה אפילו על ג'ורג' עצמו שהיה כנראה מודע היטב לקליפתו.

 

אך אז, ממש בימי הסתיו האחרונים, כשהרוחות החלו להסעיר את צמרות העצים, שקי הסורגום שנקצר זה עתה הובהלו למחסן התבואות ואפילו ילדי הקיבוץ החלו לצאת לשחק בחצרות הגרוטאות במכנסיים וחולצה, אם כי אלה גם אלה עדיין היו קצרי מכנס ושרוול... בכניסה לחדר האוכל נמצאו שני חתולים שחוטים לגמרי. היו אלה מיודעינו - פיצי וקיצי. דבר כזה עוד לא קרה בקיבוץ. אמנם היה חתול אחד שנדרס בכניסה ליד שער הקיבוץ, ובעקבות האירוע, ועדת התחבורה הציבה שלט בכניסה לקיבוץ: "זהירות - חתולים חוצים את הכביש", אך שני חתולים שחוטים?

 

- לא יתכן שאצלנו יחיו אנשים כה אכזריים, היום חתולים - מחר... טען מיקי מבלי שסיים את דבריו.

- הבעיה היא עקרונית, התלהטה יהודית הרזה, חבר רוצח? אך שלומית ממייסדי הקיבוץ התערבה,

- זה לא חבר, זה מישהו לא משלנו... סקרה את הנוכחים והמשיכה, אני לא רואה כאן אף אחד שמסוגל לעשות מעשה שכזה, אבל פתחנו את הקיבוץ בפני כל ארחי-פרחי, כל מיני זרים ומשונים וזה המחיר שאנו משלמים על הפתיחות שלנו. שוב סקרה באיטיות את הנוכחים... צריך לסגור את השער וראשית כל להעיף את המתנדבים בעלי התרבות השלילית. ובהדגשת המילה האחרונה, סיימה.

 

- דברי לגוף העניין, קרא תומר מצעירי המקום שחיזר אחר חמשת המתנדבות, דברי לגוף השעיר, את מתכוונת לגורילה? אז דברי אוטוסטראדה ואל תיכנסי לסמטה ללא מוצא... אני עובד איתו בפרדס והוא בסדר גמור, אדם נחמד, טוב לב וחכם לא קטן... וסיים במשפט מוחץ - אל תסתכל באבטיח מבחוץ, אלא מבפנוכו.

 

השיחה המשיכה לדוש בעניין עד זרא, דברים חזרו על עצמם ורק לעיתים עלתה הלהבה והפכה לשריפת קוצים של ממש, כדוגמת קריאתו של שמיל:

- חברים, מדובר בסך הכול בחתולים.

 

רגינה המזכירה ניסתה בכל כוחה לתעל את הדיון לקראת סיכום אך משלא עלה הדבר בידיה, הרימה ידיה אל על, סימן מוסכם שהיא לוקחת את הרסן...

- חברים, לא ניתן כך להמשיך, המזכירות תתכנס ותביא הצעת החלטה בשיחת הקיבוץ הבאה.

 

כך נגמרה השיחה אך הרוחות לא נרגעו. במוסך, מרכז העצבים של כל עובדי שרותי הייצור, הפסקת הקפה של עשר התמשכה כאשר געש הוויכוח אף עלה על קולות הגנראטור והקומפרסור גם יחד. היה ברור שחברי שרותי הייצור, כולם גברים, חוששים מהצעת המזכירות שם שלטו בנות המין היפה שכנראה רגישות יותר למין החתולים ואילו בהנהלת החשבונות שכולה הייתה מורכבת מהמין היפה והחושב דיברו בעיקר באשם האולטימטיבי - גורילה.

 

אלא שעברו רק יומיים ואסון נורא יותר מאסון החתולים, ירד על הקיבוץ. היורה הגיע בחטף - זועף וזועם ומרושע. כאילו שהשיבר הראשי שם למעלה יצא מכלל שליטה... אמנם ברכה לחקלאים, אלא שבדיוק ברגעים אלה, ילדי גן זיוה טיילו להם במורדות הוואדי הקרוב. זרמי מים אדירים הגיעו ממורדות ההרים ושטפו במרכזו כאשר לא פחות מסוכנים היו השוליים שהפכו תוך זמן קצר לבוץ סמיך, עמוק הבולע לקרבו כל מה שנמצא בסביבתו. הידיעה על הטיול התקוע עברה בתשדורת הסמויה והיעילה שזר לא יבינה בכל מרחבי הקיבוץ הקטן וכל מי שיכול היה, יצא עם כל הבא ליד, חבלים וקרשים ושמיכות ואפילו רשת כבדה הועמסה על עגלת הפרדה - כוכבה. כולם שעטו לעבר הוואדי. כבר מרחוק נשמעו הצעקות וקולות האוי-וי, כאשר זיווה מאותת בחולצתה שנחלצה ממנה במהירות וכך נשארה עם חזייה בלבד. מרבית הילדים כבר עלו במדרון, פז וים עדיין היו תקועים בבוץ ונחלצו בעזרת החברים שהגיעו ממש ברגע הקריטי. זיוה מיהרה לערוך מפקד... אחד חסר... מי?... עירית הקטנה בתם של שלומי וחדווה... כולם החלו לזעוק, עירית, אך לא נשמע אפילו הד, ממילא רעם זרמי המים בוואדי ומעליו לא השאיר מקום לקולה של ילדה קטנה... לפתע זעקה:

 - הנה שם בתוך הבוץ מתחת לכובע שלה, כובע עם ציורי פרפרים...

 

אמנם החשכה טרם ירדה אך בהמולת הסערה בקושי אפשר היה להבחין בו... ובוודאי שלא בפרפרים שאמורים לזהות את הראש שכבר כמעט לא נראה. איציק ושלמה החצרן שהיה אשף הפתרונות ציווה להביא את הרשת וכל יתר הציוד והתחיל להתקדם בבוץ הסמיך, התנועה הייתה קשה, הרשת הייתה כבדה, אך למרות ההתקדמות האיטית אפשר היה להבחין שהכובע עדיין חבוש על משהו... אלא שהבוץ העמיק והמרחק כמעט ולא התקצר. לפתע, ללא מילים שעט אל תוככי הבוץ... גורילה, צעד אחר צעד התקדם כאילו גבר על חוקי כוח המשיכה, התקדם וכשהבוץ כבר הגיע עד בטנו עבר את שלמה והתקדם לעבר הכובע שכעת החל גם הוא לשקוע, התקדמותו של גורילה גם היא הואטה, כעת רק ראשו בלט, אך ללא היסוס הוא המשיך וכשהגיע לכובע ראשו שלו נבלע בבוץ ואילו הכובע ואחריו גופה של עירית הורם ביד בוטחת כשהבוץ ניגר ממנה מטה, מטה. בינתיים התקרב שלמה בעזרת לוח עץ שהגיע מהעורף, היה ברור שזה קרב לחיים או למוות... לבסוף אחז שלמה בילדה והחל לחזור, המתח היה בשיאו. היה ברור שזאת עירית, אך האם היא עוד בחיים?... הגשם שהמשיך לרדת בעוז שטף את הבוץ מעל לגוף הילדה וכבר בחצי הדרך אל חוף המפלט, נשמעה קריאת שמחה של יהודית:

- היא זזה, היא בחיים.

- איפה רחל האחות?

- צריך להזמין אמבולנס...

- מי יוצא לוואדי בימים אלה?

 

דברים שכאלו נשמעו מכל עבר והתערסלו עם נהמות הסערה. המפנה החיובי הגביר את ההתעוררות וכבר נשמעו קולות פחות מאופקים ובאוקטאבות גבוהות יותר. שלמה הגיע לשרשרת החברים ששקעו בבוץ רק עד המותניים. הילדה שהראתה סימני חיים, הועברה מיד ליד וידיים אחרות החלו לעזור לשלמה לצאת, ממוטט ונושם בכבדות אל המדרון הבטוח.

 

- היכן גורילה? שאל לפתע אהרונצ'יק הגנן שבקיעותו בענייני גננות הייתה לשם דבר.

 

במהומה נשכח המציל לחלוטין. אף שהגשם נחלש והראות מעט התבהרה לא היה סימן או ציון למקומו. האומנם הבוץ בלע את האדם הגדול הזה? נבוכים והמומים נחצה הקהל לשניים. אלה ממהרים עם הילדה אל המרפאה ואלה עומדים דוממים, רטובים וטרודים בסימן שאלה חסר פשר למלוא כל האופק... עיניהם תרות אחר משהו בלתי ידוע, אך לבם יודע את הוודאות המרה.

 

למחרת בעזרת צוללנים נמשתה בעמל רב מתוך הבוץ המקולל, הבוגדני והאכזר, גופתו של גורילה. הקיבוץ מיהר להזמין את משפחתו מארה"ב והוא נטמן בגבעה שבקצה הקיבוץ משם ניתן היה להשקיף על הוואדי שהיה יורד ומתפתל בקלילות מההרים וחותר אל הים שבמרחקים. היה זה הקבר הראשון בחלקה שסומנה כבית הקברות העתידי של הקיבוץ. אבל כבד ירד על הקיבוץ כשריח רע של אשמות השווא והרמיזות השקופות מרחף מעליו.

 

המשפחה ביקשה להנציח את בנה, שכה רצה לטעום מחיי הקיבוץ, להתבונן בו מקרוב ואם אפשר ללכוד משהו מייחודו המשכר, עליו קרא בספרים ושמע באמצעי התקשרות. הוחלט לשפץ את המחסן הצמוד לספרית הקיבוץ כך שיהיה מיועד לספרית ילדים על שם ג'ורג'. אלא שהכל קראו למקום ספרית גורילה. שם בארון זכוכית ניצבה תמונתו ומתחת, כובע הילדים של עירית זה שעליו מצוירים פרפרים בשלל צבעים שקשה היה להבחין בהם באותו ערב נורא ואכזר.

 

ומי התנדב לנהל את ספרית גורילה, אם לא משה, אביו הזקן של גיורא שנשאר בקיבוץ ופעל במרץ ובתושיה ככל שנדרש.

 

ברבות הימים, האבל נשחק, משה החליף את בגדיו השחורים בתלבושת חאקי תיקנית, ספרית גורילה שיגשגה... אך עד היום לא נפתרה התעלומה - מי חיסל את פיצי וקיצי?

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: