ארבעים וחמישה מ"ר

אמנון ורנר - קיבוץ כרמיה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

"זה הבית שלי", זעק פרויקה לעבר המשלחת שביקרה בדירתו. המשלחת שכללה את משה לוי מנהל הקהילה השכיר ואת עידית מזכירת הקיבוץ, התקשתה לעמוד בפני פרויקה מוותיקי הקיבוץ. איש בעל גוף גדול ומגושם שאמנם היה מהלך בעזרת מקל אך עדיין בהיר מחשבה שלא ויתר על המינוי שלו לפילהרמונית.

איור מאת יעקב גוטרמן

למעלה מחמישים שנה ריכז את ענף הפלחה בחריצות ובתבונה וכעת היה עובד-עוזר בהנהלת החשבונות ואחת לשבוע היה מגיע לבית הספר שם ריכז את החוג לשח שמשך לא מעט תלמידים. לאחר מות רעייתו ועזיבת ילדיו, נשאר בגפו, מעט מבודד אך עדיין החיוך הטוב לא מש משפתיו. דבר זה לא מנע ממנו להיות 'פלספן' גדול, כהגדרת צעירי הצעירים. הצעירים היותר מבוגרים קראו 'יקה-פוץ', לא מתוך כוונות רעות אלא רמז למוצאו.

 

"אני מבינה אותך וקשה לי לבקש..." המשיכה עידית משכבת הביניים בקיבוץ, שלמרות מראה גופה הדקיק כשלף באמצע הקיץ, הייתה נמרצת, תקיפה ומבינת עניין. למרות הימים הקשים שעברו על הקיבוץ, מילאה את תפקידה על הצד הטוב. "ג'ינג'ית 100%" אמרו עליה בקיבוץ ולא רק כיוון שרעמה אדמונית עטפה את גולגולתה הזעירה. אלא שהפעם התקשתה:

"פרויקה... אתה גר לבד בדירה של 85 מ"ר ויש חברים עם שלושה ילדים שעדיין חיים בדירות קטנות של 45 מ"ר..."

 

"לא כל כך קטנות, חדר וחצי", תיקן משה.

 

"חדר בתוספת כוך קטן", נענה פרויקה לאתגר והוסיף, "שלושים שנים גרתי בחדר כזה ולא מעט סוליות הכחדתי על פני 45 המטרים... אז מה? בפעם הבאה כשהקיבוץ יעמוד לפני החלטות גורליות, כמו זאת שהעבירה את הילדים מלינה בבית הילדים ללינה בבית ההורים, כדאי לחשוב טוב על התוצאות. ולבקשתכם - התשובה שלילית. זהו ביתי מזה עשר שנים ואני לא מתכוון לעזבו".

 

משה, מנהל הקהילה שלא הכיר את פרויקה בימים הטובים שלו, ראה בו טרבלמייקר הלוחם כנגד כל שינוי. ואילו הוא ראה את עיקר תפקידו בהוצאה לפועל של השינויים המתבקשים להצלת הקיבוץ מפשיטת רגל. לכן התערב שוב ושוב:

"זה בית? הכורסה שאני יושב בה כמעט מתפרקת... הכול כאן בבלגאן, בפינות התקרה קורי עכביש... סוציאליסט גדול?... משפחת נימרי לדוגמה. שלושת ילדיהם ישנים בחצי החדר, 'כוך' כפי שקראת לו, וההורים ישנים ולא רק ישנים בסלון... ואתה מתפרס במלוא גופך על שני חדרים וחצי... ושירותים תיקנים ואפילו פינת מטבח".

 

"עד כאן", התערבה עידית ותקעה מבט זועם במשה:

"לעניין הגדרת בית, הדבר כלל לא בסמכותנו... כל מה שאנו מבקשים זה להחליף בית גדול בבית קטן. חילופין מותאמים לצרכי שני הצדדים, במגבלות שלנו כקיבוץ עני שהמדינה לא מאפשרת לו לקחת משכנתאות ולבנות... בבקשה פרויקה, אני מאוד מעריכה אותך ומקווה שתגלה הבנה לקשיים שלנו... תחשוב על הבקשה במשך השבוע, אם עדיין תסרב נקיים איתך דיון בהנהלה בשבוע הבא". ואז קמה ממקומה, סימנה למשה ללכת בעקבותיה והמשלחת יצאה. ממש ביציאה משה עוד הספיק להפוך את השלט שהיה תלוי על הדלת - 'נא לא להפריע במנוחת הצהרים מ-00 14, ועד 16.00'. ועוד הספיק לומר לעידית בקול רם, כך שיגיע גם לפרויקה:

 "תראי את העשבים השוטים בגינת הוורדים שלו... זה בית?"

 

פרויקה נשאר בפתח ביתו, מלווה במבטו את המשלחת המתרחקת, אך שמע היטב את ההערה, ומיהר לקרוא אחריהם:

"כן, זה ביתי עם גג רעפים אדום כמוני, ועם יבלית עקשנית כמוני ויש גם ברז מטפטף, גם כן כמוני".

 

עידית כבשה עיניה בשביל שגם הוא היה זקוק לשיפוץ, משה המשיך למלמל כמה מילים מתחת לשפמו העבות ופרויקה חזר לחדרו. אדום כפרי הפיטנגו שהבשיל בפינת הבית, סמוך לעשרות שיחי הוורדים שעיטרו את הבית מכל עבר.

 

החשכה החלה לחדור מבעד החלון ואיתה הרוח המערבית מכיוון הפרדס, אך פרויקה לא שעה לריח ההדרים שהתפשט על פני כל 85 המטרים והסתובב בחדרו כמוכה כלבת. נהם ונהק, גרגר וחרחר, בעט בכורסה הבוגדנית וניסה בכול כוחו לעצור את הזעקה שעלתה מנבכי נשמתו ונעצרה ממש לפני מיתרי הקול. יותר משישים שנה אני כאן, הרהר בקול, את נשמתי נתתי לאדמת הטרשים החרבה הזאת, במו ידי בניתי את ביתי כאן. 'אקוולד'... סוף העולם, קראנו למקום שכוח אל זה, ממש על קו הגבול אליו שלחה אותנו המדינה.

 

"כאן בונים בית - כאן בונים מולדת", הכריז שר הביטחון ביום עלית הקיבוץ על הקרקע. ומאז למעלה משישים שנים, כף רגלו של איזה שהוא מיניסטר לא דרכה כאן. האמת, המשיך פרויקה להגות. האמת רק 10 שנים וכבר דרוש שיפוץ... כך בונים היום... אז מה? וכי בית רעוע אינו בית? השינויים, ההפרטה, הבנים שעזבו... גם שלי פגעו בכל היסודות... נו?... הרים פרויקה עיניו לעבר התקרה... נכון יש קורי עכביש, אז מה?... מה עוד נותר לי בקיבוץ מלבד ביתי?... מה אכפת לקאקר הזה מהכורסא הרצוצה? היא איתי מהימים שלקראת כל חג פסח, הקיבוץ חילק לכל חבר - רהיט... לכולם אותו רהיט. פעם כסא ופעם שולחן ואחר כך עוד כסא... ושנה אחת רדיו...ואז הציץ פרויקה בזווית עינו בטלוויזיה שניצבה בולטת בין ערמות הספרים, חבל ההצלה שלו בשעות התוגה הלילית. נכון הייתי נגד, מלמל פרויקה, אז מה? הרי עם הטלוויזיות התחיל הברדק... 'בוקה ומבלוקה' כפי שטען דן פיש האיש הכי פוליטי בקיבוץ... ואז הקיף פרויקה במבט מסופק את דירתו, ניגש לחלון הפתוח והחל לזמר לכל מי שלא היה שם: "כאן ביתי אל מול גולן..." אמנם הרי הגולן לא נראו אף לא באופק וקולו במבטא ייקי כבד היה רחוק מהיות ערב... אך... "בתקווה שתבינו את הרמז", כך קרא לעברו של אריה זריזי שעבר לי חלונו. ואחר המשיך למלמל לעבר הקירות שהחלו לסגור עליו... זאת לא מלחמה על שני החדרים, אלא על הבית.

 

ביום שישי הוזמן פרויקה לישיבת ההנהלה. כדרכו בקודש הכין עצמו היטב לדיון, קרא בספרים הציץ באינטרנט... אלא שהדיון היה קצר. משה העלה בתמצות את מצב השיכון בקיבוץ... אין כסף לבניה, יש משפחות בנות ארבע וחמש נפשות בדירות של 45 מ"ר, פחות מעשרה מ"ר לנפש, ואילו פרויקה חי לבדו ב-85 מ"ר, ואז העלה את קולו בכמה אוקטאבות והכריז בפאתוס:

"אנו עדיין קיבוץ ויש לקיים ערבות הדדית".

 

החרה אחריו, גוליית מהחבורה הצעירה שהגיעה אחרי השרות הצבאי ואיש לא ידע אם שמה ניתן לה על ידי הוריה, או שמשהו בדברי ימיה הקצרים הדביק לה את השם.

"גם חדר וחצי, זה יותר מדי, מדוע אדם בן תשעים לא הולך לבית אבות?"

 

עידית לא נתנה לגוליית לסיים:

"ראשית, פרויקה רק בן שמונים וחמש, שנית קצת כבוד למי שהקים את הקיבוץ ושלישית - אין כל כוונה לסלק אותו או אחרים מכול סיבה שהיא". ואחר ביקשה מפרויקה: "בבקשה זכות הדיבור לך, אבל בקיצור".

 

"מדובר על הבית שלי ואני לא מתכוון לקצר. קודם כל אני פונה למבוגרים שכאן, אלה שהיו איתי בתנועה וכמוני העריצו את המשורר חליל ג'ובראן, ואני מצטט: 'ביתך הוא גופך רחב ידיים'... לא מדובר על מטרים מרובעים, אלא שהבית הוא אני... אני מורחב, הבית הוא כמו העור, היוצר חיץ ביני לבין העולם החיצוני... השומר על ייחודי בפני התמוססות בהמון הרב... כך גם קירות הבית. הם השומרים עלי בפני השותפות הכול כך לוחצת, זהו המקום שממנו אתה יוצא ומיד אתה מתגעגע ורוצה לחזור אליו... אני רוצה לפנות גם לצעירים... בספר 'דברים' לא כתוב רק, 'לא תחמוד אשת רעך' אלא גם ''לא תתאווה בית רעך."... כולנו צריכים לרדת למשמעות החשובה שיש למושג - בית... לא סתם כך אומרים, 'ביתי הוא מבצרי'".

 

מהפינה הרחוקה, עלה קולו של מרדכי מנהל המפעל אשר בדרך כלל ממעט לדבר ויושב בהנהלה רק כדי לשמור על האינטרסים של המפעל, אך הפעם לא התאפק:

"אז למה עברת לדירה הגדולה?"...

"חשבתי שאתה הילד שלא יודע לשאול", מיהר פרויקה להגיב, "אך אם שאלת, כדאי שתדע, כאשר הוחלט על בניית שיכון הוותיקים, אני התנגדתי, הצעתי שפשוט יבנו תוספת של חדר לכל בית... גם יותר זול וגם... ואתה צודק - לא עוזבים בית... ו... "

 

"זהו, מספיק", הכריזה עידית. אך לא איש כמו פרויקה יוותר.

 

"אני כבר מסיים, ואם מדברים על אותו קיבוץ שהיה ואיננו, הקיבוץ של 'אנחנו', גם אז היה חשוב ביותר הבית הפרטי... והיום, מה נשאר לי? חדר האוכל נסגר... כך גם כל השירותים להם אני נזקק, אין קבלות שבת ובכלל לא נפגשים..."

 

"מי רוצה להיפגש איתך", הזדעקה שוב גוליית, " אתה חי במאה הקודמת, שומר-חומות..."

 

פרויקה בקושי כלא את רוחו שעמדה לפרוץ בסערה, אם לא בצונאמי. אגרף אגרופיו, נשם עמוקות ובחיוך שנראה בעליל כמעושה, השיב: "את צודקת יקירתי הצעירה, אני חי במאה הקודמת, לא 'שומר החומות' אלא 'לורד שומר החותם' ודווקא לכן מקומי בבית שלי... שימור אתר היסטורי, שמעת על זה?.... ואני מאוד מקווה... כשתחזרי מהודו תבני גם את את ביתך כאן... הגבול יחכה לך".

 

עידית רצתה לסיים, כאשר ים, יפיפיית הקיבוץ, קמה, ובלי לבקש רשות דיבור צעקה:

"הקיבוץ כבר לא הבית אלא הדירה היא הבית", ואחר הוסיפה, "אני בכול מקרה אצביע נגד הוצאתו של פרויקה מביתו".

 

ים התיישבה ועידית מיהרה לגשת להצבעה לפני שעוד מישהו יפר את הסדר הטוב. ברוב גדול הוחלט שעל פרויקה לפנות את דירתו תוך חודש ימים.

 

פרויקה, איש המעשה, לא איבד יום. שכר שיפוצניק שהחליף את דלת העץ בדלת משוריינת והוסיף סורגים על החלונות. אפשר היה לחשוב שהוא שש אלי קרב. אך לא כך היה. פרויקה החל לקמול. פסק מלהגיע להנהלת החשבונות, פסק מלומר שלום לכל מי שפגש במדרכות הקיבוץ ואף פסק מביקוריו בגני הילדים, שם הגננות תמיד שמחו לסיפורי 'אנו באנו ארצה' אותם סיפר בחביבות לילדים הקטנים שצהלו ועלזו לראותו מספר בעזרת תנועות ידיים גדולות ופרצוף ליצני.

 

החודש עבר, חלף ביעף. יום אחד, כשחזר פרויקה לביתו - הוגפו ארובות עיניו. מילה לא נפלטה מפיו שהיה מהודק כשק תפוחי אדמה, תפור ומוכן למשלוח. ובחושך הדומם, זרם דמעותיו מצא דרכו לחופש. כל נכסי הניידי שלו היו מעורמים ערומים על הדשא שלפני הבית. על שמיכה שחבקה ערמה בגדים, הוצמדה הודעה, 'לחצרן - נא להעביר את כל המיטלטלין לבית משפחת לנדאו'. פרויקה ידע שזה הסוף, אמנם לא הסוף עליו חלם כשהגיע לקיבוץ, אך סוף שקט, רגוע וכנוע. אפילוג.

 

פרויקה, בכוחות שהגיחו מאי-שם מתחת לעור, חיטט בערמה עד שמצא את ארגז הכלים והוציא ממנו את המזמרה. צעד בצעדים נמרצים לעבר עשרות שיחי הוורדים שפרחו כעת במלוא תפארתם, ורדים ששמם וריחם וצבעיהם היה נפוץ ומהולל לאורך כל ישובי הגבול וייתכן גם שמעברו השני. האגדה מספרת שקורס מפקדים של ה'פאדאינים' אבות אבותיהם של החמאס, חדר לקיבוץ בראשית ימיו וגדע את גזע הורד היחידי שהיה אז בקיבוץ ליד צריפו של פרויקה. את הגזע הזה הביאו לבסיסם שמעבר לגבול להוכחת משימתם. כעת כרע פרויקה בין ורדיו וגדע גזע אחר גזע, והוסיף אותם לערמה כמוסיף ענפים יבשים למדורה. אולי גם הוא ניסה לסמל משהו... אך איש לא הספיק לפרש.

 

בבוקר שלמחרת על הדשא הגדול ליד חדר האוכל, ניצב אוהל סיירים קטן. על האוהל היה תלוי שלט שלא מעט הכירו ... 'נא לא להפריע במנוחת הצהרים מ-14:00, ועד 16.00'.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: