ארי גז'ומבה - מלך השדים / אמנון ורנר

ארי גז'ומבה - מלך השדים
מאת אמנון ורנר,   כרמיה
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן
 

"ארי-גז'ומבה", "ארי-גז'ומבה", צעקו הילדים מייד כשגמרו לאכול את ארוחת הערב, בבית הילדים. כך בכל יום רביעי, שהיה הערב החופשי שלהם. כל ילדי קבוצת "סנונית" וקבוצת "אורן"  כשבראשם מיכה שהיה ספורטאי מצטיין, היו פותחים בריצה לעבר מחסן התבואות של הקיבוץ. לפעמים גם הזאטוטים של קבוצת "פלמ"ח" היו עוקבים אחרי הגדולים, אך להשתתף ממש במשחק אף פעם לא העזו.


איור מאת יעקב גוטרמן

למרות שבקיבוץ נבנה מגרש משחקים גדול שהיה מלא בציוד משחקים, המקום האהוב ביותר על ילדי הקיבוץ הצעירים היה מחסן התבואות, ליתר דיוק היה זה "מחסן התערובות". שם היו מכינים מדי יום ביומו תערובות של מיני מזונות עבור משק החי שכלל פרות גדולות ושמנות ברפת ענקית, לול עם אלפי תרנגולות ולול נוסף של תרנגולות הודו. גם הסוסים והפרדות שהועסקו בשמירה ובהובלה בתוך חצר המשק, זכו מדי פעם בשיירי תערובת.

 

המחסן הענק בשטחו ואולי הגבוה במבני המשק, הכיל ערמות ענקיות של שקים מלאים בכל טוב. הערמות היו בנויות בצורות ובגבהים שונים, כך שנראו כשרשרת הרים ובקעות בהם ניתן למצוא מקומות מסתור, נקודות תצפית ומעברים צרים. אפשר היה להסתובב במעברים הללו או להסתתר בכל מיני פינות אפלות.

 

 למחסן היו שני שערים עצומים ומכיוון שלא עבדו בו בלילה האירו שם רק כמה מנורות שהפיצו מעט אור. אך האור החלש דווקא שירת את הילדים היטב מכיוון שכך יכלו להסתתר ביתר קלות.

 

היו שם ערמות ענקיות של חיטה ודורה, ערמות קטנות יותר של קליפות סויה,  וערמות עוד יותר קטנות של שקים המלאים בקליפות בוטנים. הערמות הכי קטנות היו של קמח דגים שריחו שלט בחלל המחסן. אך הערמות הכי חשובות לילדים, היו ערמות של שקים המלאים בחרובים טעימים.

 

הילדים היו נחלקים לקבוצות קטנות. לפעמים היו משחקים סתם בתופסת, לפעמים במחבואים ובעיקר היו נלחמים. הילדים היו מתחלקים לקבוצות ואחת הייתה רודפת אחר השנייה... קבוצת הנח"ל נגד המחבלים, אינדיאנים נגד "קאובויים", ציידים נגד חוגלות,  "חסמבה" נגד מרגלים ... אבל הכי-הכי היו אוהבים להיאבק  נגד ארי-גז'ומבה מלך השדים.

 

השד המפלצתי והנוראי הזה, ארי-גזומבה, פרי דמיונם הפרוע, היה הנורא באויבים. אחד מהילדים, היה מתנדב להיות  "ארי-גז'ומבה",  בדרך כלל  היה זה מיכה, מקבוצת "אורן". היה לו קול כמו של חצוצרה, גם חזק וגם קצת מפחיד. לפעמים הייתה זאת אלונית  שהייתה אומנם קצת שמנה, אבל נחשבה כאמיצה אפילו יותר מהבנים... ותמיד הייתה מוכנה לשתף גם את ילדי "סנונית" הקטנים יותר. לפעמים–לפעמים היה זה שי, שהיה הילד הכי שובב בקיבוץ, אומנם לא כל כך אהבו אותו כי הוא היה מרביץ לבנות, אבל תמיד היו לו רעיונות למשחקים חדשים.  

 

"ארי-גז'ומבה"  היה השד שנתן פקודות לילדים האחרים כיד הדמיון הטובה עליו: מצווה עליהם לעשות כל מיני דברים בלתי רגילים, כמו למשל, לקפוץ מהערמה הכי גבוהה או לטפס כשהידיים קשורות בעזרת החולצות, אבל בעיקר אהבו את משחק "הערמה" בו כל ילד שארי-גז'ומבה נגע בו, היה חייב לזרוק עצמו לערמת "המתים", ערמה של ילדים על מצע שקי החרובים. הילדים היו שוכבים אחד על השני ומכרסמים חרובים מתוקים המיועדים לתערובת של הפרות, עד לשחרורם ע"י השד הנוראי. אלא שהוא היה רודף אחרי הילדים, על ערמות השקים וביניהם, עד האחרון שבהם ועד שהערמה גדלה וגדלה לקול צווחות הילדים. בקיצור, השמחה הייתה רבה. בעיקר בחודשי החורף, היה נעים וחם לשכב כך בערמה ולפטפט על כל מה שמעניין אותם מבלי לפחד שמישהו מהמבוגרים ישמע אותם.

 

מי שמאוד לא אהב את ההשתוללות הזאת היה טוביה המחסנאי. טוביה, מוותיקי הקיבוץ, איש גדול ממדים ובעל לב רחב, היה איש מקצוע מעולה, מומחה להכנת תערובות לבעלי חיים, אולי הכי טוב בארץ. טוביה היה עובד מבוקר ועד ערב על הסדר הטוב והניקיון במחסן. הערמות היו בנויות כמו בתים רבי קומות, גבוהות וישרות, עם מרווחים קטנים למעבר עגלת-היד שבעזרתה ניצח על מלאכת הכנת התערובות השונות. כך, כל בעל חי קיבל בדיוק את המזון המתאים לו ובכמות הנכונה.

 

טוביה, על אף שאהב ילדים לא היה מוכן שאלו ישחקו במחסן, יקרעו שקים, ילכלכו וגם יסתכנו בנפילה מערמה גבוהה או חס וחלילה ששק כבד ייפול על אחד מהם.

 

טוביה פנה וחזר ופנה בתחנונים ובתחינות לוועדת החינוך, למורים, למזכירות ולכל מי שהיה מוכן להקשיב לו. הוא ביקש שידאגו להפסיק את משחקי הילדים במחסן התערובות. לבסוף פנה ל"אסיפת הקיבוץ".

 

 טוביה ביקש שהקיבוץ יחליט שצריך להפסיק מייד את ההילולה הזאת. "מחסן התערובות", איננו מגרש משחקים", כך סיכם טוביה את בקשתו. אפילו תמיכתו של אודי הצעיר מ"וועדת הבטיחות"  לא עזרה. דבריו על הסכנה שאחת הערמות תתמוטט על הילדים התקבלה בחיוך סלחני.  "ערמה של טוביה לעולם לא תתמוטט", כך אמרה שולמית גזברית הקיבוץ.  בסוף דיון ארוך, הוחלט שיש להודיע לילדים שהם חייבים להיזהר ולהימנע מגרימת נזקים ולכלוך. אך כמובן שהילדים המשיכו לשחק וללכלך.

 

מכיוון שכל פניותיו לא נענו, החליט  טוביה שעליו לפתור את הבעיה בעצמו.

ערב אחד, הכול התחיל כרגיל... הרפתנים הגיעו לחליבת הלילה,  הלולנים עזבו את הלול לאחר שהדליקו את האורות ותרנגולות ההודו המשיכו לחפש אחר שאריות של תערובת, הן הרי תמיד רעבות. רק שמעון האחראי על האורווה שבא להאביס את הפרדות, התפלא כשלא מצא את הקלשון וקילל ברוגז: "שוב פעם מישהו גנב את הקלשון...".

 

אלא שאותו ערב לא נמשך כרגיל....

בעוד הילדים מתרוצצים ומשתובבים בין ועל הערמות במחסן, התרוממה מבין הערמות דמות ענקית, לבושה לבן כשראשה  המכוסה בשק  מואר מבפנים, כך שהתגלה פרצוף מאיים ומפחיד. הדמות החזיקה בידה קלשון שגם הוא היה מואר באופן מוזר...

הדמות התקרבה לאמצע המחסן ואז נשמע קול מטיל אימה: "אני הוא ארי- גז'ומבה" ואני טורף ילדים לארוחת הערב". השתרר שקט מוחלט, משהו כאן לא נראה כנכון ואלונית ספק אמרה, ספק שאלה: "אבל אנחנו המצאנו את ארי-גז'ומבה"...

"טעות", זעקה הדמות, הרימה בידה האחת את הקלשון המואר ובשנייה שלפה תרנגולת מטפטפת דם... כעת היה ברור לכל שהשד הוא אמיתי... הילדים החלו לרעוד ואף כמה יללו בשקט ... בעיקר ילדי "סנונית" שהיו קטנים יותר.

הדמות המשיכה לרעום: "לארוחת הערב אני זקוק לשני ילדים... ילד וילדה... מי מתנדב?"... כמובן שאיש לא התנדב. אז אמרה הדמות בקול מאיים ומפחיד: "אני הולך לסגור את השערים, עד אז יש לכם זמן להתנדב למלא את כרסי... ואם לא, אז אטרוף ארבעה מביניכם"... פנתה הדמות לעבר אחד השערים כדי לסגרו... ואז ילדי הקיבוץ, שהיו אומנם מפוחדים עד מוות, אך כלל וכלל לא טיפשים,  פתחו בריצה מהירה מבעד לשער השני... הם רצו כל עוד רוחם בם ואף לא הציצו אחורה לראות באם רודפים אחריהם... באותו לילה, רבים מהם לא נרדמו...

 

מאז לא חזרו הילדים למחסן.

 

בבוקר, חזרו החיים למסלולם. הרפתנים חלבו את הפרות, הלולנים אספו את הביצים ותרנגולות ההודו פתחו במקהלה את קרקורי הבוקר שלהן. טוביה, ניקה את שאריות הילולת הילדים האחרונה ובהזדמנות זאת ניקה גם את טיפות צבע השמן האדום מעל אחד השקים, הצבע שנראה לילדים כמו דם. בשמחה ובשקט התחיל להכין את התערובות לארוחת-הבוקר של בעלי החיים. יותר לא היה צריך לפנות לוועדת החינוך או למזכירות... 

 

רק שמעון האחראי על האורווה, המשיך לשאול את עצמו: "כבר שמעתי על גנבים ישרים... הנה מי שגנב את הקלשון שלי החזירו למקום השכם בבוקר... אך מדוע  לקלשון היה מחובר פנס...  מעניין מה עשה הגנב עם הקלשון בלילה?"

 

... מעניין מאוד.


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: