דג כבוש / אמנון ורנר

דג כבוש

אמנון ורנר - כרמיה

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

יוכבד, שהייתה האחראית על ה"כלבו", המיני סופרמרקט של הקיבוץ, לא סבלה את שמוליק רק בגלל שהוא היה היחידי בקיבוץ שאהב דג כבוש ולמענו הייתה צריכה להזמין את ה"הרינגים" שהפיצו את ריחם המיוחד ברחבי ה"כלבו".

איור מאת יעקב גוטרמן

שמוליק וחדווה, מוותיקי הקיבוץ, היו זוג למופת למרות שהיו כה שונים זה מזו. כשהגיעו לגיל 60, ממש לפני "גיל הפנסיה", זכו לעבור לבית חדש. "שיכון הוותיקים" קראו לשכונה החדשה, בו כל דירה כללה שני חדרי שינה לא גדולים וסלון מרווח. שמוליק, גדל הממדים ושחור התלתלים, התגייס מיד להעברת הגינה מביתם הישן, דירת חדר וחצי, בו חי עם חדווה קרוב לעשרים שנים. גינתו של שמוליק הייתה מהמטופחות שבגינות הקיבוץ, והתבססה בעיקר על שיחי וורדים מכל זן שניתן היה לגדלו באדמת הנגב הצחיחה. חלוקת עבודה ברורה הייתה בין השניים. הוא מטפח את הגינה, וחדווה שהייתה רזה וקטנה, היא הייתה קוטפת את הוורדים יום יום, מלבד חודשי החורף המועטים, בהן היו הוורדים, נמים את שנתם כמעשה הדובים. וכך ביתם הקטן, היה מוצף בפרחים עד שנראה היה כחלק בלתי נפרד מהגינה. שמוליק, כל שנותיו בקיבוץ, עבד ברפת. ומכיוון שבוקר בוקר היה קם לחליבה עוד לפני הנץ החמה ועולה על משכבו כבר בשעות הערב, בחיי הקיבוץ - החברתיים והתרבותיים העשירים, לא היה מעורב. "חבל מאוד שאתה לא לוקח חלק ממשי בחיים שלאחר העבודה", כך מדי פעם, טענה כנגדו חדווה. היא הייתה יוצאת ערב ערב לפעילות ברוכה בכל התפקידים החשובים יותר והחשובים פחות וזאת בנוסף לעבודתה הקבועה - במטבח. טבחית מדופלמת הייתה ואף בגילה המתקדם לא נמצא לה מחליף.

 

לא עברו שנים רבות ונפלה הכרעה מהפכנית בקיבוץ. הלינה המשותפת אבד עליה הכלח. "מהיום הילדים ישנים בבית ההורים", כך הוחלט. החלטה פשוטה, אך ביצועה היה קשה מנשוא. שכבות הביניים שעדיין חיו ב"חדר וחצי", היכן ישכנו את שלושת-ארבעת צאצאיהם? בודדים ואף משפחות חד הוריות, חיו גם בפחות מזה... חדר אחד, כולו 33 מ"ר עם שירותים זעירים ואף ללא מטבחון. קול צעקה רמה עלה מכל עבר. הרמיזות אל עבר הוותיקים שחיו בדירות מרווחות יחסית, כאשר ילדיהם כבר מזמן פרחו להם לכל עבר - התגברו והתחזקו, עד כדי חשש ממשבר עמוק במרקם החברתי העדין.

 

"40 שנה עבדנו בפרך, מבוקר ועד לילה, וכשהגענו סוף כל סוף אל הנחלה והמנוחה, רוצים להחזירנו אחורה?", שאלו-טענו הוותיקים. "הקיבוץ מחוייב לתת לכל אחד לפי צרכיו, ולכן לא יעלה על הדעת שזוג מבוגרים בלי ילדים יחיו בדירת 80 מ"ר וזוג צעיר עם ילדים יחיה בדירת חדר וחצי של 40 מ"ר, טענו האחרים. לאחר שיחות ארוכות, הוקמו וועדות לברור הנושא והן בחרו בצוותים לשינוי הנדרש, אך לכלל הכרעה לא הגיעו.

 

ממש באותם ימים התגלתה אצל שמוליק, מחלה ממארת. התגלתה מאוחר מדי ולאחר חודש ימים בלבד, ליוו אותו חבריו למנוחת עולמים. זהו "שיכון הוותיקים", אמר בלחש אחד מהצעירים הבודדים שהגיעו ללוויה.

 

כעת נשאו עיני כל לעבר חדווה. בודדה בבית הגדול, הייתה אמורה לשמש דוגמה ותקדים. ממילא, לא הייתה יכולה לטפל בעצמה בגן הוורדים המפואר והריחני שהותיר אחריו שמוליק. ואמנם חדווה לא הכזיבה. הגיעה לישיבת המזכירות והצעה בידיה. לא, היא לא יכולה לעזוב את ביתה, אך בתקציב זעום אפשר לחלק את הסלון ואז היא מוכנה לצרף לביתה את אחת האימהות החד-הוריות. "הייתי מעדיפה את אמירה", סיימה את הצעתה בטון שהבהיר שההצעה היא מיקשה אחת ואפשר לקבלה או לדחותה, אין בלתה. אחר הוסיפה: "כמובן שאתם צריכים להציע לה, לא נדברתי אתה". החברים היו המומים. אפשרות כזאת לא עלתה מעולם. היה בה אמנם רק מענה חלקי לבעיה, אך אולי התחלה של תהליך. "אולי כך נשבור את הקרח", אמר יושקו המזכיר ובעצה אחת עם כל היתר אץ לביתה של אמירה.

 

אמירה, הגיעה לקיבוץ הישר משירותה הצבאי בנח"ל והתגלתה כאחת מהפמיניסטיות המוצהרות "שמחת גידול ילדים איננה צריכה להיות מותנת בסבל של חיים עם מישהו נוסף", כך טענה בכל הזדמנות וכך היה. הביאה לעולם את גיא, ילד חמודות שבעת ההיא כבר היה בן 8, מבלי שמישהו ידע על ה"עזר כנגדה".

 

בלב כבד הגיע יושקו לביתה של אמירה. המחזה לא היה מרנין. הכניסה הפכה למעין מטבחון ושתי מיטות תפסו את מרבית החדר. שולחן ושני כסאות וכוננית ספרים שאת רובה אכלסה טלוויזיה השלימו תמונה שבכל מקום אחר בעולם פרושה היה אחד - חיי עוני. "ערב טוב" - פתח יושקו בהיסוס, "יש לך רגע פנוי... אבל בחוץ", הוסיף לאחר מבט ממושך בגיא שישב בגבו כשהוא צופה בטלוויזיה. מפאת שפעת התלתלים השחורים בהן ניחן גיא, אפשר היה לטעות ולחשוב שזאת בת. אמירה התפנתה ויצאה אתו אל מחוץ לבית. יושקו סיפר לה באופן הכי יבשושי אך אמפטי על הצעתה של חדוה. ועוד הוסיף, "תנאי החיים שלכם בחדר הקטן הם ק-טס-טרו-פה" תוך שהוא מדגיש את המילה האחרונה. אמירה נדהמה. צל של חשד עלה בה, אך לא העזה לעלותו על בדל שפתיה. יושקו שקרא בפניה את התלבטותה הוסיף, "היא עצמה העלתה את ההצעה...". פניה של אמירה כאילו והתאבנו ולאחר דקות ארוכות של שתיקה, נאנחה והשיבה, "אני מוכרחה לדבר אתה". גם יושקו נאנח קלות, והוסיף, "כמובן שלא נכפה עליך, אך ככל שמוזר הרעיון, יש בו משהו שישרת את כולנו... אני מחכה לתשובתך", סיכם ומיהר לדרכו.

 

דקות מועטות לאחר מכן צעדה אמירה לביתה של חדוה. בהתחלה צעדה בהיסוס, אך מיד התעשתה והרחיבה צעדיה. למזלה היא הייתה עדיין בביתה. דפקה קלות על הדלת וכשזאת הכריזה, "הדלת פתוחה", צעדה בזריזות אל תוך הבית שנראה לה כארמון מהאגדות. מעולם לא נחה כף רגלה בבית הזה. הפעם ללא הזמנה, התיישבה ממול לחדוה וירתה צרור קצר ולעניין. "את ידעת?" חדוה לא היססה וענתה קצרות, "בוודאי" "ואף פעם לא אמרת מילה?" "מה יש לומר?" "ועכשיו את מציעה שנחיה בבית אחד?" "מדוע לא?" בפעם הראשונה היססה אמירה עד שפלטה, "קראתי באיזה שהוא מקום שאריות, לפני ההזדווגות, בועטים בלביאה כדי לחסל את העוברים בבטנה, אם ישנם כאלו... האריה איננו פראייר ואינו מתכוון לכלכל גורים שאינם יוצאי חלציו". "מוזרות ומגוונות הם דרכי כל חי...", ענתה לה חדווה,"ראי את הקוקיה היא דווקא מטילה את ביציה בקינים זרים, שמישהי אחרת תטרח ותדגור...". "אני מוכרחה לומר לך שאני המומה, אך מוכנה לנסות, אתן תשובה חיובית ליושקו ונראה..." ללא מילים נוספות מיהרה לצאת תוך שהיא ממלמלת לעצמה, "היא ידעה... כל הזמן היא ידעה...".

 

הקיבוץ החליט. הסלון חולק לשניים ואמירה עם גיא השתכנו בדירה הרחבה. על השלט הקטן שבדלת היה כתוב "כאן גרים באושר, חדוה, אמירה וגיא", בצד השלט ציירה חדוה, קוקיה מצויצת, מאלה המקננות בארץ. השנים חלפו, היחסים בין השלושה היו קורקטים, מלבד אירועים קטנים כפי שקרה ערב אחד כשחדוה הוציאה אלבום ישן והראתה לאמירה תמונה ישנה של שמוליק כשהיה בן עשר כבר אז היה שמנמן וראשו היה גדוש בתלתלים שחורים ושופעים.

יום אחר, לא התאפקה אמירה ובקול מהוסס, כשראשה מוטה מטה פלטה, "זה היה באשמתי... אבל איך שתקת כל השנים?". "הייתה בינינו אהבה גדולה". "דווקא משום כך", הקשתה אמירה, "לא היה בך כעס או קנאה?" "אהבה גדולה, חפה מכל כעס או קנאה", ענתה לה חדווה והישירה מבטה. היה זה מבט חם ומבין. גדול מבינתה של אמירה והיא העדיפה שלא להמשיך בשיחה.

 

גיא גדל ופרח בבית תומך ומעצים הן ע"י אימו והן ע"י חדוה. "סבתא", כפי שקרא לה. עם סיום למודיו, לקראת הגיוס, כמו כל החיילים, קיבל חדר קטן. היה זה החדר בו עברה עליו ילדותו. זכר הימים ההם עלה לרגע, תוך שהוא מהרהר בשאלה שעד היום לא שאל את עצמו... כיצד זה ומדוע עברו הוא ואימו לדור בכפיפה אחת עם חדוה... יום אחד אשאל אותן חשב לעצמו, אך מהר מאוד נשכח העניין שהרי רק ימים מאושרים עברו עליו בבית המשותף.

 

יום שישי. ישבו השתיים בתחנת האוטובוס, מצפות לגיא שאמור לחזור משבוע ראשון בטירונות. האוטובוס הגיע וגיא עם הקיטבק הענק ועם חיוך רחב מפה לפה, רץ לקראתן. חיבוקים קצרים ו... "אני הולך להתקלח ואבוא מיד הביתה", קרא גיא לעברן כשהוא מתרחק ו... "סבתא, הבאת לי מה"כלבו" דג כבוש? התגעגעתי אליו כל השבוע".

עדכון אחרון: