דיר-באלכ / אמנון ורנר

 

דיר-באלכ

אמנון ורנר - כרמיה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

ביום שלישי מאוחר בערב דפק בנצי על דלת ביתי. זה היה מוזר, לא מקובל אצלנו בקיבוץ לבקר חברים בשעות הערב המאוחרות. יותר מכך, הוא אף לא חיכה ל"היכנס, הדלת פתוחה", אלא נכנס מיד והתיישב בכורסה היחידה בחדרי.

איור מאת יעקב גוטרמן

שלא כרגיל בשנים האחרונות בהן הוא משרך את רגליו, הפעם עשה זאת בזריזות ובקלילות. קמתי ממושבי אל מול המחשב, רציתי לשאול איזה קפה... אך הוא סימן בידיו שאין לו עניין בכך ושמוטב שאשב ואקשיב. חזרתי והתיישבתי בכיסא המשרדי, ממנו זינקתי, זה עתה והקשבתי.

 

"אתה יודע שאינני נלהב מסיפוריך, אף פעם לא חסכתי ממך את שבט ביקורתי... רחשי הבטן שלך אף פעם לא עניינו אותי... אך אתה גם החבר הכי טוב שיש לי והפעם אני זקוק לך שתשרת את רחשי הבטן שלי... לא תאמין אך יש לי סיפור בשבילך".

 

כך ירה את המילים בצרור ארוך אחד, ללא עליות ומורדות או הדגשות כל שהן. לרגע תהיתי על הסתירה בין יחסו הביקורתי לסיפורי לבין "יש לי ספור בשבילך", אך מכיוון שנכון היה שהיינו חברים טובים, קיבלתי את דבריו כפשוטם.

 

"ישר להדפיס במחשב, או להביא בלוק ועט?" שאלתי ורציתי לקום, אך הוא שוב סימן שאין צורך. "אתה מקבל ממני מעטפה חתומה, עם סיפור... ואתה פותח אותה רק בעוד שבוע... 'דיר בלאכ'... רק בעוד שבוע, אני בוטח בך". הפעם המילים קרטעו מעט, ורווחים גדולים החליפו את סימני הפיסוק, וכול זה תוך שהוא נועץ בי את עיני הנץ שלו בעלות הגוון הירוק-צהוב שהיו כעת יוקדות ובוהקות. שוב לא איפשר לי להגיב אלא הושיט לי מעטפה קטנה, חתומה היטב. "אני מרשה לך לתקן אם נדרשים תיקונים ואתה גם רשאי לפרסם את הסיפור על פי הבנתך, אבל... 'דיר באלכ'... לא יום לפני שלישי הבא. אני יודע שזיכרונך עדיין מתפקד כראוי, לא כמו שלי שדהה בשנים האחרונות... דיר באלכ, אני סומך עליך". סיכם בקול רועם, קם ופנה לצאת. "היי, 'דיר-באלכ, דיר-באלכ', אולי תיתן לי רגע לחשוב... לשאול..". נזעקתי ומיהרתי לעבר הדלת כדי לחסום את דרכו, כך שיתאפשר לי להשחיל איזו שאלת הבהרה. "תן קצת רקע, על מה מדובר? מדוע מעטפה סגורה?" הטחתי בו, בתקווה לדעת יותר. "אנחנו חברים מספיק שנים, אז אל תשאל ואני לא אצטרך להמציא קשקוש בלתי מחייב, אני סומך עליך, לא לפני יום שלישי, דיר-באלכ !" באותו הרגע הוא נשמע פסקני וברור ולא נותר לי אלא לאפשר לו לצאת.

 

ביום שבת, בבוקר מצאו הרפתנים את גופתו של בנצי ליד מגדל הסילו, בו אנו מאחסנים את התחמיץ להאבסת עדר הפרות שלנו. למרות שביום שבת חברי הקיבוץ מאחרים להקיץ, תוך זמן קצר, ידעו כולם על האירוע ורבים התאספו בבהלה ובחרדה בכניסה לחדר האוכל. רחש של מילים סתומות והרבה סימני שאלה עלה מהקהל שלא מצא כתובת לפענוח העניין. פתאום רגינה, הג'ינג'ית גבוהת הקומה, רעייתו של בנצי, צצה מאין שהו. ברגעים הראשונים פנית החברים אליה בדבר התאונה המחרידה - לא נענתה. השאלות - מה עשה בנצי שם במרומי המגדל? ואיך? ומתי? ולמה? נשארו תלויות בחלל. רגינה להפתעת הכול - לא הזילה דמעה ולאחר שהכול נעצו רק בה את עיניהם והרוחות שקטו, פתחה ואמרה, בקול מאופק - "בנצי התאבד... נקודה". סתמה ולא פרשה ופנתה לביתה. המבוכה אחזה בכולנו. כזאת עוד לא קרה בקיבוצנו.

 

אתי, מהוותיקות המכובדות שלנו, ממש קלעה לדעת הרבים, "איך הוא עשה לנו את זה? מעמודי התווך של הקיבוץ, כולו בן 65 וכבר קץ בחיים? פעיל, איש משפחה... ממייסדי הקיבוץ... מה קרה לו?" ההתגודדות ברחבת חדר האוכל, נמשכה עד לצהרים. זה בא וזה הולך וזה חוזר... יותר סימני שאלה נתלו באוויר מאשר סימני קריאה. אך אני אצתי לחדרי.

 

מדוכדך ותוהה, התיישבתי בכורסתי. אמנם עוד לא יום שלישי ו... 'דיר-באלכ' הוא השביע אותי ואני החבר הכי טוב, ואני הבטחתי... אבל הוא כבר בעולם הבא, והסיפור במעטפה החתומה בסלוטייפ מכול צדדיה, בוודאי קשור למעשהו האחרון ואני כעת חייב להוציאו לאור. לא עברו יותר מכמה דקות של מבוכה, עצוב, רוגז ועצבני, בעיניים דומעות ובידיים רועדות קרעתי את המעטפה שהכילה דף אחד בלבד.

 

"חברי היקרים"

 

בקוראכם מכתב זה, אתם בוודאי כבר יודעים שאלה הם דברי האחרונים. אני רוצה לומר לכם, חברי היקרים, שעשיתי את המעשה, מתוך הכרה מלאה ובדעה צלולה. אני מיציתי את חיי. אין לי יותר מה לתרום למקום המיוחד הזה שנקרא 'קיבוץ מרומים'. חיי היו מוקדשים לעשייה וכשזאת הסתיימה, לא מצאתי טעם ותכלית להמשיך לחיות. מותר האדם מכול חי שיש לו תכלית. מי שחי רק כדי לחיות, איננו אלא עלוב נפש ואולי גם פחות מזה שהרי הנפש זקוקה למשהו שמעל הקיום הפיזי. אדם בא לעולם כדי למלא תפקיד, כדי להעשירו וכדי להשאיר חותמו. אני עשיתי זאת במשך 45 שנים מאז שלקחתי חלק בהקמת הקיבוץ. כאן על קצה ההר הקירח בנינו משהו חדש, משהו שאיש עוד לא עשה, משהו שחתימת ידי וידיכם רשומים עליו לנצח. מרגע שסיימתי לתרום, בהכרח, הפכתי לנטל. צר לי על רגינה. עד ליום שישי בערב היא הסכימה איתי. בערב כשישבנו בחדרנו לארוחת הערב, נשמע אצלה פקפוק מה בצדקתי. היא הרי לא כמוני, עדיין יש לה מה לומר ומה לעשות והלוא כולנו יודעים שהגיל הכרונולוגי איננו אמת מידה ליכולתו ונכונותו של האדם לממש את ייעודו. כל חיי עברו עלי בתוכן ולא ברהב. באתי – כי נקראתי לדגל. אני הולך – כאשר אין עוד צורך בי. חברים יקרים, אל בכי ואל צער, אני נפרד מכם אך לא לאורך זמן, הרי כולנו, מי מוקדם ומי מאוחר, ניפגש הרחק בגן העדן, שם לא נזדקק לעשייה משמעותית וכך נשאר שם לנצח.

 

חברכם - בנצי הופמן.

 

קראתי שוב ושוב את הסיפור. היה לי ברור שעלי לדאוג לפרסומו. אך לא יכולתי לעשות זאת לפני שאראה אותו לרגינה, מיד לאחר ארוחת הצהרים... היא הרי ידעה... ואולי רמיזתו של בנצי, על פקפוק קל שלה, הביא אותו למהר ולפעול? רגינה כמוני התגוררה בשיכון הוותיקים, כך שהדרך הייתה קצרה ומיד מצאתי את עצמי יושב בחדרה כשהיא קוראת בו שוב ושוב.

 

"אתה היית החבר הכי טוב שלנו", אמרה לפתע כשהרימה את ראשה מעל המכתב.

 

"הכי טוב? זה מושג קשה למדידה אבל בוודאי חבר טוב", ואז סיפרתי לה על המונולוג של בנצי כאשר הניח בידי את המכתב וביקש שאתקן ואפרסם... לא יכולתי להתאפק ושאלתי, "את מופתעת מתוכנו?"

 

"ואתה לא מופתע?" החזירה בשאלה... ידעתי שבזה הרגע הורדתי מעל ראשי את כובע 'הסופר' וחבשתי את כובע 'החבר'.

 

"אין לי תשובה חד משמעית", ניסיתי לצאת מהמלכודת. "מאז התחלת תהליך ההפרטה, הוא השתנה... אך מאדם כל כך רציונאלי, אפשר לצפות למכתב שכזה... אלא... אם להיות כנה, אני לא כל כך מסכים איתו..". כך מלמלתי מבלי לתת משמעות רבה מדי לטיעוני.

 

רגינה קמה ובכבדות, בלתי מובנת, צעדה למטבחון, "שחור-בלי ועם כדור סוכרזית אחד, הכי קטן", הרימה קולה אלי ואף היא כמו בנצי, רק לפני כמה ימים, לא חיכתה לתגובתי. האמת שלא הייתי צריך להגיב, אורח קבוע הייתי בביתם. היה ברור שמשהו כאן דפוק וקצת חששתי מאיזה גילוי חדש שאמנם נחת עלי יחד עם הקפה השחור הממותק קלות.

 

"אני מאוד מופתעת שאתה לא מופתע... זה הכול הרי הפוך על הפוך... בנצי רצה לומר - הכול בגללכם... ההתאבדות שלו היא עונש שהוא הטיל על הקיבוץ. הוא אומר באופן ברור - אתם לא ראויים שאמצא במחיצתכם... את מותי, אתם תישאו בלבכם במשך כל חייכם. מה פרוש - מיציתי את עצמי? הפרוש הנכון - אתם, הקיבוץ לא רוצים ולא צריכים אותי ואת תרומתי. יש אצלי עוד מה למצות... אך לכם אין עניין בי". הרעימה רגינה והמשיכה בקולף "מהיום הראשון לעליית הקיבוץ על הקרקע, בנצי נשא בכול התפקידים ואף פעם לא סיים אותם כראוי. הוא תמיד הלך צעד אחד לפני הקיבוץ... והחברים לא אהבו את מי שתמיד נמצא צעד אחד לפניהם. הוא היה מרכז המשק הראשון וכבר אז טען שמחקלאות לא ניתן לחיות ולהתפתח כאן על ההר הקרח. הוא לחם שנתיים על הקמת מפעל עד שנשבר ופינה מקומו. אני זוכרת כיצד זעק בשיחות הקיבוץ כנגד ה'רוטציה' המקודשת שלא אפשרה במשך שנים התמחות... אסור להחליף כל שנתיים את בעלי התפקידים, טען בחום, אך לקולו לא היה הד. רק אחרי כמה שנים החליטו על הקמת מפעל 'כרכום' והוא כמובן נבחר לנהלו. אך שוב הסתבך עם כל המשקיסטים שהתנגדו לנסיעותיו לתערוכות בין-לאומיות לכרכומים. עד שלבסוף התפטר גם מהתפקיד הזה, וכך זה נמשך עם התנגדותו לתוכנית חדר האוכל בן הקומתיים שסיבך את המשק בהשקעות מיותרות... ואני יכולה להמשיך... אמרת נכון בעניין ההפרטה. הוא נלחם בשיניים וכול טענותיו אחת לשנייה, מוכחות כיום... לא אמשיך בדוגמאות, אתה מכיר אותן היטב על גבך כשביטלו לך את שני הימים לכתיבה ושלחו אותך בגיל 65 לחפש עבודה מועילה... " רגינה הליטה ראשה בידיה, ונדמה היה לי ששמעתי קול נהי חרישי... מיד לאחר מכן התעשתה וחזרה אלי. "נו טוב אני רואה שאתה כבר לא מופתע, זהו, הוא נקם בחברים שלו, על כול השנים שלא הקשיבו לו... דחקו והשפילו... לא שלא היו להם כוונות טובות, אבל שכל לא היה להם, לקרוא את המפה לא ידעו, קוסוקרים שלא ידעו להסתכל מטר קדימה... זה מה שהם. באמת לא הבחנת בכוונות של בנצי? איך קראת?... 'אדם בא לעולם למלא תפקיד', מזה עשר שנים ששום תפקיד הוא לא קבל... והשליחות לגלות ברוסיה... לשליחות ציונית נשלחנו? באמת... הם רק רצו להיפטר מאיתנו... הרי קראת בעצמך 'אין עוד צורך בי'... איך לא הבנת בלעג המר?"

 

דפיקות על דלת החדר, הפסיקו אותה... החברים שוב החלו להגיע להביע צער, כך נהוג אצלנו מאז ומתמיד... "אצטרך להפסיק", פסקתי בלחש.

 

"תפרסם מה שאתה רוצה, אם אתה לא הבנת את הרמזים, האחרים בוודאי שלא יבינו... כן אפשר להיכנס..". קראה רגינה בקול ואני קמתי בכוונה לעזוב, אך רגינה ביקשה שאשאר... "כדאי לך לשמוע אותם... תתרשם לפני פרסום המכתב".

 

וכך היה. שעת מנוחת הצהרים המקובלת של שבת הסתיימה וזרם החברים גאה והלך. ראשונים הגיעו צוות המטבח שהביאו כיבוד צנוע, שתייה קרה וכול הרקוויזיטים הנלווים לשתיית קפה ותה. אחר הגיע דוד, מנהל הקהילה, שהביע את תנחומיו בקול גדול ובתנופת ידיים, כנואם בכיכר העיר, וסיים כמעט בכאב, 'פוטנציאל גדול אבד לנו", ורגינה מיהרה לשלוף מענה רב פרשנות, 'כבר לא הייתם זקוקים לפוטנציאל שלו' ואחר פנתה אלי, "זה לא שהוא מיצה את הפוטנציאל שלו, אלא שהוא מיצה את אפשרות היישום... הבנת?"

 

החברים הסבו פניהם אלי במבטי שאלה כאילו וביקשו הסברים. אך אני עדיין הייתי שקוע בשאלה החשובה - לפרסם את המכתב או לא...

 

עוד ועוד חברים הגיעו, הפתעות לא היו. זה מחבק וזה מלהג, האחד משים עצמו כמבין עניין והאחר בא רק להקשיב, אולי ללמוד משהו על מורכבות החיים בתא הקטן של אנשים שרצו לשנות משהו בעולם שאמנם היה זקוק לשינוי, אך לבסוף נכנעו לשגרתו. בלטה ביניהם תקווה המורה הצנועה והנבונה שפנתה אל רגינה בשלוש מילים בלבד: "את נשארת לבד."

 

חזרתי לחדרי. כבר לא פקפקתי. אני מביא לאור כאן, את שורות המכתב יחד עם דבריה של רגינה על מה שמצוי בין השורות. מי יודע את האמת? הרי אני רק סופר ולא חוקר. בנוסף טרחתי להביא כמה דברים קצרים של חברים שפחות חשים בהתעלותו או בעלבונו של הפרט ורואים יותר את הנזק לקולקטיב שכך או כך ייתכן וספג מכה קשה.

 

רק, דיר באלכ, כמו שהיה אומר בנצי, בבקשה אל תכעסו עלי, אני רק השליח...

 

בינינו יתכן שכל תפקידו של הסופר הוא להיות שליח?

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: