ארדוף, אשיג, אחלק שלל / אמנון ורנר

ארדוף, אשיג, אחלק שלל

אמנון ורנר - כרמיה

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

[מתוך הספר: זמן קיבוץ]

איור מאת יעקב גוטרמן

ממלחמת ששת הימים חזרו לא מעט ישראלים עם "ציוד נוסף", מה שלא יכול היה לקרות בקיבוצנו. אך כשהגיע לקיבוץ, "מתווך" והציע טרקטור FARMEL ברבע מחיר, לא בדקו בציציותיו ורכשו מיד את הטרקטור, לטובת גן הירק שהתרחב באותם ימים, כמענה לעליה ברמת החיים בארץ לאחר אותה מלחמה.

 

שנים שרת הטרקטור את עובדי גן הירק בכל הפונקציות החקלאיות. חמדון, הפועל הערבי "הזמני" מאז הקמת גן הירק, היה האחראי הקבוע עליו והוא טיפל בו בנאמנות אין קץ. למרות זאת, למען האמת ההיסטורית צריך לציין שהטרקטור הזדקן במהירות וימים רבים היה מושבת. יום אחד הטרטור נעלם, התעופף לו, גז ולא נודעו עקבותיו. החברים ובעיקר עובדי גן הירק יצאו לחיפושים נרחבים, אך לא נמצא קצה קצהו של אגזוז שיוכל לרמוז על פתרון התעלומה.

 

לאחר ימים אחדים, משלא נמצא הטרקטור פנו ל"משמר הירוק" שיבדוק את הנושא בקרב בני דודנו הערבים השוכנים לא רחוק מהקיבוץ. לקיבוץ יחסים טובים עם הכפר... אך לך תדע נפשם של עקורים... לא עבר יום והמקצוענים של "המשמר הירוק" שבו עם תשובה מפורטת.

 

הסתבר שלא מדובר בבני דודנו אלא בבני משפחתנו הקרובים יותר, בבנינו.

 

ילדי קבוצת "סנונית", פתחו להם "מסלול מרוצים" פרטי במרומי התל הקרוב. מדי יום, לאחר הלימודים, עשו שם בתורנות סיבובים עד לחשכה. הילדים המוכשרים של קבוצת "סנונית", השכילו לטשטש ערב, ערב את העקבות ולאחסן את הטרקטור בחורבה שעל התל ששימשה את צרכי החפירות הארכיאולוגיות שנעשו שם לפני שנים.

 

הקיבוץ רחש ורעש וגעש. כדבר הזה עוד לא קרה. פריצה למרכולית וגניבת שוקלד או העברת מכשיר הטלוויזיה היחידי בקיבוץ מבית התרבות למועדון הנוער - נחשבו כמשובת נעורים. אך טרקטור? זאת כבר לא "סחיבה", כפי שקראו בקיבוץ לכל גניבה נורמטיבית, זאת כבר ממש גניבה. עלתה דרישה למזכירות הקיבוץ לטפל בנושא בכל החומרה וראשית לכל, לדון בנושא בשיחת הקיבוץ בנוכחות "הפרחחים הצעירים", כפי שהגדיר אותם אליהו רכז ועדת החינוך.

 

"היכן טעינו", זעק אליהו בקול ניחר בשיחה בה התלהטו הרוחות מעבר לנורמות המקובלות. נוכחותם של ילדי "סנונית" בשיחת הקיבוץ הביאה לשיחה גם חברים שאינם מתמידים להשתתף ובעיקר את ההורים, אך גם את כל אלו שסבלו מתעלוליהם... כמו שמחה ושמואל שמגינתם סחבו את כל הממטרות באישון ליל השקיה ובבוקר לא יכול היה הזוג לצאת מביתו שנראה כאי בודד באגם מים.

 

היה מי שהציע לא לאפשר להם בסוף השנה ללמוד נהגות לקראת הוצאת רישיון נהיגה. אחרים תבעו הפסקת לימודים ועבודה בגן הירק במשך חודש לכיסוי הנזק עקב גניבת הטרקטור. היה גם מי שהציע לפנות למשטרה..."גנב הוא גנב הוא גנב", טענה יהודית והחרה אחריה נתן, המורה הוותיק להיסטוריה: "היום הם גונבים טרקטור ומחר יגנבו את המשאית". אלא שאז קם גיורא, החצוף הידוע של קבוצת "סנונית", תפס פוזה של הילד הקטן מ"בגדי המלך החדשים" ואמר בשקט, בשקט: "היו שמועות שהטרקטור נשלל מחקלאי ערבי במלחמה ולכן חשבתי לעצמי שהגונב מגנב - פטור"... לאחר דקות של דממה באה ההתפרצות הוולקנית. האנשים לא דיברו אלא צעקו, גם לא צעקו אלא שאגו. הסערה גלשה אל מחוץ לכותלי חדר האוכל והדהדה בכל רחבי הקיבוץ. המהומה והמבוכה לא אפשרו את סיום השיחה באפן תרבותי והמשכה נדחה לשבת הבאה.

 

הסתבר שמרבית החברים לא ידעו במה מדובר. התברר שהטרקטור, "כנראה בטוח", הוא שלל מלחמה שמישהו חמד אותו ואח"כ מכר אותו לקיבוץ בפרוטות.

 

במשך השבוע התברר שאלו שעשו את העסקה המפוקפקת רחוק מעיני הציבור, כבר סיימו את תפקידם ואין טעם בהענשתם. אי לכך נעשה מאמץ למצוא מענה הולם ומעשי. לשיחת הקיבוץ הקרובה הגיעו הצעות חד משמעיות.

 

הצעה אחת דיברה על החזרת הטרקטור לבעליו, אלא שאיש לא ידע מיהו ה"חקלאי הערבי שמעבר לגבול" שהיה כנראה בעל הטרקטור. הצעה אחרת אמרה שיש למנוע מהפעלת הטרקטור "לצורכי הייצור" ויש להסב אותו ל"צרכים סוציאליים"... לבסוף הוחלט על הוצאת הטרקטור למכירה ואת התמורה להעביר לכפר הערבי הסמוך. אלא שבכך לא תמה הפרשה. "מה על הגנבים?", נשאלו שוב ושוב חברי המזכירות. ההחלטה לבטל את מסיבת סיום הלימודים לקבוצת "סנונית" אמנם התקבלה ברוב קולות, אך מתחת לשטח נמשכה התסיסה. בעלון הקיבוץ כתב דן פיש, האיש הכי פוליטי בקיבוץ, "אני זועם ומתבייש.. איך אמר בן-גוריון... אני בוש ונכלם, איך לאורך כל השנים הללו צעדתי בגאווה ובראש מורם, בהפגנות ה-1 במאי, שבראשן הטרקטור המקולל הזה כשהוא נושא עליו את הסיסמא הענקית הזועקת בזכות "אחוות העמים"..."

 

נתן המורה הוותיק להיסטוריה כתב מאמר ארוך בעלון הקיבוץ, על כך שההורים בקיבוץ הפסיקו להוות גורם מחנך בקיבוץ... וסיים את מאמרו בשאלה רטורית: "כיצד הורים כה רבים לא תהו ולא שאלו היכן בניהם נמצאים בשעות המיועדות לבילוי המשפחתי?"

 

ימים ארוכים עברו עד שהדי הפרשה דעכו ופרחו מסדר היום הקיבוצי.

 

אלא שאת הטרקטור לא הצליחו למכור מאחר והחברה המייבאת אותו פשטה את הרגל ואי אפשר היה להשיג חלקי חילוף עבורו. הנושא שוב עלה לשיחת הקיבוץ, שם הוחלט שהטרקטור, עם עגלה מתאימה, ישמשו אך ורק להובלת אנשים ברחבי הקיבוץ. הכוונה הייתה בעיקר לוותיקים שרצו להגיע לחדר האוכל ולא יכלו ללכת את כל הדרך הארוכה מביתם. למעשה בו שימוש בעיקר הצעירים שיכלו ללכת אך לא רצו.

 

הרוחות שקטו מעט אך לא לזמן רב. בני קבוצת "סנונית" שעמדו לסיים את לימודיהם ושמסיבת הסיום שלהם בוטלה, חיפשו נקמה וזאת לא אחרה לבוא. בחג הביכורים, כאשר חברי הקיבוץ הגיעו למקום הטקס בשדה החיטה שנקצר בחלקו, נדהמו לראות מאחורי הבמה בין ציורי "שבעת המינים" לבין הסיסמא "כי האדם עץ השדה"... סיסמא נוספת, באדום לוהט ובאותיות קידוש הלבנה, "ארדוף, אשיג, אחלק שלל", על רקע ציור של כפיה...

 

קריאות הבוז ודברי התוכחה שנשא הלל המזכיר לא הועילו, גם לא קריעת הסיסמא... החג כבר לא היה חג וכולם רצו רק לסיים ולחזור הביתה מהשדה שנראה משום מה הרבה פחות חגיגי.

מזכירות הקיבוץ שנפגשה עוד באותו הערב החליטה להוציא את הטרקטור מכלל פעולה ולהעבירו לערמת הגרוטאות שבקצה הקיבוץ.

 

כאשר הסאגה כמעט והגיעה לסיומה, נוספה סיומת הכרחית שהרי פרשיה שכזאת מתארכת ונמתחת עד אין קץ.

מי שיטריח עצמו לערמת הגרוטאות שבקצה האחורי של הקיבוץ, ימצא שהטרקטור נצבע מחדש... בשחור, והועמד על קובית בטון שעליה נכתב, גם כן בשחור, "לזכור ולא לשכוח".

עד היום, אין איש יודע האם עשו זאת הנערים מקבוצת "סנונית" או שמא עשו זאת הפועלים הערבים שלנו... ואולי עשה זאת, דן פיש האיש הכי פוליטי בקיבוץ??

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: